כשרות אדרי היתה בכיתה ה' היא פנתה לאמה שרית והציעה לה להפוך למאמנת הכדורגל האישית שלה. עד אז שיחקה רות בקבוצת הבנים של היישוב אפרת בגוש עציון, ולא מצאה מסגרת שתאפשר גם לבנות לשחק כדורגל. האם שרית, שחקנית כדורגל בעצמה, הרימה את הכפפה והקימה באפרת קבוצת כדורגל לילדות, שצברה עוד ועוד שחקניות. היום אדרי מאמנת את קבוצת 'הפועל בנות אפרת־קטמון', המשחקת בליגה של ההתאחדות לכדורגל.
מפחיד: שיחת הסחיטה של זלמן אלפרון פרסום בבית שמש: בלי אינטרנט, צבא או ילדות בית שמש: הספר שינציח את ראש העירייה
הבנות מאפרת הן חלק מקבוצת הילדות של קטמון, ולמעשה הן הרוב המכריע של הקבוצה. 13 מתוך 16 השחקניות בקבוצה הירושלמית, שמביאות הרבה כבוד בליגה הארצית, מתגוררות באפרת. העובדה שרובן משתייכות לקהילה דתית-לאומית לא מפריעה להן לקחת חלק פעיל בתחום שנחשב לגברי ולשחק מול יריבות מכל המגזרים. את אדרי, אגב, זה לא מפתיע: "באפרת משקיעים הרבה בתחום הספורט, אז מה הפלא שגם הילדות מתות על כדורגל?".
בליגה של הגדולות ביום שני שעבר נערך במגרש הכדורגל של בית הספר 'קשת' משחק בין הפועל בנות קטמון לבין קבוצת הילדות של מכבי חולון. השחקניות של קטמון לא נראו מוטרדות במיוחד, כי בפעם הקודמת הן ניצחו את חולון בהליכה כמעט. "אני מבקשת מכן לא להיות שאננות", מחדדת בפניהן המאמנת. "זה שניצחנו בפעם שעברה לא אומר שננצח גם הפעם". המשחק נפתח בשער של חולון, ואדרי מרוצה: "טוב מאוד. זו פתיחה שתיתן להן דרייב". מכאן ואילך השחקניות של קטמון לא נשארות חייבות ומבקיעות גולים לשער היריבה בזה אחר זה, כשמהצד מעודדים בני משפחה וחברים, בהם חילונים ודתיים, אמהות בחצאיות ארוכות ואבות חובשי כיפות חמושים במצלמות.
עוברי אורח שמציצים למגרש ומצפים למצוא שם נערים, מופתעים לראות שעל הדשא מתרוצצות ילדות בנות 13-11 עם אנרגיה מתפרצת, מקפיצות כדורים ושואגות בהתלהבות כשהן מבקיעות שערים. מתברר כי כדורגל הנשים בעיר נמצא במסלול התפתחות, מנסה צעד אחרי צעד להתקרב לגברים, כשהפועל קטמון מובילה את המהפכה. אחרי שנים שלא היתה בירושלים קבוצת כדורגל לילדות, הרים המועדון מיזם שגלגל את הכדור גם לידיים שלהן. זה התחיל בליגת השכונות, והמשיך לקבוצה רשמית שמייצגת את הפועל קטמון בליגת הילדות, שאליה הצטרפו גם בנות מגוש עציון ומאזורים אחרים בסביבה. בשנה שעברה, כשהבנות המתגוררות באפרת הפכו לרוב, הגיעה הקבוצה להסכמה כי האימונים יתקיימו באפרת אך היא תשחק תחת השם של הפועל קטמון ומשחקי הבית ייערכו במגרש של בית הספר קשת.
שרית אדרי (44), מורת דרך במקצועה ותושבת אפרת, מאמנת כיום את קבוצת הילדות של המועדון.
היא משחקת כדורגל עוד מימי ילדותה בארצות הברית, שם, לדבריה, כדורגל הוא הספורט הפופולארי ביותר בקרב נשים. "באתי ממערב ארצות הברית ושיחקתי כדורגל מגיל 6 בליגות עירוניות, ואחר כך גם בתיכון ובאוניברסיטה", היא מספרת. "כשעליתי לארץ, בגיל 24, הופתעתי לגלות שבישראל כדורגל זה ספורט שכלל לא מקובל בקרב נשים. בארצות הברית הייתי פעילה במספר ענפי ספורט ולא הייתה תרבות כזאת של ספורט לגברים בלבד, הכל היה מתאים לכולם. בארץ, כל מי שסיפרתי לו שאני משחקת כדורגל, מיד הרים גבה. אבל מאז עברו עשרים שנה, והיום זה פחות מוזר. כדורגל נשים אמנם מגיע באיחור לירושלים, אולי בגלל האוכלוסייה השמרנית, אבל בערים אחרות כמו רמת השרון ורעננה זה מאוד מפותח".
לאדרי חמישה ילדים, שני בנים ושלוש בנות, וכולם משחקים כדורגל. הבנות שיחקו תחילה במתנ"ס באפרת יחד עם הבנים, עד שהוקמה קבוצה לבנות במסגרת נפרדת. "העסק הזה התחיל אצלי לפני שש שנים", משחזרת אדרי. "הבת הגדולה שלי, רות, התקרבה לגיל בת מצווה וכבר לא הרגישה בנוח לשחק עם בנים. היא אמרה לי, 'אמא, אין מישהו שיאמן אותי בכדורגל, אז את תעשי את זה'. הבנתי שיש לא מעט בנות ביישוב שרוצות לשחק כדורגל אבל לא רוצות לעשות את זה עם בנים, אז עשינו משהו נפרד".
תחילה אימנה אדרי את הקבוצה בהתנדבות, עד שזו תפסה תאוצה והפכה לקבוצה הרשמית של אפרת. "ברגע שנכנסתי לתפקיד חיפשנו מסגרת תחרותית לשחק בה, וכך מצאנו את ליגת השכונות בירושלים, שזה פרויקט עם אופי קהילתי־חברתי", היא ממשיכה. "יש לנו באפרת היסטוריה ארוכה עם מועדון הפועל קטמון, שאנשיו מפעילים גם את הכדורגל במתנ"ס אפרת. הספורט הוא ערך משותף שלנו, ולכן זה היה שילוב מצוין. כשהבנות ששיחקו באפרת גדלו הצענו להן לשחק בקטמון.
"אני מאמינה שתחרותיות זה דבר חשוב, כי כך הבנות לומדות להפסיד בכבוד והקבוצה נותנת להן את ההרגשה שהן חלק ממשהו. השנה גם בנות כיתה א' באפרת התחילו חוג כדורגל, והן יכולות להסתכל על הבנות הגדולות שכבר משחקות בליגת גביע המדינה ולהיות בטוחות שגם להן מותר לשחק כד