כשיזמו את פרויקט 'זכרונות מהמפלצת', והחלו לקבל זרם של סיפורים וזכרונות, כנראה ששום דבר לא הכין אותם לסיפור המנצח.
מדובר בקורותיה של רחל דבש, כיום תושבת הר חומה בת 85. הזכרון שבגינו 'זכתה' במקום הראשון בתחרות "זיכרונות מהמפלצת" שיזם רועי וולף, פרויקט קיימה של קרן ירושלים, האגף למדיניות ותכנון אסטרטגי בעיריית ירושלים והמנהל הקהילתי, מתחיל כסיפור ירושלמי נוסטלגי על אם וארבעת ילדיה שגדלו בקריית יובל בשנות ה-70. אלא שפרק הילדות של שלושה מהם מסכם לבדו את החלק הטוב היחידי בחייהם ובחייה של אמם רחל. כחלק מזכייתה בתחרות, נפגשה דבש עם ראש העירייה משה ליאון לארוחת צהריים וגללה בפניו את סיפורה הטרגיים: שלושה מארבעת ילדיה מתו בנסיבות טראגיות, היא חלתה בסרטן ואף נפרדה מבעלה בעיצומה של המחלה על רקע חוסר יכולתם להכיל יחד את האסונות שניחתו עליהם.
כיום קשה למצוא סממן חיצוני המסגיר את הטרגדיות שעברה. דבש מעבירה את זמנה הפנוי בעיקר בעבודות פסיפס, בפעילות ברשתות החברתיות, ובמפגשים עם חברות ונכדים. אך לדבריה, "הכאב חי וקיים אצלי תמיד, למרות שכלפי חוץ אני שומרת על חיוך".
"המפלצת נשארה, הבנות הלכו"
את ה'מפלצת' מכירה דבש כבר מיום הקמתה, אי אז לפני 50 שנה. "כל הילדים בשכונת קריית יובל היו מגיעים אל המפלצת לשחק שם, במיוחד בקיץ. זו הייתה אטרקציה נהדרת עבור ילדי השכונה, אבל הילדות שלי, נדי (נדירה) שהייתה בת חמש או שש, ולבנת, שהייתה אז בת שלוש, פחדו מהמפלצת, ומהפה הפעור שלה. אז כדי להפיג את החששות שלהן, הייתי עולה ומתגלשת איתן. כיום, כשאני חושבת על המפלצת, אני חושבת עליהן. המפלצת נשארה, הבנות הלכו".
לבנת ונדי מתו שתיהן בנסיבות טראגיות, ובאופן אירוני ומצמרר, באותו תאריך, בהפרש של 21 שנה – לבנת נרצחה בפיגוע בשנת 2002 ב'קפה מומנט' כשהיא בת 28 בלבד; נדי נפטרה לפני כשלוש שנים בגיל 50 ממחלת הסרטן. לפניהן נרצח באכזריות, אחיהן הגדול אילן, והוא בן 36 בלבד. היחיד שנותר מבין ילדיה של רחל הוא בנה הבכור, מושיק.
חמש יריות בראש מטווח אפס
"הוא היה גנן אהוב מאוד בבית החולים 'אלין' בעיר", מספרת רחל על בנה, אילן ז"ל. "חוץ מלהיות גנן הוא היה גם החבר של המטופלים. יום אחד, אחת המטופלות חגגה יום הולדת וביקשה עציץ עם פרחים מסויימים. הוא איתר את הפרחים המבוקשים במשתלה ביישוב נטף ונסע לשם. בדרכו חזרה, הוא ראה לפתע מונית שחוסמת את הכביש. הוא פתח את החלון וביקש מהנהג לפנות את הדרך, רק שהוא לא ידע שאותו בן עוולה, רצח רגע לפני כן את החבר שלו בגלל סכסוך כספי ויצא אל הכביש בניסיון לברוח. עם האקדח שאיתו ירה בחבר שלו, התקרב הרוצח אל החלון של אילן, ירה לו בראש חמישה כדורים מטווח אפס, והרג אותו במקום".
עוד בחדשות:
"זה היה השוק של החיים שלנו", מספרת רחל. "חמש שנים אחר כך לא ידעתי מה זה לחייך. כשישבתי פעם עם איזו חברה שהצחיקה אותי, הלסתות שלי ממש דיממו. הנימים בפנים היו כבר יבשים אחרי חמש שנים ללא חיוך, אז כשכבר פתחתי את הפה לחיוך רחב, זה קרע אותם ויצא דם".
המוות לא עוזב
המוות, גם כשלא היה מכה במשפחתה של רחל, היה סוג של צל שליווה אותם. למחרת הרצח, ביום בו משפחת דבש האבלה קברה את אילן, רחל מספרת שלצורך כך, בתה לבנת לקחה יום חופש ולא הגיעה למקום עבודתה בסניף 'ברגר קינג' במדרחוב בן יהודה. אלא שבאותו יום (4.9.1997) שלושה מחבלים פלסטינים ביצעו פיגוע התאבדות במדרחוב, בו נרצחו חמישה ישראלים. אמנם כשרחל ובני משפחתה שמעו על כך שלקחה חופשה הייתה תחושה של נס ורווחה, אך מזלה של לבנת ב-1997 לא עמד לצידה חמש שנים לאחר מכן שנרצחה בפיגוע ב'קפה מומנט'.
"במשך חמש שנים אחרי הרצח של אילן, היינו נוהגים בכל יום שישי לנסוע לקברו, להדליק לו נר", מספרת רחל. "ביום שישי שלפני הפיגוע ב'מומנט', בסיום העלייה לקברו, לבנת המשיכה לעמוד עוד כמה דקות ליד המצבה. דחקנו בה לבוא אבל היא ביקשה להשתהות. בדיעבד חשבתי שאולי היא הרגישה משהו ולכן התייחדה עם אילן דקות נוספות.
"משם היא הלכה ל'מומנט', למפגש עם החברים שם ישבו כל שישי ומוצ"ש. באותו מוצאי שבת, שוב נפגשו החברים בקפה, ובמקביל התקיימה הפגנה מול בית ראש הממשלה. בסיומה, כל המפגינים נכנסו לקפה, והמחבל נדחק איתם יחד. 60 נפצעו, ו-11 צעירים נרצחו, ביניהם לבנת. אחרי שקמנו מהשבעה עליה עשינו סדר בארונות ומצאתי שרשרת שלבנת קיבלה במתנה לבת מצווה שלה. מאז אני עונדת אותה עלי והיא לא יורדת ממני".
המחלה והפרידה
"כמה שנים אחר כך חליתי בסרטן בוושט", ממשיכה רחל לגולל, "ואני מייחסת את זה ישירות למכות הללו. נאלצו להסיר את הוושט הסרטנית וסבלתי מאוד. אפילו מלשתות שלוק של מים הייתי מקיאה. בתוך חודש ירדתי 14 קילו. הייתי עלה נידף ברוח ולא יצאתי מהבית. עברתי ניתוח להצרת הבטן וממנה בנו לי צינורית בליעה. כיום אני לא יכולה לאכול בשר, כי הוא לא מתעכל, ואני ניזונה רק ממאכלים קלים ובכמות מעטה. עדיין יש לי כל מיני תופעות לוואי מאז.
"כשהייתי לפני ניתוח, בעלי ואני הבנו שיש לכל אחד מאתנו דרכים אחרות להתמודד עם הצער והאבל, והחלטנו שאנחנו לא יכולים להמשיך לחיות ביחד. כבר 11 שנים שאנחנו פרודים".
המכה האחרונה
המוות המלווה הכה בשלישית כאשר הבת נדי, נפטרה לפני כשלוש שנים מסרטן והיא בת 50 בלבד. היא הותירה אחריה ארבעה ילדים. "המוות היה מהיר, תוך שלושה שבועות", מספרת רחל." לפי התאריך העברי, יצא שהיא נפטרה בדיוק באותו היום שבו נפטרה לבנת, במרחק של עשרים ואחת שנים. עברו שלושה שבועות מהרגע שחלתה ועד שנפטרה. המחלה פרצה בלבלב וממנו התפשטה לכבד ולריאות וזה מה שגמר אותה סופית.
"לפני גילוי המחלה, היא עוד הספיקה לחגוג יום הולדת תשע לבת שלה. אף אחד לא העלה על דעתו שכשהיא התלוננה אז על כאבי גב זה בגלל המחלה. זמן לא רב לאחר מכן, עמדתי ליד מיטתה כשנשמה את הנשימות האחרונות שלה. רחל מספרת שלנדי היה מאוד קשה להתמודד עם מות אחיה ואחותה. "היא הייתה מאוד קשורה אליהם. היא חיה את המוות שלהם ועד יום מותה היא שמרה בגדים של לבנת וחפצים של אילן".
ממשיכה למרות הכל
"מי שרואה אותי אומר שאני כל הזמן מחייכת, גם בתמונות. את הכאב אף אחד לא רואה למרות שהוא בתוכי באופן קבוע. אין לי עניין לעורר את רחמיהם של אנשים עם הסיפור שלי. ברוך השם יש לי חברות שכל הזמן באות לבקר אותי, יש עמותות למשפחות שכולות שתומכות בי רגשית, וזה נותן לי המון כוח. לצערי, מאז שנפטרה נדי לפני שלוש שנים, אני לא מסוגלת ללכת לפעילויות האלה, אבל אני ממשיכה לעשות יצירות פסיפס בבית. אני מטבעי לוחמת, אני פשוט בנאדם כזה. נלחמתי במחלה, ואני נלחמת בכל דבר בשיניים. אני רוצה להיות דוגמא לנכדים שלי שאבדו אמא בגיל כל כך צעיר".
ידיעות ירושלים נוספות
