שלוש משפחות ירושלמיות מתארות קריסה כלכלית ונפשית עם תחילת הגל השני. ההתפרצות המחודשת של הנגיף הורידה גם את אלה שהצליחו להחזיק בקושי את הראש מעל למים - לעוני קשה הרבה יותר.

"השכנה צריכה לתת לי אוכל. כבר לא נעים לי לקחת ממנה"

משפחת לוי
"כשעשו סגר - קיבלתי התמוטטות עצבים", אומרת עליזה לוי (39), שגרה עם ילדיה במרכז הקליטה המוזנח בגילה. "אנחנו חיים מתחת לקו העוני. למדינה שלנו יש כסף. איפה הכסף הזה?" היא אומרת בזעם.
לעליזה שישה ילדים, מהם שלושה שאינם גרים איתה - בת שמשרתת בצבא, בת נוספת שגרה עם אביה, וילד נוסף שמתגורר בפנימייה.
3 צפייה בגלריה
עליזה לוי
עליזה לוי
עליזה לוי
(צילום: יואב דודקביץ')
ההכנסה היחידה שלה ושל שלושת הילדים שגרים איתה בדירה השייכת לעמידר היא קצבת נכות שמקבלת האם, שנאלצה להתמודד השבוע עם התראה לפני ניתוק מחשמל, בשל חוב של אלפי שקלים.
"אתה חוזר לבית, ואין לך מה לאכול. השכנה צריכה לתת לי אוכל. היא כל פעם מביאה לנו, וכבר לא נעים לי לקחת ממנה". את המשפט קורע הלב הזה אומר בנה של עליזה. "מאז הקורונה אני מחפש עבודה", הוא מספר. "בכל גילה חיפשתי ובינתיים לא מצאתי. בגלל הקורונה אנשים פחות לוקחים עובדים. בינתיים אין מה לאכול".
אחיו מספר כי גם הוא מנסה ללא הצלחה למצוא עבודה. "עד לפני הקורונה שקלתי מאה קילו", הוא אומר, ומיד מזנק על רגליו כדי להראות עד כמה הוא רזה. "אני מחפש עבודה ולא מוצא. מרגישים מאוד את ההשפעה של המצב הכלכלי בתקופה הזאת".
לידו מתרוצצת בדירה אחותו הקטנה. עליזה מבקשת מבנה לקחת אותה לצהרון והוא שואל באילו נעליים להשתמש. עליזה אומרת לו לנעול את הכפכפים של אחיו.
"אין לי נעליים", הוא אומר. "יש לי מכנס אחד וכמה חולצות. אני מכבס את הבגדים שלי כל יום כדי שיהיה לי מה ללבוש".
"אין לי איך לשלם"
"הוצאתי ילד אחד מחוץ לבית, כי אני לא רוצה שהוא יתקלקל פה. אני יודעת שהבן שלי נמצא במקום הכי טוב בעולם. הוצאתי אותו בצער. אין פה בבית אוכל כל הזמן, מאיימים עלי לנתק את החשמל. זאת שכונה שאי אפשר לגדל בה את הילדים. הוצאתי אותו למקום שבו ידעתי שהוא יקבל את מה שאני לא יכולה לתת לו".
עד לגל הראשון של המגפה עליזה עבדה בגן ילדים. "בתחילת הקורונה אמרו לי פעם בשבוע לבוא לעבודה. פעם היתה עבודה - פעם לא. במקביל ביטלו את המסגרות של הבת הקטנה שלי ולא היה מי שיישאר איתה.
אין מקום במדינה שאין לי בו חובות. נכנסתי לחובות גם במכולת הקרובה לבית. אני לא מתקרבת אליו. אני צריכה לשלם לו עוד 0004, שקל ואין לי איך". הבת שלי חיילת. היא מתקשרת אלי ואומרת לי: 'אמא, אני מגיעה לשבת, תכיני קובה'. היא מגיעה לפה ואין כלום".

"הפראמדיקים הסבירו שאסור לי לחזור לחיות במקום שאינני יכולה לנשום בו"

עידית לוי
"לפני הקורונה היו לי אנשים שעזרו לי. הייתי מקבלת עזרה מאנשים בשכונה. עכשיו אין לי את העזרה הזאת בכלל", מספרת עידית לוי (56). "הייתי הולכת לשבתות אצל אנשים, ועכשיו בגלל הקורונה כבר לא מזמינים אותי. אני צריכה לבשל, ואני לא יכולה לקנות מצרכים".
בצעירותה נאלצה להיפרד מבעלה ואבי בתה. "הוא היה זורק ושובר דברים בבית. אחרי החתונה קיבלתי הרבה כלי זכוכית. כשהיתה לו קריזה הוא שבר הכל, ושם את שברי הזכוכיות על המיטה שלי, כדי שאני אשכב עליהם. בשלב מסוים הרב אמר לי שאם לא אעזוב אותו - אמות".
3 צפייה בגלריה
עידית לוי
עידית לוי
עידית לוי
(צילום: יואב דודקביץ')
"אחרי שאבא שלי נפטר לא היתה לי עזרה. אף אחד לא עזר לי, גם לא בדיור. חייתי על הבטחת הכנסה של 1,800 שקל. הייתי צריכה לשלם שכירות – 2,300. תוסיפי לזה חשמל, מים, ארנונה. נכנסתי לחובות, ומשם הכל הידרדר".
לפני כשנה הבת התחתנה ועידית עברה לגור בדירת חדר קטנה בבית וגן, אחרי עשר שנים שבהן השתיים גרו תמורת 2,500 שקל במחסן מוזנח בשכונה.
"היתה לי רק מיטה קטנה. האוכל היה על המיטה, השתייה על המיטה. הייתי כמו קוף שיצא מגן חיות.
"כלום לא היה נכנס, אפילו לא שולחן. זה היה בית עם עובש, בקטריות, לא נשמתי. פעם אחת התעלפתי במחסן הזה – הפראמדיקים שפינו אותי הסבירו לי שאסור לי לחזור לחיות במקום שאני לא יכולה לנשום בו. לא יכולתי להסתדר".
עידית מתניידת בעזרת הליכון בגלל נכות שממנה היא סובלת. "עברתי לקבל נכות בגלל המצב שלי. אני מקבלת כ־3,000 שקל, וזה לא מספיק. 2,700 שקל אני משלמת על שכירות, יש גם חשבונות, ולא נשאר לי לאוכל. אין לי כסף לחיות".
במקרר, שקיבלה מאגף הרווחה בעירייה, יש קופסה חצי ריקה של גבינה לבנה וחצי כיכר לחם. אין ירקות או פירות, ולמזלה באותו יום היא קיבלה משכנה חבילה קטנה של גבינה צהובה.
עידית מראה בגאווה את כרטיס המתנדבת שקיבלה מעיריית ירושלים. "התחלתי להתנדב באגף הרווחה, כדי לסייע לאנשים למצות זכויות. אני יודעת הרבה חוקים, ומתקשרים אלי אנשים כל הזמן. הם במצב קשה מאוד ומבקשים את הדברים הבסיסיים ביותר".
על השר צחי הנגבי, שאמר השבוע כי "השטויות האלה שלאנשים אין מה לאכול זה חרטא", היא אומרת בכעס: "הוא שקרן. הוא צריך להתנצל בפנינו שהוא אמר משהו כזה. אנחנו הולכים ועוזרים לאנשים שאין להם אוכל, שתייה. אני אראה לך משפחות שהיום חיות ברכבים, לוקחות אוכל מהזבל. הולכים לזבל ולוקחים משם אוכל. הולכים בערב למחנה יהודה, כשסוגרים, בלילה, ומרימים את האוכל שנשאר על הרצפה. הם מתביישים. בגלל זה הם מגיעים בלילה. אנחנו מטפלים באלפי אנשים שאין להם אוכל".

"לא משלמת חשמל, מים, ארנונה. מעדיפה שיהיה לילדים אוכל"

משפחת זאדה
"אנחנו במצב של או אוכל או חשבונות", אומרת דינה זאדה, נשואה ואם לחמישה ילדים. "אני מוותרת על החשבונות, ולא יודעת מה יקרה. השבוע הייתי שישה ימים בלי גז. מישהו פרטי עזר לי לשלם, ואז חיברו מחדש".
דינה זכאית לדיור ציבורי, אך מחכה לדירה פנויה כבר 11 שנים (!), ובינתיים מתגוררת בשכירות עם בעלה וחמשת ילדיהם, שהקטן שבהם לומד בגן והגדולה משרתת בצבא. "לפני שנה עברתי לדירה הנוכחית בהר חומה בהתערבות של עמידר. הם עזרו לנו לשכור את המקום, בגלל שלא היו לנו ערבויות לבד. הם ערבים לשכירות שלנו".
3 צפייה בגלריה
דינה זאדה. הבעל בחל"ת ואין פרנסה
דינה זאדה. הבעל בחל"ת ואין פרנסה
דינה זאדה. הבעל בחל"ת ואין פרנסה
(צילום: יואב דודקביץ')
דינה איננה עובדת. בעלה היה נהג הסעות אך הוצא לחל"ת והכנסתו פחתה בצורה משמעותית. ההשפעה של המצב הזה מורגשת בבית באופן יומיומי. בין היתר דינה מציינת את העובדה שהגז בבית נותק לאחר שלא הצליחה לשלם את החשבון. "אני לא משלמת חשבונות", מתארת דינה. "לא שילמתי חשבון גז, וניתקו אותי. לא משלמת חשמל, מים, ארנונה, מעדיפה שיהיה לילדים אוכל".
על אף מצבה הקשה, דינה מתעקשת לפרסם בקבוצות פייסבוק ירושלמיות בקשות סיוע של תושבים שזקוקים לדעתה לסיוע דחוף. "אני מקבלת מלא פניות מירושלמים שאין להם כסף, דברים שאני קוראת ובוכה".
בחניה הצמודה לדירה שבה דינה מתגוררת היא אוגרת ציוד שמועבר למשפחות נזקקות - שמיכות לתינוק, מגבות, סכו"ם, רדיאטור, סל־קל ומיטת תינוק.
"פרסמתי בפייסבוק על מוצרים לתינוק, ומישהי כתבה לי שתגיע לקחת. שמתי לה ארגזים בכניסה לחניה - שיהיה לה קל.
"לכל מי שמבקש אני אומרת לא להגיד לי כשהם מגיעים – מי שרוצה יבוא וייקח. אני מקבלת פניות יומיומיות. אנשים פונים כשהם בוכים לאוכל".
דינה מתארת את פעילותה בשנים האחרונות במאבק על נושאים חברתיים כמו דיור ציבורי, בין היתר בליווי עמותת '121 - מנוף לשינוי חברתי'. ללי דרעי, מנהלת קידום המדיניות של 121: "מפרוץ הקורונה, קיבלנו אין ספור פניות קורעות לב של אנשים שסובלים מרעב". העמותה עסקה בחודשים האחרונים בתיקון החוק שאיפשר קבלת כפל הקצבאות ומענקי ההסתגלות לבני 67 ומעלה ופועלת לקדם תכנית להכשרות מקצועיות עבור מפוטרים.