הטלטלה שלא נגמרת: 10 ימים לאחר אסון מירון וזמן קצר לפני האסון בגבעת זאב, בני משפחת כהן, שאיבדו את בתם שונית ז"ל באסון ורסאי - עלו לקברה בירושלים בלב כבד. האסונות בהילולת ל"ג בעומר וקריסת הטריבונה בבית הכנסת ביישוב מצפון לעיר שבו והחזירו אותם ללילה ההוא שבו חשו חסרי אונים.
ושוב אסון
("הראש לא קולט, המוח לא תופס")
וכך כתבה אלונה כהן, האחות הבכורה, בפוסט בפייסבוק: "התמונות חוזרות. בדיוק כמו לפני 20 שנה. גופות מסודרות בשורות, 44 הרוגים. הראש לא קולט, המוח לא תופס: יחידות חילוץ והצלה, הורים שמחפשים את ילדיהם. תמונה שמזכירה לי את אבא רץ מבית חולים לבית חולים ומחפש אותך. אסון אזרחי נוסף, אבל כבד. יהי זכרם ברוך". לימור, אחות נוספת, מספרת: "זה הציף הכל מחדש. הייאוש, הכאוס, הבלבול, אפילו יום האסון: יום חמישי בערב. הייתי צמודה לטלוויזיה עד ארבע לפנות בוקר עם זכרונות מאסון ורסאי".
האסון בגבעת זאב בשבוע שעבר סיפק להם פלאשבק מזעזע נוסף: "את לא יודעת מה עשו לנו התמונות של הנפילה בבית הכנסת. זו היתה בדיוק אותה נפילה, אותו אפקט. הרי מה היה בוורסאי? כולם רקדו ופתאום נפלו בבת אחת. גם בבית הכנסת בגבעת זאב אנשים התפללו ורקדו קצת ופשוט נפלו. ערב שבועות קשה מאוד היה לנו".
בני משפחת כהן לא זקוקים לאירועים מעין אלה כדי להיזכר באסון ורסאי או בשונית ז"ל. היא נוכחת אצלם בבית דרך קבע. כך לדוגמה, בכל חג שבועות מונחת דרך קבע על השולחן החגיגי עוגת הגבינה ששונית היתה נוהגת להכין. להבדיל, המאכלים שאותם אהבה במיוחד לא נכנסים יותר אל בית הוריה. זו הסיבה ששנים כבר לא מכינים בבית משפחת כהן כרובית מטוגנת או קונים תירס גמדי.
תעתועי הגורל
(שונית ניגשה להיפרד מהכלה, והכל קרס)
שונית היתה משוחררת טרייה מצה"ל. רק ארבעה חודשים לפני האירוע באולמי ורסאי, שבו קיפחו את חייהם 23 אנשים ונפצעו 380, היא סיימה את השירות הצבאי שלה. חודש לאחר שחרורה התקבלה שונית לעבודה בבנק הפועלים שבו עבדה קרן, כלת החתונה שבה התרחש האסון. אומנם במשפחתה של שונית לא יודעים לספר על מידת הקשר בינה לקרן, אך מעצם העובדה שהיא הוזמנה לחתונתה לאחר שלושה חודשים של עבודה בבנק הם מניחים שזו היתה חברות טובה.
זו היתה תקופת האינתיפאדה השנייה, ומשפחת כהן התגוררה בגילה. כאשר שונית יצאה מהבית זה היה באמצע קרב יריות מאוד קשה מכיוון הכפר בית ג'אלה הסמוך. ההורים חששו שתלך לאירוע בגלל המצב הבטחוני והירי המסיבי, ולפני שיצאה ניסו למנוע זאת ממנה. שונית ענתה שהיא חייבת ללכת לשמח את הכלה, והבטיחה שעד שתגיע לטרמפ לחתונה תתהלך בין הבניינים כך שהסכנה להיפגע מיריות תהיה פחותה. כמה דקות לפני 10:36, שעת הקריסה, היא הלכה אל רחבת הריקודים כדי להיפרד מהכלה, כשהטרמפ שלה מחכה כבר ליד המעלית ביציאה. ואז מצאה את מותה.
פוסט טראומה
("בעלי הופתע מרמת החרדה שלי בכל אירוע")
"אנחנו מגדירים את זה 'החיים שלפני והחיים שאחרי'. פתאום מצאנו את עצמנו בחיים אחרים", מספרת אורית. "היא שזורה בחיים שלנו ברמה היומיומית, ברגעים אני יכולה לעוף עם המחשבות אליה. אני יכולה לשבת במשרד, להיות שקועה בעבודה - ושיר שפתאום מתנגן יכול להציף את הזכרונות, אפילו התלתלים של הבת הבכורה שלי, שונית שי". לימור מוסיפה: "אחרי שאדם שקרוב אליך הולך אתה מנסה להחיות אותו ביומיום, אתה מוצא אותו בסביבה הקרובה שלך. אני רואה את האופי של שונית באחת הבנות שלי, את הכתב שלה אחד לאחד בכתב של בת אחרת".
מאז האסון המשפחה דואגת שנוכחותה של שונית ז"ל תהיה מוחשית ככל האפשר. מייד לאחר הטרגדיה אמה של שונית הכינה שרשראות תואמות שעליהן תליון ובו חרוטה תמונת פניה של שונית. את השרשראות חילקה לבנותיה, והיא נוהגת לענוד בעצמה שתיים על בסיס קבוע. אחת שלה ואחת של בעלה. האחים, האחיות וחלק מהאחייניות גם קעקעו על גופן כתובת דיו של ענף עם ציפורים המסמלות את בני המשפחה כולה. הציפור של שונית פורחת מהענף. קיר שלם בבית ההורים מוקדש לשונית ז"ל ובו מוצבת תמונת ענק שלה, החפצים האישיים שלה, גם אלה שנמצאו לאחר האסון, כמו התיק שלה שעדיין מאובק מהקריסה, טלפון נוקיה שאיתו הסתובבה ונמצא שלם לחלוטין בתחתית ההריסות, ואפילו משקפיה, ללא סדק. בקיר הציבו האחים גם את צנצנת אוסף המטבעות המשותף, שנעצר לאחר שנהרגה.
לימור: "בשבעה גיליתי שאני בהריון. תשעה חודשים אחרי האסון נולדה שני, שנקראה על שמה של שונית ז"ל. כשאמא גילתה שאני בהריון עם בת, היא מאוד התרגשה. היה צפוי שאקרא לתינוקת על שם אחותי, אבל ברגע האמת היה לי מאוד קשה, אז קצת שיניתי את השם. הרגשנו כאילו שונית שלחה לנו את הילדה הזאת, כי היא נולדה בריאה ושלמה, למרות הריון מאוד מוזר".
אורית: "יש שתי דרכים של התמודדות של המשפחות השכולות עם האסון - או להניח את זה בצד ולא להפוך את האסון למשהו מאוד נוכח, או להפוך אותו למשהו מאוד בולט. אצלנו שלוש אחייניות נקראות על שמה. שתי אחייניות בשם שונית ממש, ועוד אחת בשם שני".
לימור מוסיפה: "כיוון שהנוכחות שלה כל כך גדולה האחייניות גם עולות לקבר מדי פעם כדי לדבר ולספר. אבל אנחנו, האימהות (האחיות של שונית), לא מעודדות את זה. שונית אור לדוגמה היתה עולה הרבה לקבר, אבל הפסקנו את זה כי מרגיש לנו שזה כבר לא בריא".
החששות
("זה לא נעלם עם הזמן")
עבור האחות אורית הנסיבות שבהן שונית מצאה את מותה ניכרות היטב בחייה. אף על פי שהיא לא נכחה בזירת האירוע, נושא אולמות השמחה מהווה מעין טריגר שמעורר את הזיכרון והמראות, כמו הלם קרב.
"רונן, בעלי, שהכיר אותי אחרי האסון, כל פעם הופתע מחדש מרמת החרדה שאני מפגינה בכל אירוע, קטן ככל שיהיה", חושפת אורית. "זה בא לידי ביטוי בהיסטריה או בפריצה בבכי באופן אוטומטי".
רונן: "כשאנחנו מוזמנים לאירוע, קודם כל יש מקומות שהוטל עליהם וטו ואין כניסה אליהם בכלל, כי לדוגמה חלק מהמעורבים או המנהלים של אולמי ורסאי הם הבעלים של מקום האירוע. תמיד זה מעורר שאלה אם ללכת או לא ללכת, אם זה ראוי... לפני כל אירוע שאליו היינו מוזמנים היתה חקירה של המקום. אורית ידעה בעל פה מי הבעלים של כל אולם שמחות בירושלים. לא הלכנו לאירועים מהסיבות האלה".
אורית: "כשחיפשנו מקום להתחתן בו, היו מקומות שנפסלו על הסף לנוכח העובדה שהאולם היה בקומה גבוהה. על אחת כמה וכמה אם האולם היה בנוי בשיטת ה'פל־קל'. לא היה מצב שנקיים שם אירוע. עזבי אירועים - מספיק חניון תת־קרקעי שלפעמים מרגישים בו רעידות של כניסת רכבים. אני לא הייתי באסון, אחותי היתה בו, אבל הסיטואציה הזאת זורקת אותי, כאורית, למקום האסון. אני מדמיינת שזה מה שהורגש בשעת הקריסה. זה נוכח, זה כל הזמן. החשש הזה לא נעלם עם הזמן".
נלחם בשיטה
(הזעם של האב)
מאז האסון אבי כהן, אביה של שונית, נאבק בכל כוחו לוודא שמבנים מסוכנים כמו אולם ורסאי יסומנו ויתוקנו. בינתיים הוא עוד מודאג וטוען שהמדינה מתחמקת מטיפול רציני בנושא, וזאת כשבמקביל הוא מנהל מערכה מול העירייה בנושא ההנצחה.
כהן: "לאחר שהאסון קרה סירבתי להניח לעניין, ופעלתי בכל מאודי גם כדי שיוכרו הנפגעים וגם כדי שמקרה כזה לא יישנה. הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, אלא שמסקנות הוועדה מוסמסו. זו היתה ועדת 'כלאם פאדי'. תראי מה נשאר מהוועדה - כיום יש הרבה מבנים שבנויים בשיטת הפל־קל בכל הארץ. כל מוסד שיש לו פל־קל מביא איזה מהנדס שחותם להם על אישור ואחריהם המבול".
לעדכונים נוספים – חדשות ירושלים
