ההגדרה סוריאליסטי הפכה דלה לפתע, כאשר אחמד אל ג'עפרי מבית ג'אלה וחבר בפורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני ניסה לסייע לארז אורן לאתר את חלון דירתו הישנה ברחוב האנפה בגילה. הם עמדו יחד, בחלק הצפוני של העיירה הפלסטינית, סמוך לבית הקשתות המפורסם שממנו התבצע ירי בלתי פוסק לכיוון שכונת גילה. "ידיעות ירושלים" הפגיש השבוע בין השניים בדיוק 20 שנה לאחר מתקפות האש הבלתי פוסקות, הזכורות היטב לכל ירושלמי שחי אז בעיר.
"תביט", אמר אל ג'עפרי (48) והצביע לכיוון השכונה, "אתה יכול לזהות את הרחוב - לפני חניון האוטובוסים". "וואלה צודק", השיב לו אורן (49) והביט בו. "עכשיו אני מבין בדיוק איפה הבית שלי ממוקם. זה ממש מוזר לי. לאחי היתה אז משקפת שאיתה היינו צופים אז בירי של צה"ל לכיוון של העיירה שלכם. מדהים לראות את זה מכאן, מהצד השני".
עוד בחדשות:
באותם ימים, הסיכוי לבקר בבית ג'אלה היה נמוך יותר מאשר להגיע לאוורסט. אבל 20 שנים אחרי אורן, שכיום מתגורר בפסגת זאב, הגיע לאוורסט, והכוונה היא למלון הנושא את אותו שם ושוכן סמוך לבית ספר שדה הר גילה. משם הסיע אל ג'עפרי את האורח לתצפית על גילה.
בית ג'אלה 2000
במדינה שבה פיגוע רודף פיגוע, וגל קורונה משכיח את זה שלפניו, קשה לזכור את שנת 2000, כאשר בשיאה של האינתיפאדה השנייה מחלקה הצפוני של העיירה הפלסטינית נהגו לירות כמעט מדי לילה לעבר גילה.
אל ג'עפרי נולד בבית ג'אלה וחי בה עד היום. הוא זוכר היטב את התקופה של הירי המסיבי. "קצת לפני שנת 2000 החל אלברט אבו־זברייה, תושב הכפר, לבנות מבנה מדהים של חמש קומות שהיה מפורסם בגלל האבנים הירושלמיות הנדירות שלו. אבל זמן קצר לפני סיום הבנייה הגיעו למקום חמושים של תנועת הפת"ח, והם גירשו את הפועלים שביצעו את עבודות הגימור האחרונות. אנשי התנזים מיקמו במקום עמדת ירי נוחה לעבר השכונות היהודיות, ופתחו ממנה באש מדי לילה לעבר גילה".
"אני זוכר את זה היטב..." ממלמל אורן, ונזכר באביו שבתאי, ז"ל, שהיה הנפגע הראשון מכדור שנורה מכיוון 'בית הקשתות'. לאורך שנת 2000 היו כמאה אירועי ירי, שבהם לא נהרג אף אזרח או איש ביטחון, אבל היו פצועים רבים בגילה והחיים בשכונה הפכו לסיוט. כשהגיע חג הסוכות האנשים לא העיזו להיכנס אליהן. ילדים רבים פחדו מהחושך, חלקם סבלו מחרדות והרטבות במיטה. משה קצב, שכיהן אז כנשיא המדינה, ביקר את התושבים הזועמים, והצהיר: "לא נסבול שילדי ישראל יהיו חשופים להשתוללות של כנופיית פושעים שמחליטה לירות בין בתי התושבים".
גילה 2000
"עד אז היה דווקא כיף לגור בגילה", מספר אורן, שהיה אז ממש לפני גיוס וכיום עובד במכון הרטמן, "אבל פתאום התחלתי לשנוא את המקום. היה מאוד מפחיד ללכת לבית הספר, היה קשה לחיות שם. לא תמיד היה לנו לאן לרוץ, אז לפעמים היינו סתם מתכופפים. אלה לא היו חיים, עם יריות כל היום. אי אפשר היה ללכת לישון. לילדים רבים יש טראומות עד היום לדעתי, למרות שהם לא יודו בכך, והם מדמיינים בכל מקום לפעמים קולות של יריות".
בבית משפחת אורן ברחוב האנפה נהגו אורן ואחיו לישון על מזרנים על הרצפה מחשש שקליעים יחדרו לדירה הצופה אל בתי העיירה בית ג'אלה. אהוד אולמרט, ראש העירייה, שהגיע לבקר בשכונה, חולץ בעזרת ג'יפ ממוגן, לאחר שצרורות ירי רבים חלפו סמוך למשלחת שאיתה הגיע.
"אני זוכר שכולם פחדו", אומר אורן. "איך לא יפחדו? איך אפשר לישון עם מסוקים שמסתובבים באוויר, חיילים שמתרוצצים ויורים מהגג, ומחבלים שמסתובבים למטה ורוצים לירות בך כל הזמן. אי אפשר לישון עם הפחד הזה בלב. ולא רק ילדים אלא גם מבוגרים".
גם אבא שלך נפצע.
"לצערי הוא היה האזרח הראשון שנפצע מהירי מכיוון בית ג'אלה. אני זוכר את זה היטב. יום אחד אחר הצהריים ההורים שלי חזרו מהקניות ואז התחיל הירי. אבא נפצע בידו מנתז של כדור וזכה באותם ימים לביקורים של עשרות עיתונאים וצוותי טלוויזיה. אבל זה היה יום קשה. גם חייל מג"ב שמעון אוחנה נפצע קשה באותו אירוע, וככה זה נמשך כל הזמן על השכונה. אחרי זה אני זוכר שרציתי לרדת לחברים שלי ואמא לא הרשתה לי".
לא ירדת בכלל?
"אני מודה שחששתי אפילו לרדת ולשפוך את הזבל מחוץ לבית. נהגנו ללבוש בגדים כהים בלילה גם בבית".
נשארתם בבית?
"בהתחלה פינו אותנו ואחרי זה חזרנו. אני זוכר שהיו הפגנות שקראו להגיב חזק נגד הירי. אחרי זה מיגנו את הבתים שפונים לבית ג'אלה באמצעות שקי חול, בטונדות ואמצעים אחרים. היה חושך כמובן ברחוב שלנו. פנסי הרחוב כובו כדי להקשות על יורים פוטנציאליים. שבועיים לאחר תחילת היריות הציבו את הביצורים הקבועים. בהתחלה הם הציבו טנקים מחוץ לבתים, אבל מה טנקים עוזרים בכלל להגן עלינו. אז ביום אחד בשעות הצהריים הגיעה משאית עם לוחות בטון גדולים. הטרקטור ערם תלוליות עפר ועליהן הציבו את לוחות הבטון. פתאום כל הנוף שהכרנו נעלם".
זה עזר או עודד אתכם?
"הפחד נעלם קצת, אבל הרגשנו רע עם זה. איך אנחנו יכולים לחיות ככה את החיים שלנו?"
כשהיית מביט לכיוון בית ג'אלה רצית לנקום?
"אני לא חושב", אומר אורן ומביט באל ג'עפרי. "כל מה שחשבתי אז היה שאני רוצה שקט בשכונה שלי".
בית ג'אלה 2000
"גם אצלנו היה מצב קשה. כתוצאה מהירי החליטו כוחות הביטחון להרוס את ארמון הקשתות וירו עליו עם טנקים", מספר אל ג'עפרי, נשוי ואב לשישה, לאורן. "זו היתה תקופה איומה גם עבורנו התושבים. מזלי שלא גרתי באזור הזה, אבל בכל בית ג'אלה היה עוצר לימים ארוכים כשהחיילים נכנסו עם טנקים, הכבישים היו הרוסים, הבתים היו הרוסים. בבית לחם, לא רחוק מכאן, היו גופות שהתגלגלו בכבישים ולא הספיקו לפנות אותן. זו היתה תקופה איומה".
העברית של אל ג'עפרי, שפעיל שנים רבות בתנועת לוחמים לשלום וגם חבר בפורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני, מדהימה. "היכולת שלי להבין את השפה העברית עזרה לי להצליח לראות בישראל ובאנשים שחיים בה צדדים אנושיים שאינם קשורים לצבא ולאלימות", הוא אומר.
כילד שגדל במהלך האינתיפאדה הראשונה בשנות ה־80, אל ג'עפרי ישב מספר פעמים במהלך חייו בכלא הישראלי, ובמהלך תקופות הכליאה השונות למד את השפה העברית ואף החל לעסוק בתרגום לפרנסתו. "אני מלמד עברית כיום באוניברסיטה בבית לחם ומתרגם סימולטנית במפגשי יהודים וערבים".
מה עוד אתה זוכר מאותם ימים?
היה עוצר של 40 יום. לשעה בכל יום נתנו לנו לצאת להצטייד. היו ימים שלא לא יכולתי להציץ מהחלון. הטנקים עברו ברחובות ושמעת אותם יורים לכל עבר, לכיוון מה שחשבו שהם חפצים חשודים. ואז קרה אירוע שהוא טראומטי עד היום מבחינתי. יום אחד מישהו שכח את הדלת של הבית פתוחה לאחר שיצא לגינה. טנק שחלף בכביש במרחק של 150 מטר מהבית שלנו ירה על בלון גז שהוא בטח חשב שזה מטען, כמו שקרה פעמים רבות. לא לקחו סיכונים. אבל אז חלק מתכת מבלון הגז עף מההדף והעוצמה לתוך הבית שלנו, פגע בקיר, ומשם ניתז לראש של הבן שלי, שהיה בן חמש. הראש שלו נפתח לגמרי ודם החל לרדת בלי הפסק".
מה עשיתם?
"אני מזכיר לך שאסור היה לצאת. מי שיצא אז, ירו בו. אבל אמא שלי, שגרה איתנו אז, נכנסה לטירוף. היא שמה את הילד זב הדם והמתייפח, שהיה כמעט מעולף, על הכתפיים שלה, יצאה מהבית והתחילה לרוץ למרפאה של הצלב האדום. צעקתי לעברה שיירו בה אבל היא לא עצרה".
ומה קרה?
"החיילים ירו לעברה בהתחלה, אבל כשראו מה מצבו של הילד הניחו לה לעבור והיא הגיעה למרפאה ובעצם הצילה את החיים שלו. אתה לא מבין איזו הרגשה איומה זו לראות מהחלון את אמא שלי רצה עם הבן שלי על הכתפיים שלה כשהיא נלחמת על החיים שלו. זו גם הרגשת גאווה גדולה, אבל גם חוסר אונים מאוד קשה".
הוא אסיר תודה?
"מי? מחמוד? ברור. הוא יודע למי הוא חייב את החיים שלו".
בית ג'אלה 2020
השבוע, ביום שמש חורפי של נובמבר, על רקע השקט הפסטורלי בבית ג'אלה, הסיפורים של אל ג'עפרי ואורן נראים כאילו הם שייכים למקום אחר לחלוטין. הכבישים, שהיו חרוצי עקבות של שרשראות הטנקים והדחפורים ששיטחו את פאתי הכפר, תוקנו כבר מזמן. בסמטאות שאליהן ברחו הילדים מיידי האבנים וצלפי התנזים, עוברים כיום ילדים בתלבושת אחידה ששבים מבית הספר. הבתים שצופים לכיוון גילה הכי יפים בכפר וארמון הקשתות משופץ ושקט.
"אני אעשה כל מה שניתן לשמור על המצב כך", אומר אל ג'עפרי. "אני לא מאמין בכוח. רק בשיחות נוכל להגיע להסכמה. בעיניי זה שאני יכול לעמוד כאן עכשיו ולדבר עם ארז זה הישג עצום והוכחה לזה שיש עם מי לדבר".
אורן לא איש של הרבה מילים, אבל ניכרת בו ההתרגשות. "אני מאוד שמח לפגוש אותך", הוא אומר. "זה לגמרי לא מה שחשבתי על האנשים שגרים כאן. זה מדהים לראות מישהו כמוך".
בנקודת התצפית הנוספת שאליה לוקח אותנו אל ג'עפרי, סמוך למנזר כרמיזן, מצביע אורן על הנתיב שממנו היו הוא וחבריו יורדים ברגל בילדותם לעין יעל. "וואלה?" אומר אל ג'עפרי, "גם אנחנו היינו יורדים למטה לוואדי לשחק. לא הגענו כמובן לעין יעל, כי זה היה בשטח שלכם, אבל זה מדהים לחשוב שאולי היינו נפגשים פעם".
"לא חשוב", אומר לו אורן. "אנחנו נפגשים עכשיו. זה מה שחשוב", ועם זה מסכים גם אל ג'עפרי.
לעדכונים נוספים – חדשות ירושלים
