רעות כהן היתה בסך הכל בת עשר וחצי כאשר נגזלה ממנה אחותה הבכורה, ויקי ז"ל, באסון ורסאי. היא זוכרת בדיוק את הערב הארור ההוא שבו אחותה צללה אל מותה, מותירה אותה לבדה עם צלקות נפשיות וגופניות שמסרבות להתאחות גם לאחר 20 שנה.
2 צפייה בגלריה
רעות כהן ליד תמונת אחותה ויקי ובן זוגה מוטי בוטין ז"ל
רעות כהן ליד תמונת אחותה ויקי ובן זוגה מוטי בוטין ז"ל
רעות כהן ליד תמונת אחותה ויקי ובן זוגה מוטי בוטין ז"ל
( צילום: עמית שאבי)
"ויקי היתה מאוד אימהית ורגישה כלפיי. היה בה משהו שהעניק לי הרבה מאוד ביטחון - ברגע שהיא הלכה נקרעו ממני גם הילדות, התמימות והתקווה. נוכחתי לדעת שאנשים קרובים אלי יכולים למות. כילדה הייתי עושה סיבוב בלילה בין המיטות של כל בני המשפחה והייתי בודקת שכולם נושמים. עד היום יש לי את החרדות האלה, אני כל הזמן בחששות וצריכה לדעת מה קורה. אם לא עונים לי אז אוי ואבוי".
2 צפייה בגלריה
רגעי הקריסה
רגעי הקריסה
רגעי הקריסה
(צילום: מתוך הרשת החברתית, פרסום לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים)

נמצאו חבוקים

ויקי, בת 24 במותה, ומוטי בוטיל ז"ל, בן 25 במותו, נהרגו חודש לפני חתונתם. בפעולות החילוץ של כוחות ההצלה הם נמצאו תחת ההריסות כשהם חבוקים. "מוטי שמר עליה וויקי נאחזה בו. אנחנו יודעים מהאורחים שישבו איתם בשולחן שבעת האסון הוא ממש קפץ והגן עליה. המראה הזה של זוג חבוק היה כל כך לא הגיוני במציאות הזאת שכשמצאו אותם תחת ההריסות חשבו שהם בובות ראווה ורצו להמשיך הלאה בפעולות החילוץ. העובדה שכלבת החילוץ נבחה ולא הרפתה אילצה את איש החילוץ לגעת במה שהוא חשב לבובות ולהבין שמדובר בגופות.
"אני ידעתי שוויקי מאוד אהבה את שלומי שבת. היה לי אומץ וכתבתי מכתב לתוכניתו של מני פאר ז"ל, שבו ביקשתי שיעזור לנו לכתוב שיר לזכרם. מייד לאחר קבלת המכתב הוא התקשר והודיע לי שכבר דיבר עם שבת ועוזי חיטמן ז"ל, ושחיטמן בדיוק התיישב לכתוב את השיר ושלומי ילחין וגם יבצע. האבסורד הוא שכאשר השמיעו את השיר הזה בחתונות, זה היה מרגיז אותי בצעירותי, אך היום כבר לא. השיר מנכיח את זה שהם לא זכו להתחתן. היא היתה אמורה להיות היום בת 44, היו צריכים להיות לה ילדים ושמחת חיים ואושר.

הכאב שלא נגמר

הביטוי הקיצוני ביותר לטראומה שלה הוא התסמונת המשותפת לה ולשאר בנות המשפחה - הפיברומיאלגיה (דאבת השרירים, שמאופיינת בכאב כרוני במערכת השרירים ובעייפות). "אמא שלי, אחותי, אני, בנות דודות שלי ודודות שלי, כולן סובלות מזה. התסמונת הזו התפרצה אצל כולנו מייד לאחר האסון.
"הטרגדיה במירון הזכירה לנו מאוד את ורסאי. חווים את הכל מחדש – הצפיפות, אי־הוודאות והנעדרים. את האסון בגבעת זאב כבר לא יכולתי לשאת, ראיתי את הנפילה הזאת פעם אחת ונגמרתי. כמה פעמים אפשר לפתוח את הפצע הזה? זה משהו שחוזר על עצמו – הרשלנות הזאת, קלות הדעת בבנייה, זה הרי אותו סיפור. ריבונו של עולם, משפחות נהרסו עכשיו, בשביל מה?"
לעדכונים נוספים – חדשות ירושלים