אחרי 20 שנה שבהן גזר על עצמו שתיקה, דודו דרור, אחיו של אסי - החתן באסון ורסאי, מתראיין ל-mynet ו"ידיעות ירושלים" ומספר לראשונה על השנים הקשות שעברו עליו ועל משפחתו מאז ועד היום.
ההלם הבריאותי
דרור (46) הוא אב לשלושה ונשוי לליאת, שהיתה עימו גם בעת שנפצע באסון. המשפחה מתגוררת ביישוב קדר בסמוך למעלה אדומים. כיום דרור הוא מנכ"ל מלון היוקרה 'האופרה' בתל אביב, אולם עד שהגיע למשרה הזאת עברו עליו שנים ארוכות שבהן נאלץ לבנות את עצמו מחדש פיזית ונפשית ונגד כל הסיכויים לצאת לעבודה ולהתפלל שהרגליים יחזיקו אותו עד סוף המשמרת.
"שום דבר בעצם לא השתנה אחרי 20 שנה", הוא אומר השבוע. "כל האסונות שקורים לנו במדינה מחזירים את מה שהיה, אם זו הקריסה בגבעת זאב וגם האירוע במירון. זה ממש מחזיר לנו את כל הסרט מחדש. גם אנחנו - קשה לומר שהשתקמנו לחלוטין, למרות שעברו כבר 20 שנה.
"הייתי בסך הכל בן 26 באסון. זה תפס אותי באמצע החיים. היתה לי עבודה מסודרת במשרד רואי חשבון, הייתי בתהליך של לבנות בית, משפחה. האירוע הטראגי הזה עצר לי לפחות עשר שנים מהחיים: שנתיים וחצי של שיקום, ואחר כך הצורך להתמודד עם הכאב של לעמוד וללכת עם שברים דחוסים בגב ופלטינות ברגליים. וצריך לזכור שהיינו גם צריכים ללכת עם הילד שנפצע לטיפולים ולפיזיותרפיה. במקביל הייתי צריך להתמודד עם כל אלה שנפטרו, כולל אבא של אשתי, דודים, בני דודים, סבים. רק בעשר השנים האחרונות התחלתי 'לחיות' את החיים החדשים שנכפו עלי".
הטוויסט המקצועי
"אחרי האסון המון שנים לא עבדתי. לאט-לאט התחלתי לבנות את עצמי באבטחה: מדריך ירי, מפקח מטווח, רשיונות לאבטחה. אחר כך ניהלתי חברות אבטחה, ומשם התגלגלתי לבתי מלון - התחלתי לעבוד ב'הרברט סמואל ירושלים' כמנהל ביטחון של המלון, ועם השנים התקדמתי. היום אני מנכ"ל מלון האופרה בתל אביב.
"באירוע של אחי הקריסה תפסה אותי עם הילד על הכתפיים באמצע רחבת הריקודים. נפלתי איתו 27 מטר עד לחניון, ונפילה של כל קומה הרגשנו בגב. הייתי קבור עם חצי גוף תחת ההריסות, הרגשתי את האנשים שנקברו תחתיי. היה גם מישהו שניער לי את הרגל מתחת לאדמה. לצערי בסוף הוא כנראה מת. ראיתי גם המון דברים קשים מסביב. בכל פעם שקורה משהו, בכלל במדינה, המראות ישר חוזרים אלי, וזה עדיין קשה".
דרור מספר שאת הצלקות הוא סוחב עד היום לכל אירוע חגיגי שאליו מוזמן, שהוא לא מסוגל למנוע מהזכרונות לצוף ולשטוף אותו. "הסרט ממש חוזר לי, אז ברחבת הריקודים אני פחות רוקד, ואיך שאני מגיע אני ישר מחפש את הפינה שבה אוכל לשבת כדי לצמצם סיכון, למקרה שיהיה משהו. אין בכלל מה לדבר על אירוע על קומות, לשם אני ממש לא מגיע. גם אשתי אותו דבר בדיוק. הבכור שלי היה בן שלוש וחצי אז הוא פחות מרגיש את זה. הוא לא זוכר כלום".
השיקום המתיש
"בהתחלה לא סיפרתי מי אני ומה עברתי, זה היה מכשיל אותי בכל עבודה כי אף אחד לא רוצה להעסיק מישהו עם פלטינות ברגליים ושברים בחוליות. מקומות עבודה פחות רוצים להעסיק אנשים שעברו אסון. להתמודד עם לעמוד ולנסות לעבוד שמונה או תשע שעות, זה היה מאוד קשה כי זה לא בר פתרון - גם לא בניתוח. בחורף הקור מגביל אותי מללכת הרבה - הרגל נתפסת בגגל הפלטינות. אי אפשר שלא לשים לב לזה. שואלים אותי למה אני הולך עקום. לצערי, הביטוח הלאומי לא מכיר בקושי הזה. אמרו לי שאני יכול לעבוד כרגיל למרות המגבלה. בהתחלה ניסיתי לדבר איתם, אבל נתנו לי 28% לצמיתות ושחררו אותי. לפני שהייתי מנכ"ל מלון היה הרבה יותר קשה לעבוד יום עבודה מלא, אבל לא היתה לי ברירה. הייתי חייב לקיים משפחה עם שלושה ילדים קטנים. הייתי חייב להביא כסף הביתה. זה או שאתה לא עובד ומקבל 1,500 שקל בחודש, או שאתה יוצא לעבוד - לא משנה מה מצבך הבריאותי.
"כאן אני חב תודה גדולה למשפחת נקש, הבעלים של 'אורכידאה' ו'הרברט סמואל'. הם האמינו בי ותמכו בי מאז שהתחלתי לעבוד בהרברט סמואל בירושלים. הם ראו את הפוטנציאל והשקיעו בי".
איך סיפרת להם?
"זה היה במקרה. אחרי שנתיים שעבדתי אצלם הם ביקרו בארץ, ומנכ"ל הרשת שמנהל להם את העסקים בארץ סיפר להם. הם נתנו לי הזדמנויות ועמדתי בהם ולאט־לאט עליתי בשלבים".
והטראומה שנשארה
"זה מאוד מבגר, אסונות מהסוג הזה. התבגרנו במהירות גדולה כל המשפחה. השנים הכי יפות הן בין 20 ל־30, השנים של הצעירות, של לבנות בית, של לבלות ולצאת לחופשות או לבתי מלון. אבל כל אלה הם דברים שלא היינו יכולים לעשות, ובכלל לשמוח באירועים אף אחד מאיתנו לא היה יכול. גם מבחינה פיזית - המגבלה הרפואית שלא אפשרה לנו, וגם פסיכולוגית - לכל אירוע שהיה במשפחה פחדנו להגיע כולנו שמא יקרה עוד משהו.
"כאשר מתרחשת איזו טרגדיה במשפחה כולם מתאגדים כדי לסייע, אבל במקרה הזה, גם משהו אלמנטרי כמו לבקש עזרה מהמשפחה לא היה ממש אפשרי. לא היה מי שיעזור, כולם פגועים. האח של אבא שלי איבד את אשתו ואת שני הילדים, אשתי איבדה את אבא שלה, אבא שלי איבד רבים מהמשפחה, אמא שלי איבדה את אחיה ואת אבא שלה.
"זה הרבה יותר קשה מתאונה רגילה וצריך פשוט להתמודד לבד עם הקשיים. זו הסיבה שלאירועים אנחנו עדיין לא הולכים כל המשפחה, כדי שיהיה מישהו בריא ושלם ליתר ביטחון".
לעדכונים נוספים – חדשות ירושלים
