במהלך הראיון איתו אלי פולק מציין לא מעט פעמים את המילה שליחות, וכשלוקחים בחשבון את ההיסטוריה של המנכ"ל החדש של 'איחוד הצלה' - מבינים גם למה.
פולק, דור שמיני בעיר, בן 44, נשוי פלוס שישה, נמנה עם מייסדי ארגון ההצלה, ובשני העשורים האחרונים ראה כמעט הכל: מפיגועי התאבדות ועד בתי קפה ואוטובוסים מתפוצצים בתקופת האינתיפאדה השנייה, קפה מומנט, סבארו, הפיגועים בקווים 18 ו־32, והוא נזכר גם באש שליחכה את רכבו בפתח חנות הפלאפל ברחוב הנביאים ומספר כיצד מיהר לטפל בפצועים ומצא עצמו מטפל גם במי שאחר כך יתברר כמחבל המתאבד.
אבל מכל התמונות שהוא מריץ בראשו יש אחת שנספגה עמוק בזכרונו והוא אינו יכול להשתחרר ממנה, זו מאסון ורסאי והרגע שבו חילץ את הכלה (קרן דרור, ד.ב.ש) הלכודה מבין ההריסות.
"לפעמים נגמרות המילים"
"זו היתה תקופה שרצנו מפיגוע לפיגוע, אבל יש אירועים שנכנסים בך והאסון בוורסאי היה מהסוג הזה", הוא מספר בקול חד וברור. "כשהגענו לשם, בשלבים הראשונים לא ידענו אם זה פיגוע טרור או משהו אחר. המחזה היה קשה מאוד, כזה שלא יוצא מהראש, מהאירועים האלה שאתה חייב לעצור שנייה, לקחת נשימה עמוקה ולחשוב מה עושים עכשיו".
פולק משחזר כיצד הוא ועמיתיו הגיעו לקומה התחתונה והבינו מיד שכל הקומה העליונה קרסה. "פתאום אתה רואה אנשים מבצבצים מתוך ההריסות, אחרים רצים, כאוס מוחלט", הוא משחזר. "הסתכלתי מסביב ופתאום בזווית העין אני רואה אישה עם שמלה לבנה לכודה בתוך ההריסות. ואז ברגע הזה התחוור לי שזו חתונה, שיש פה כלה וכי זו האישה שראיתי, ושיש כאן שמחה של משפחה שחרב עליה עולמה ברגע אחד".
בעודו מתקרב אליה החליט שהוא חייב להוציא אותה החוצה, תוך כדי מאמצים להרגיעה. "נצמדתי אליה ואמרתי לה: 'בואי, אני מוציא אותך מפה'", הוא נזכר. "אני לא זוכר בדיוק מה היא אמרה. אני חושב שהיא צעקה איפה זה ואיפה ההוא ואמרה שכואב לה. ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה: 'אל תדאגי, אנחנו מטפלים בכולם', אבל כמה כבר אפשר להרגיע במצב כזה? נגמרות המילים".
"פשוט רוצה להתנתק"
פולק ממשיך לשחזר את אותם אירועים שחקוקים בזכרונו. "היא היתה בהכרה ושברה חוליות. הבחנו שהיו לה פציעות פנימיות בעיקר, לכן זה היה קריטי להוציא אותה בצורה נכונה על אלונקה. זו התמונה המפורסמת שאני עומד ומחזיק את קצה האלונקה כשהיא שוכבת עליה".
בשלב הזה, משחזר פולק, הכוחות בחוץ ניסו לטפל בהלם הגדול של כולם - הפצועים וגם המטפלים. "מיד חזרתי פנימה לטפל בעוד פצועים. זה היה מחזה מזעזע", הוא ממשיך. "זה היה אירוע עם עוצמה גדולה, אירוע אזרחי עם מאות נפגעים ומעורבות של פיקוד העורף. גם יש כעס שנוגע בך בצורה עמוקה כי אתה חושב לעצמך - זו חתונה וזה לא אירוע שהיה צריך לקרות".
כשבוע לאחר שחילץ את הכלה מהאולם שקרס שוב זימן לו הגורל מפגש אקראי עימה. "עשיתי משמרת ואמרו לנו שצריך לעשות העברה לבית חולים אחר, ואז אני רואה שמדובר בכלה", הוא מספר. "הייתי בהלם. לא הזכרתי לה שום דבר על החילוץ ועל זה שהוצאתי אותה, כי היה לי מאוד קשה לחזור לרגעים האלה. היא היתה עדיין בשוק וראו כמה קשה לה. התפללתי שלא תשאל אותי שאלות, לא רציתי להיכנס לזה. זה קורה אחרי אירועים קשים שאתה פשוט רוצה להתנתק".
דרושים: 'נדבנים' ישראלים
ובחזרה להיום. על אף השינויים החיוביים שחווה 'איחוד הצלה' בשנים האחרונות, המנכ"ל הנכנס אינו מסתפק בכך ומתכנן מהלכים שיעלו את הארגון, לדבריו, לגבהים חדשים ויגבירו את התחרות בתחום. אנחנו תופסים אותו בסופיה, בולגריה, כשאת רצף הראיון הטלפוני קוטעים מעת לעת ניתוקים. אבל גם זה לא מאפיל על האנרגיות שקולו משדר. "אנשים אולי לא זוכרים, אבל אנחנו נוסדנו לפני 13 שנה בעקבות מלחמת לבנון השנייה", הוא מספר.
"זה גרם לנו לאחד את ארגוני החירום וההצלה בארץ ולעשות משהו ממוסד. בהתחלה זיהו אותנו כגוף יותר חרדי אבל פתחנו את שורותינו לכלל הציבורים והאוכלוסיות. יש לנו כיום כ־150 מתנדבים ערבים ממזרח ירושלים וסביבותיה וגם נשים ערביות".
'איחוד הצלה' מתקיים ברובו המוחלט מתרומות. 90% מתקציבו השנתי, שעומד על כמאה מיליון שקל, מקורו בתרומות שרובן מגיעות מנדבנים מחוץ לארץ. הישראלים, מתברר, פחות ששים לפתוח את הארנק. "אני אנסה להגדיל את התרומות מהארץ. זה חשוב למען ההתפתחות והתהליכים", מבטיח פולק.
"אנחנו חיים על תרומות ויש חשש תמידי שהן יידלדלו. אנחנו לא יכולים לנוח לרגע. זה הקיום שלנו, וזה קשה כי אנחנו רוצים לפתח את מערך המתנדבים, להשקיע בציוד, בהכשרות, בפתיחת עוד סניפים. גם התחזוקה השוטפת עולה כסף. לדוגמה - כדי לתחזק קורס להכשרת מתנדבים צריך חצי מיליון שקל. בבאקה אל־גרביה וברמלה למשל חסרים מתנדבים ואנחנו צריכים לענות על הצורך הזה. בשנים האחרונות הגדלנו את המאגר של נדבנים ישראלים אבל יש עוד מה לעשות בנושא הזה".
לא שולל קיצוצים
בצל העיסוק היומיומי בהצלת חיים קיים החשש כי הארגון לא יוכל לעמוד בהוצאות הגדלות, מה שהביא להחלטה של פולק להתחיל בקיצוצים שכוללים גם פיטורים. בחודשיים האחרונים הוא פיטר שישה עובדים, והוא אינו שולל את האפשרות כי ייתכנו קיצוצים נוספים בכוח אדם. "אנחנו צריכים לקצץ בכל דבר כדי לחסוך בשוטף", הוא אומר. "אנחנו יושבים על ההוצאות, עוברים מחלקה־מחלקה וחושבים איפה אפשר לחסוך. התחלתי לקצץ כדי לייצב את 'איחוד הצלה', בלי כמובן לפגוע בשירותים לאזרח ובפעולות מצילות חיים. אבל כן נרצה להשקיע יותר באגפים שיוכלו להכניס כסף לארגון, כי ההוצאות מתרחבות ומצד שני ההכנסות מהתרומות לא עולות באותו שיעור, וגם יש גבול לכמות שנצליח לגייס".
לסיום, אי אפשר בלי להתייחס ליחסים הבעייתיים ביניכם לבין מד"א.
"אני מאוד מקווה שהיחסים איתם יהיו יותר טובים, אבל לצערנו לא הכל בשליטתנו. במעלה הדרך כולם אשמים. שני הצדדים יכולים היו לעשות דברים אחרת. מד"א, כמו כל גוף גדול, לא אהב שמישהו בא ופוגע לו במונופול. אבל אני חושב שהבעיה העיקרית היא שיש פה חוסר צדק, כי כל מה שאנחנו עושים זה ללא תשלום, לא לוקחים שקל מהאזרח. מד"א מקבל כסף מהמדינה, לא כתקציב אלא כשירותים, כמו למשל לקבל כסף מביטוח לאומי על פינוי יולדות.
"גם אנחנו מפנים יולדות אבל לא מקבלים על זה אגורה, וזה אחד הנושאים שאנחנו ניאבק עליהם ומתכוונים להגיע עם זה לבית המשפט אם נצטרך. בגדול, מה שאנחנו צריכים ממד"א זה בייחוד לשתף אותנו במידע ובקריאות אזרחים שמגיעות אליהם. הפנייה העיקרית שלנו היא למשרד הבריאות, לרגולטור. היינו רוצים שהוא יעשה סדר בסוגיה של רפואת חירום והצלת חיים ושיפעל מולנו בצורה שוויונית".
