שכונת מוסררה הוותיקה איבדה בשבוע שעבר את אחד מסמליה. צ'רלי ביטון ז"ל, שייסד ברחובותיה את תנועת הפנתרים השחורים, יחד עם חבריו לשכונה, סעדיה מרציאנו וראובן אברג'יל, נפטר בגיל 76. ביטון, שמגיל שנתיים גדל בשכונה, החל את המאבק החברתי שלו נגד הקיפוח העדתי בראשית שנות ה־70 של המאה הקודמת, מאבק שלימים אף הביא אותו להיבחר לכנסת.
מוסררה כאמור שימשה כבית למאבקם החברתי של ביטון וחבריו, אלא שגם השכונה הוותיקה בתפר שבין מרכז העיר למזרחה עברה לא מעט גלגולים. עוד לפני שנודעה כשכונת מצוקה ועוני, מוסררה הוקמה באזור מגורים ערבי יוקרתי של בתי מידות גדולים ומפוארים, עם חזיתות אבן מפוסלות ובתים צמודי קרקע דו קומתיים. אלא שעם קום המדינה ב־1948 ושרטוט גבולותיה הראשוניים היא הפכה לשכונת קו תפר ומתוקף כך ננטשה ונזנחה.
תחילה הושיבו בה עולים מארצות המזרח וצפון אפריקה שלא ידעו כי השכונה נתונה לאיום הצלפים הירדנים. הזעם והתסכול שהלכו והתבשלו במשך יותר מעשרים שנה הולידו בה את תנועת המחאה של ביטון וחבריו שזעקו נגד הקיפוח העדתי, והשכונה נצרבה בתודעה הישראלית כסמל לאי שיוויון וקיפוח עדתי. אמנם עשור מאוחר יותר, בשנות השמונים השכונה החלה לעבור שיפוץ ושדרוג מקיף במסגרת פרוייקט שיקום השכונות, אך יעברו עוד שני עשורים עד שהיא תתגלה כהזדמנות עבור משקיעי נדל"ן ומשפחות אנגלו־סכסיות שחיפשו לרכוש נכסים צמודי קרקע.
בינתיים חלקם הגדול של העולים משנות החמישים עזב את השכונה, ואת מקומם תפסה האוכלוסיה החרדית שזלגה ממאה שערים והעיר העתיקה הסמוכות. כך בחלוף הזמן האוכלוסיה התחלפה, כשמחירי הנדל"ן החלו לטפס, עד כדי כך שלפי השמאי, עו"ד קובי ביר, נכס מרווח עם נוף פנורמי עשוי להגיע כיום עד 70 אלף שקל למ"ר.
בסך הכל מדובר בשכונה קטנה בסדרי גודל ירושלמים: 860 דירות ובתים צמודי קרקע ברובם על פני 160 דונם. לצד המגורים התרבו גם מוסדות תרבות כגון בית הספר לקולנוע מעלה, סדנת בית הדפוס, המינהל הקהילתי מוסררה - מורשה, בית הספר לצילום ובית ספר הרב תחומי לאומנות. מכאן צמחה גם קבוצת האומנים הפעילים חברתיים של מוסללה. גורם השפעה חברתי נוסף שהופיע בעשור האחרון היא קהילת 'שובו בנים' של אליעזר ברלנד שהולכת ותופסת את מקומה בשכונה ויוצרת בשטח מציאות חדשה.
יו"ר המינהל הקהילתי בשתיים עשרה השנים האחרונות הוא אבי מויאל שנולד וגדל בשכונה. בנעוריו ראה את פעילותם של הפנתרים והיה עד לשינויים והמהפכות התרבותיות והנדל"ניות שעברה ועוברת שכונת ילדותו. "מי שהצליח לשרוד כאן יכול להצליח בכל מקום", הוא טוען. "את צ'רלי הכרתי מקרוב והערכתי אותו מאוד. הוא היה לוחם חברתי. אבל הייתי נגד התקופה שהוא הלך עם רק"ח והלך לפגוש את ערפאת. בכל מקרה הרבה ניסו לתפוס טרמפ על ההצלחה של הפנתרים. בסוף התנועה שלהם כשלה כשכל אלו שהנהיגו אותה החלו לריב בינם לבין עצמם. ככה זה הסתיים לצערי".
מה קורה בשכונה כיום? "כיום יש פה אנגלו־סכסים, חילונים לצד חרדים ומכל הסוגים והזרמים. אנחנו במינהל רק מבקשים מכולם לכבד את השכנים ואת רוח המקום ואופי השכונה. מוסררה זאת פנינה. מימים בהם אף אחד לא רצה לגור כאן, הגענו למציאות של נכסים יותר יקרים מעין כרם ורחביה עם מחיר ממוצע של 10,000 דולר למ"ר". המאבק כאמור דעך, וברבות השנים ביטון עזב את מוסררה לטובת מבשרת ציון. כך גם עשה חברו ל'פנתרים', ראובן אברג'יל, המתגורר כיום בארמון הנציב.
אברג'יל: "אני מבוגר מצ'רלי בחמש שנים והגענו ביחד לארץ באותה אונייה. מוסררה הייתה אז "בית קברות לאנשים חיים", אבל למרות הכל אני מתגעגע לשכונה והיא הייתה אהבתי הראשונה. היום אני גר בדירת חדר של עמידר בארמון הנציב ורק יכול לחלום לקנות או לשכור דירה במוסררה".
מה אתה אומר על אופי השכונה כיום, ובפרט על ניצני ה'התחרדות'? "מבחינתי הכל טוב חוץ מדבר אחד שלא מקובל עלי. סוף סוף אחרי שנים של התעלמות הואילו במינהל הקהילתי לעשות מחוות הנצחה עבורנו, ותלו תמונות של האמהות שלנו על הקירות בשכונה. אלא שבעקבות זאת באו החבר'ה החרדים מקהילת 'שובו בנים' והשחיתו אותן, מרחו בזפת את התמונות וכתבו מילות גנאי. הגשנו תלונה במשטרה אבל לא נעשה דבר. זה פשוט בושה וחוסר כבוד".
