ביום ראשון בשבוע שעבר נערכה אזכרה במלאת שבע שנים למותה של שולמית כהן קישיק ז"ל. ימים ספורים קודם לכן חנכה עיריית ירושלים ברמת דניה כיכר על שמה של אחת המרגלות הנועזות שידעה ישראל. כהן קישיק הלכה לעולמה בשנת ה-100 לחייה, כשהיא מוקפת ילדים ונכדים אוהבים, אבל גורלה היה בהחלט עלול להסתיים אחרת.
מישראל ללבנון
"אמא שלי נולדה בארגנטינה", סיפרה השבוע בתה, כרמלה אסל (76), שמתגוררת ממש מעל הכיכר החדשה שבה הונצחה אמה. "בגיל 7 היא עלתה עם משפחתה לארץ והם גרו במקור ברוך. אמא למדה באוולינה דה רוטשילד וכשאבא שלי הגיע מלבנון לחפש כלה יהודייה מישראל, הם נישאו ועברו לגור בלבנון".
מהר מאוד הצליחה כהן ליצור קשרים בקהילה היהודית-לבנונית. היא הכשירה מדריכים בתנועת מכבי ולימדה אותם את השפה העברית. היא גם התחברה עם הפלנגות הנוצריות ויצרה קשר עם אנשי הממשל.
חייה השתנו בפתאומיות חודשים ספורים לפני הקמת המדינה, "בדצמבר 1947 הגיע אליה מידע ששונאי ישראל רוצים לתקוף את הישובים היהודיים בצפון. כשהגבולות התחילו להתחמם, חמישה חודשים לפני מלחמת השחרור, היא רצתה מאוד להעביר את המידע הזה לארץ ישראל כדי להציל נפשות. היא שלחה מכתב שהתקבל בידיים הנכונות של ארגון ש"י (שירות הידיעות של ההגנה, א"ז). בחנו אותה, נתנו לה משימות שהיא הצליחה בהן וככה היא גויסה".
במשך 14 שנים מורטות עצבים פעלה המרגלת היהודייה בלבנון. חוץ מלימוד עברית, הכשרת מדריכים והעברת מידע מדיני וצבאי, היא החלה לעסוק גם בהברחה של רבבות יהודים שברחו ללבנון ממדינות ערב במטרה להגר לישראל.
"אמא סיפרה שכשהיא הייתה מגיעה בסתר לארץ כדי לקבל הנחיות למשימות, היה מחכה לה חייל כדי לקחת אותה למוסד. תמיד היא היתה מבקשת ממנו בדרך 'תעשה לי טובה ותיקח אותי לטבריה, לקבר רבי מאיר בעל הנס'. פעם הוא שאלה אותה מה היא עושה שם אז היא סיפרה לו: 'אני מאמינה ברבי מאיר. יש לי קופת צדקה בבית ובכל פעם אני באה לפה לפני משימה כדי לבקש מהקדוש ברוך הוא, דרך רבי מאיר, שאני אצליח ושלא יקרה שום דבר רע. כשאני שבה אחרי שהמשימה בוצעה אני מגיעה כדי להודות'. והיא היתה מביאה איתה את קופת הצדקה שלה ובה הכסף שאספה".
הנס של רבי מאיר
אחרי שמדינת ישראל קמה ניסתה כהן קישיק לעודד את הקהילה היהודית בלבנון להגר לארץ הצעירה, אך אנשי הקהילה העשירים סירבו לשמוע והציעו לה בציניות שקודם תשלח את ילדיה שלה.
"אמא שלחה שני ילדים בני 9 ו-11, מתוך 7 ילדיה. עשר שנים אחר כך היא עוד המשיכה לעבוד ואז פרצה מלחמה בין הנוצרים למוסלמים בלבנון. אמא פחדה שיקרה משהו למשפחה ושלחה את אחותי הגדולה לישראל. נשארנו ארבעה בלבנון. אחרי 3 שנים נוספות המפעילים שלה ביקשו ממנה שתגיע לארץ דרך טורקיה כדי לקבל משימה אלא שבדרך חזרה חתמו לה על הדרכון שהיא היתה בישראל וככה היא לא יכלה לחזור ללבנון".
בישראל המליצו למרגלת שלהם שתיסע לרומא על מנת לטפל בדרכון. רק אחרי חודשיים היא הצליחה לשוב ללבנון, שם ממתינה לה חלק ממשפחתה. "בינתיים מספר שתיים שלה ברשת הפך את עורו והפך לעד מדינה. הוא החל לגלות סודות והפליל גם את אמא", נזכרת הבת. "היא נעצרה באוגוסט 61 ובמשך שנתיים היא עונתה קשות. עקרו לה ציפורניים, ידיים ורגליים, תלשו לה את השערות שברו לה את השיניים והיא קיבלה מכות חשמל. חודשיים לפני המשפט רצו לעמת אותה עם מספר שתיים שלה ואמא מאוד חששה כי הוא ידע הרבה, אבל קרה נס והוא מת מהתקף לב".
עד היום בני המשפחה לא יודעים אם היתה זו מדינת ישראל שדאגה להפגיש את הבוגד עם בורא עולם, מישהו מהנוצרים בלבנון או הנס של רבי מאיר. "כשהגענו למשפט, בגלל שהעד המרכזי הלך ולא היו הוכחות מספקות, גזרו על אמא מוות בתלייה אבל המתיקו את דינה ל-20 שנות עבודת פרך. את אבא שלי לקחו גם לשנה בגלל שהוא היה אזרח לבנוני וטענו שהוא שיתף איתה פעולה". ההורים ערערו ואחרי 3 שנים נוספות האב יצא מהכלא ועונשה של האם נקצב ל-7 שנים.
מה עשיתם אתם הילדים כשההורים היו בכלא? "פתאום בלילה אחד הפכנו לארבע יתומי קש. המשפחה של אבא שהיו בלבנון רצו לחלק את ארבעת הילדים, אבל אמא ואבא נתנו הנחיה מפורשת שאף אחד לא עוזב את הבית ואף אחד לא לוקח את הילדים. בשלט רחוק הם עזרו לנו ואנחנו גדלנו ארבעתנו בבית. אחי אייזיק עזב את לימודיו והחליף את אבי בחנות. אחותי הגדולה, שהיתה בת 19, הפסיקה את הלימודים והפכה לעקרת בית, אני הייתי בת 13 ואחי הקטן היה בן 9. היה קשה, אבל היינו חזקים. האמונה שאמא שלי דגלה בה לאורך כל הפעילות שלה, והאמונה של אבא שלי שהוא איש דתי ומסורתי הדביקה אותנו. כשהגיעו החגים המשפחה הזמינה אותנו אליהם. הקהילה קצת נידתה אותנו אבל הם עשו את זה מפחד שעוקבים אחרינו. אבל איך אומרים?", היא מעודדת, "כל אחד והגורל שלו. וברוך השם באנו לפה ואבא ואמא זכו לראות נכדים ונינים ובני נינים".
הפגישה עם אלי כהן
אחרי מלחמת ששת הימים שוחררה שולמית כהן קישיק במסגרת חילופי שבויים. המשפחה התאחדה ועברה להתגורר בשכונת רחביה בעיר שלא מכבר אוחדה. למרות מה שעברה כהן קישיק בשנותיה בכלא בתה מספרת שמצב רוחה היה תמיד טוב והיא נותרה צלולה עד יום מותה. "אמא היתה גדולה מהחיים. אחרי שנתפס אלי כהן, חשבו ששולה כהן ואלי כהן הם אחים וחשבו ששניהם גם מרגלים למען ישראל. היא לא הכירה את אלי כהן והוא לא הכיר אותה אבל הפגישו ביניהם. היא היתה האחרונה שראתה אותו.
"רק אחרי שאמא חזרה לישראל היא שמעה על הסיפור שלו. היא עברה עוד פעם תקופה של עינויים כדי שיוכלו לגלות אם באמת היה לה קשר עם אלי כהן והעינויים האלה פגעו מאוד בעין שלה, והיא לא ראתה בה אחר כך. ולמרות זאת מבחינה נפשית היא היתה עם ראש על הכתפיים, היא לא גילתה לנו את הרגעים שבהם היא היתה עצובה וכאובה אחרי כל השנים האלה, אבל הבנו, הערכנו והוקרנו את כל הפעילות שלה למען העם היהודי ולמען מדינת ישראל והנסים שהיא האמינה בהם. היא הודתה לקדוש ברוך הוא שכל המשפחה התאחדה, שלא תלו אותה כמו שתלו את אלי כהן ושגם לא זרקו אותה בכלא לשנים ארוכות כמו שזרקו את יהונתן פולארד".
תפילה למען החטופים
כהן קישיק זכתה בשנות חייה המאוחרות להוקרה. היא נבחרה להדליק משואה בשנת 2007, זכתה באותות שונים ובתואר 'יקירת ירושלים' והותירה אחריה משפחה ענפה של ילדים ונכדים ונינים, ביניהם הדיפלומט יצחק לבנון שכיהן כשגריר ישראל במצרים ונפטר לפני כמה חודשים. "לפני שלושה חודשים טיילתי בסביבה של הבית של אמא, עברתי דרך היכל שלמה בירושלים ואני רואה שכתוב על הקיר: 'מוזיאון האומנות היהודית'. נוצר קשר והם ביקשו שאתרום משהו שקשור לאמא ושהחזיק אותה בכלא״.
"הבאתי להם כל מיני דברים שהיו לה וזה לא סיפק אותם, הם רצו משהו מיוחד. בניירת של אמא גיליתי מסמך מלפני שישים שנה שהיה עם אמא בכלא ורשום עליו מזמור קמ"ב בתהילים. אבל מאחר ואסור היה לאמא להחזיק נייר כתוב בעברית בכלא, הוא נכתב באותיות לועזיות. לפני פסח צירפו אותי לקבוצת וואטסאפ שמתפללת את פרק קמ"ב למען השבויים ופתאום נזכרתי בזה".
אסל הנרגשת מצאה את הפתק שהיה עם אמה בכלא והעבירה אותו למוזיאון בהיכל שלמה. ביום העצמאות האחרון הוא הוצג וביום חנוכת הכיכר אסל חילקה לעוברים ושבים מגנטים עם מילות המזמור.
"הרב קם ואמר: 'כמו ששולמית שוחררה, ישוחררו כל החטופים'.
"ב-2006 לקחתי את אמא לדיור מוגן והיא אמרה לי: 'כרמלה אני לא אוכל להרצות עד גיל מאה, אבל אני עכשיו בת 95 ואני מבקשת שתעשי מצגת ותספרי את הסיפור הזה לבנות ולברי מצווה ולחיילים', אמרתי לה 'אמא לעולם לא אוכל להיכנס לנעליים שלך'. היא ביקשה 'תשימי במצגת שלך את מזמור קמ"ב שלא מש משפתיי עד ששוחררתי' ואני מקווה שכך יהיה גם לחטופים שלנו שישובו הביתה בשלום".
