כשברט בדיחי עלתה לפני 65 שנה לארץ, אחרי שניצלה מהתופת שזימנה מלחמת העולם השנייה ליהודים, היא לא ממש הבינה מה זה מוצא ועדות. מבחינתה העולה החדשה אז, יהודי היה יהודי וישראלי היה ישראלי. "כשהגעתי לחיפה פקיד המכס הסתכל עליי ואז על הפספורט ושאל אותי: 'התחתנת עם תימני?'", היא נזכרת בחיוך, "שאלתי: 'מה זה תימני?' בשבילי הוא היה ישראלי. רק אחר כך למדתי מה זה תימנים ומה זה אשכנזים".
בדיחי, כיום בת 92 נולדה כברט אנזון בליון שבצרפת למשפחה יהודית. הוריה היו פעילים קומוניסטים שעבדו למחייתם כעיתונאים. כשהנאצים עלו לשלטון היא היתה בסך הכל בת שנה. כמעט תשע שנים אחר כך כבשו הגרמנים את צרפת וברט הקטנה נשלחה לכפר מורשל השוכן לא רחוק מהגבול האיטלקי. בכפר היא התגוררה בבית משפחת מסונה, משפחה לא יהודית שגידלה אותה עד לסיום המלחמה חרף הסכנה התמידית לחייהם שמישהו ילשין לנאצים.
וידוי במקום
בת מצווה
"הגעתי לכפר והבנתי שאני אצטרך לחיות כילדה גויה", היא מספרת, "זה לא הפריע לי. קיבלתי את זה בצורה מאוד רגועה, הרי היינו קומוניסטים ולא דתיים. מאדאם מסונה, אם המשפחה, היתה אלמנה. היא ידעה שאני יהודייה, אבל כשנודע לה שיש לי תעודה שאני נוצרייה היא ידעה שזה יגן עלי ויגן גם עליהם, בגלל שהיה אסור לעזור ליהודים".
הוריה של ברט נשארו בליון ונלחמו ביחד עם חברי הארגון שלהם נגד הגרמנים. הקשר בין הילדה לבין הוריה נשמר באמצעות מכתבים. באחד הימים נודע לאביה מפיהם של חבריו במשטרה הצרפתית שהגרמנים עומדים לעצור אותו ואת אשתו והשניים הצליחו לברוח מבעוד מועד. בעוד שאמה פועלת להבריח ילדים לשוויץ ומסייעת לפליטים היהודים הרבים, נותרה ברט בכפר והחלה להשתלב בחיי בית הספר.
"המשפחה היתה מאוד נחמדה, במיוחד הבן הבכור, מרסל, שנהיה מהר מאוד האח הגדול שלי", אומרת בדיחי. "מרסל היה בן עשרים כשהגעתי והוא עבד בשדות. מאוד אהבתי לעבוד בשדות, אהבתי לשמור על הפרות בשדות, החיים של הכפר מאוד התאימו לי. היו גם שתי בנות שגם היו נחמדות ובבית הספר קיבלו אותי יפה, אף אחד לא שאל שאלות והייתי הולכת עם הילדים לכנסייה".
כתחליף לטקס בת המצווה רצתה הילדה היהודייה לערוך את טקס הווידוי בכנסיה כמו שאר חברותיה. "הבנות היו לובשות לווידוי שמלות עם מלמלות וסרטים על הראש ואני מאוד רציתי ללבוש את השמלה הזו ומאוד רציתי לעשות את הטקס הזה אבל מאדאם מסונה עצרה אותי בגלל שאני יהודייה", אומרת בדיחי ומוסיפה בחיבה, "היא היתה יותר יהודייה ממני".
האיחוד עם אמא
לדברי בדיחי עד 1943 האזור שבו היא התגוררה היה תחת שלטון איטלקי, בני בריתה של גרמניה הנאצית, והאיטלקים לא חיפשו את היהודים. "כשהגרמנים נכנסו בעצמם המצב נהיה הרבה יותר מתוח. הם התחילו לחפש יהודים שהסתתרו בכפרים. גם בכפר שלי הסתתרו הרבה יהודים וכנראה שמישהו הלשין ובאו לעצור אותם. אז הרגשתי שהביטחון שלי כבר לא טוב כי אם מישהו מהכפר יחשוד שאני יהודייה אני בסכנה".
באותם חודשים קשים ומתוחים חיפשו הגרמנים, חוץ מיהודים, גם עריקים צרפתים. "הצרפתים נשלחו לגרמניה לעבוד בבתי החרושת במקום הבחורים הגרמנים שגוייסו לצבא", מסבירה בדיחי, "אחרי כמה חודשים הם קיבלו חופש לבקר את ההורים אבל הרבה מהם לא חזרו לגרמניה והגסטפו חיפש אותם. חלקם נלחמו נגד קבוצות של גרמנים.
"במאי 1944 אמא שלי, שלא ראיתי במשך שנתיים, החליטה לבוא אלי. זה היה מאוד מסוכן בגלל שהיה צריך לנסוע ברכבת והגרמנים בדקו בקפדנות את כל הרכבות. היו לה ניירות מזויפים והיא הצליחה להגיע אלינו".
איך היה המפגש איתה?"המפגש היה בסדר, בלי שום דבר מיוחד. היא מתארת שהיא נתנה לי נשיקה או שתיים, אז זהו. הייתי ילדה מאוד מאופקת וזו הצורה שאנחנו גדלנו. ההורים החליטו שאני צריכה ללכת לחיות עם מישהו אחר, לא צעקתי ולא התנגדתי, קיבלתי פקודה ועשיתי".
אבל הסכנה לא חלפה. "אמא נשארה איתנו כמה זמן ויום אחד היא היתה במטבח עם מאדאם מסונה. דרך החלון, שהיה פתוח, הן שמעו רכב נכנס לחצר. הן מיד ידעו שמשהו חשוד כי באותו זמן הרכבים היחידים שנסעו על הכבישים היו או של המשטרה או של הגרמנים. מאדאם מסונה הבינה את הסכנה מיד למרות שהיתה מבוגרת. היא יצאה מהבית והצליחה לעצור אותם בכניסה לגינה. התברר שהם חיפשו בחור שלא חזר לגרמניה וששם משפחתו היה כשם משפחתה של מאדאם מסונה, ולכן הם חשבו שמרסל הוא הבחור שהם מחפשים. מאדאם מסונה הסבירה להם שמרסל אחראי על המשק ומעולם לא נשלח לגרמניה ושהמשפחה שהם מחפשים גרה בצד אחר של הכפר, הם השתכנעו ועזבו".
מיד כשעזבו הגרמנים את הבית ציוותה מאדאם מסונה על ברט הצעירה לרוץ דרך השדות למשפחה המדוברת ולהזהיר אותה שהגרמנים מחפשים את בנם. היא רצה במהירות אך עד שהגיעה התברר שהם כבר שמעו מאחרים את הבשורה. "לא הבנתי בזמן אמת את הגבורה של מאדאם מסונה, ידעתי שהיא היתה בסכנה אבל לא הבנתי את האומץ שלה. כשהגעתי ארצה באתי ליד ושם וראיתי שיש חסידי אומות העולם, אז הבנתי שזה מה שהיא. אם היא לא היתה עוצרת את הגרמנים, אם חס וחלילה הגרמנים היו נכנסים לתוך הבית, היו מוצאים את אמא שלא היתה נראית יהודייה אבל כשהיא היתה פותחת את הפה היה לה מבטא פולני-יהודי. היא הצילה אותנו. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שזה היה הבדל בין חיים ומוות".
להגיד תודה למצילים
כבר עשרות רבות של שנים בדיחי עובדת במוזיאון ההנצחה הלאומי לשואה ולגבורה בהר הרצל, "כשבאנו לארץ אמא שלי באה ל'יד ושם' כדי לרשום את כל המשפחה ואז היא התחילה להתנדב ועשתה זאת כ-30 שנה. היא היתה עובדת בהיכל השמות ובדקה שמות של אנשים. באותה תקופה היתה לי חנות של בגדים בשם 'שמאטעס' בכיכר דניה, 13 שנה. היו לי לקוחות מ'יד ושם' וכשידעו שמכרתי את העסק ביקשו ממני לבוא לעבוד שם. הגעתי ב-1993 כשפתחו את מחלקת מודיעין ומאז אני פה".
בשנים האחרונות בדיחי גם מרצה בפני מבקרים, רבים מהם חיילים. לבקשתה של בדיחי, מצילתה גברת מסונה הוכרה כחסידת אומות העולם והקשר של המשפחות נותר איתן עד היום.
"אחרי השואה הם היו פה בביקור ואחת הנינות היתה כאן לפני שנה, בחג הפסחא, עם בעלה ושלושת ילדיה. חשוב בשבילי להגיד תודה רבה ולא לשכוח שאני חייבת להם את החיים שלי, את המשפחה שלי, את הנכדים והנינים. זה מאוד חשוב עבורי לדבר על האנשים האלה שהיו בסכנת חיים ונתנו לנו הילדים לגדול ונתנו לנו גם אהבה".
הנכד נפל בקרב
בתום השואה התאחדו בני משפחת אנזון. בהמשך, כשהיתה בת 20, ברט הכירה את בעלה התימני שלמד באוניברסיטה בצרפת, הם נישאו ונולד להם ילד ואחר כך עלו לישראל והתגוררו בירושלים, פה נולד להם בן נוסף. "הבן הבכור התחתן והביא לי 6 נכדים והבן השני הביא לי 3 נכדים". הנכד הראשון, סגן גיל בדיחי ז"ל, נפל באינתיפאדה השנייה במרץ 2002 כאשר נכנס עם המחלקה שלו לרמאללה כדי לחלץ קבוצת חיילי חי"ר שנלכדו באש מחבלים בסמטה. תפקיד המחלקה היה להסב את תשומת לבם של המחבלים אליהם עד שהחיילים יצליחו לברוח. בדיחי ומחלקתו נכנסו שלוש פעמים לסמטה אך לא גילו את מקור הירי. הם קיבלו הוראה להפסיק, אך בדיחי התעקש להיכנס בפעם נוספת. הוא נורה בראשו ונפגע. בן 22 היה במותו.
הנפילה של גיל ז"ל ומה שקרה ב-7 באוקטובר לא מעוררת חשש שלעולם לא נרגיש בטוחים כיהודים? "המלחמה הזו נמשכת יותר מידי. אנחנו עייפים מהמלחמה. עייפים. אני פה 65 שנה, מלחמות היו, אבל אף מלחמה לא היתה כזו, זה מתיש אותנו. לאנשים אין מצב רוח. בסדר היו חגים, אבל מישהו באמת חגג את החופש הזה? לא אנשים שאני מכירה. דור שלם הלך. מאז 7 באוקטובר אני לא חושבת על גיל, אני חושבת על האחים של גיל. יש לו שני אחים שהיו במילואים. אנחנו בוכים על כל אחד שנופל. אצלנו כל אחד הוא אחד".
רבים כינו את מה שקרה ב-7 באוקטובר "שואה". זה אכן כך? "הייתי המומה ממה שקרה, זה היה אכזרי. בזמן השואה לא ידעתי מה מתרחש אלא רק הרבה יותר זמן אחר כך. בזמן השואה חייתי בפחד שיידעו שאני יהודייה, אבל לא היו רציחות בצרפת. אחר כך שמעתי דברים קשים שהיו. השואה זה נמשך שנים והיינו חיים במין בועה כזו היכן שכל אחד מנסה להסתתר ולהיות מוגן. פה זה היה רציחות כאלה שאפשר להשוות לפולין ולגטו.
"אני בעיקר כעסתי, איפה הצבא שלנו שמדברים עליו כל כך הרבה? הכעס שלי לא נגמר עד היום. מחכים 10 שעות כדי לשלוח צבא כדי לחסל? לא ציפיתי את זה מהמנהיגים שלנו. מצד שני כל אחד מאיתנו היה מוכן לעשות כל דבר למען האזרחים ולהציל חיים ובשבילי זו גאווה.
"עד שכבר לא אוכל"
היום בדיחי, כבר סבתא רבא ל-11 נינים. היא מתגוררת בדיור המוגן "נופי מוצא" וכאמור ממשיכה לעבוד ביד ושם במשרה חלקית. "כשהגעתי לגיל 90 ביקשתי לעזוב. אמרתי 'תודה רבה, נתתי לכם את כל השנים האלה. שלושים שנה הייתי ביד ושם, עכשיו אני רוצה לנוח'. והם אמרו לא".הצדדים הגיעו להסכמה שבדיחי תעבוד פחות ולא כל יום ושהיא תמשיך לתת עדות בבתי הספר לתלמידים וגם לקבוצות מאורגנות.
עד מתי תמשיכי להגיע למוזיאון ולהרצות בפני מבקרים? "עד שכבר לא אוכל לעשות את זה. כל זמן שאני יכולה וכל זמן שהם מוכנים לשמוע, אני פה".
