חמש שנים של מאבק ממושך שניהל אבנר דוד מול הרשויות הסתיימו ביום רביעי שעבר, כאשר דחפור הגיע בשעת לילה והרס את העסק שלו בצומת סנהדריה לטובת הקמת הקו הכחול והירוק של הרכבת. "סגרתי בשעה 18:00 אחרי שהבאתי פרחים חדשים למכור למחרת", הוא מספר השבוע בכאב. "דחפורים הגיעו בשעה 20:00. כל הסחורה הלכה לזבל אפילו לא התקשרו אליי פשוט הרסו את פרויקט חיי. שמעתי על זה מהשכנים. יכלו לפחות להודיע לי יום לפני, אבל במקום זה באו כמו גנבים בלילה ושברו לי את הלב".
דוד (72) נשוי ואב לארבעה ילדים ו-9 נכדים נולד וגדל בקסטל. בגיל 3 חלה בפוליו ומאז הוא משותק 100 אחוז ומרותק לכיסא גלגלים. בשנת 1995 לאחר מאבק של שנים הוא קיבל מהעירייה חנות בגודל של כ-9 מ"ר שם הפעיל את הקיוסק והפך דמות מוכרת לעוברים והשבים. "בשנת 2019 פנו אליי מתוכנית אב לתחבורה וזימנו אותי לשימוע. הם אמרו שבגלל עבודות ציבוריות הם צריכים את השטח של החנות. מראש הבנתי שאין ביכולתי להתנגד אבל רק ביקשתי שידאגו לי לחלופה אבל מאז התחילו להפעיל עליי לחץ ולדרוש שאתפנה".
בדצמבר 2022 הגיש דוד עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים, בה ביקש לדחות או לבטל את הפינוי, ואולם זו נדחתה. גם ערעור לעליון לא הועיל ומועד הפינוי נקבע ל-17 באפריל השנה.
"החטא": נלחם על הפרנסה
"ב-17 באפריל נתנו לו צו פינוי מהקיוסק", מוסיפה עו"ד ג'ואנה סאלם-זוהר שהתגייסה לסייע לדוד, "מאז קבלת צו הפינוי מרשי שב ושוחח עם כל מי שיכל בעיריית ירושלים ונציגיה, על מנת שבכל זאת יאפשרו לו לחזור ולעבוד בקיוסק עד שבאמת יתחילו בעבודות הכנת התשתיות של הרכבת הקלה, שמישהו בעירייה יקשיב לקול זעקתו של אדם נכה, שגזלו ממנו את מטה לחמו, ויתנו לו אפשרות להתפרנס בכבוד. למרבה הצער, לא רק שדחו אותו ב'לך ושוב', אלא שבשבוע שעבר למרבה התדהמה הוא נאלץ לגלות דרך שכניו כי נציגי העירייה הגיעו למקום והרסו לו את הקיוסק ללא כל הודעה מוקדמת".
במכתב ששיגרה לראש העירייה משה ליאון, ציינה עורכת הדין כי "במהלך ניהול ההליכים המשפטיים כנגד מרשי, הובטח לו שוב ושוב על ידי נציגי העירייה כי ימצאו עבורו סידור חלופי וראוי... הקדמת תפיסת החזקה והריסת הקיוסק כשטרם הסתיים התכנון לגביו, היא פגיעה בלתי מידתית קיצונית במרשי, כי למעשה מדובר בחיסול ממוקד של עסקו של אדם נכה, שכל 'פשעו' היה להילחם על מטה לחמו".
"סגרו לי את המקום ואת הלב"
"אני מרגיש שבעבר היו אנשים טובים באמצע הדרך שנתנו יד ולא נתנו לי ליפול", אומר דוד, "ועכשיו אני נלחם מול דור אחר שלא מדבר איתי בגובה העיניים אלא שם מולי עורכי דין שאומרים לי שהמצב שלי לא מעניין אותם. מרגיז ומקומם שכל החנויות במקום ממשיכות לעבוד כרגיל ורק אותי פינו", הוא אומר בכעס. "נעשה לי עוול. לקחו את מקור הפרנסה בלי לתת לי מקום חלופי. אם היו מתחילות עבודות הייתי יכול להבין אבל הרסו סתם בגלל רוע לב ונקמה.
"מה ביקשתי? רק להתפרנס בכבוד. בכל 30 השנים שאני שם הייתי איש של חסד. את כל הנזקקים שהיו במקום הייתי סועד, נותן להם אוכל, שתייה ואפילו פרחים. פתחתי את הלב שלי לפני כולם, ובעירייה החליטו שהם רוצים לסגור לי את המקום ואת הלב. לא התנגדתי לפינוי רק ביקשתי מקום חלופי שתהיה לי תעסוקה וגם בשביל מה לקום בבוקר".
בפנייה לליאון מבקשת עורכת הדין לדאוג לדוד למקום חלופי ולפצות אותו על הנזק, "מעשה ההריסה שארך כמה דקות הותיר את מרשי מול שוקת שבורה. הוא שקע ביגון כבד ובתחושה שאין לו כבר בשביל מה לחיות.
"כפי שהעירייה העניקה למרשי את הקיוסק לשיקומו, ודאי שגם כיום, כאשר מרשי התבגר והגיע לגיל 73, ראוי כי העירייה תפעל בהוגנות ובתום לב, כמצופה מרשות מקומית ותעניק למרשי הסדר הוגן חלופי, ותשלם למרשי את הפיצויים המוקנים לו כתוצאה מפינויו מהקיוסק בו עבד ברציפות למעלה מ- 28 שנים, כי אחרת באמת לא תיוותר למרשי כל סיבה לחיות".
עוד ציינה במכתבה "ככל שהעירייה היתה מעניקה למרשי קיוסק ברחוב או בתוואי שונה, הרי שמרשי היה ממשיך לפעול ולעבוד בו עד יומו האחרון. כל "חטאו" של מרשי הוא שהקיוסק נמצא במיקום הספציפי, ולכן כל המאבק שניהל ירד לטמיון בצורה בוטה וקשה, אך התוצאה לא חייבת להיות כל כך איומה... מדובר במקרה חריג וקשה, כמו גם ההחלטה המהירה להרוס את הקיוסק, כאשר בכלל לא התחילו לבצע עבודות ברחוב".
מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: "במקום הדוכן של בעל העסק צפוי להיבנות פתח להולכי רגל לתחנת הרכבת התת קרקעית, בצומת הולכי הרגל באזור בר אילן-גולדה, שצפויה להפוך לאחד הצמתים העמוסים במדינה. בעל הדוכן עודכן עשרות פעמים, ולבסוף פינה את הנכס ביוזמתו באפריל האחרון לאחר צו שהתקבל נגדו בביהמ"ש העליון. למרות זאת, העירייה הסכימה לאפשר לו שימוש חלקי בגב הנכס לצורך מכירת פרחים בסופי שבוע, וכך עשה בחודשים האחרונים.
בעל הדוכן עודכן לפחות 4 פעמים לגבי מועד ההריסה (בכדי שיפנה את יתרת הציוד והסחורה שהשאיר). הוא אף השיב שנושא ההריסה מוכר לו והוא מבקש לדחות אותה עוד, ולמעשה החליט לא לקיים את צו ביהמ"ש.
"עיריית ירושלים תפצה את בעל הדוכן על פי הדין המקובל. על אף שהדין מחייב את העיריה לפצותו בכסף בלבד - העירייה נאותה והציעה לו בעבר מספר הצעות חלופיות להפעלת בתי עסק אחרים כמו פוד טראק או דוכן מזון בשוק - אך לדאבוננו, הוא סירב לכולן. כאשר נדרש לפנות עסקים בשל עבודות כאלה או אחרות, העירייה פועלת לאפשר לרובם לעבוד עד תחילת העבודות בפועל. זאת לאור החשיבות הרבה שהיא מייחסת להמשך תפקוד ושגשוג העסקים בכל רחבי העיר. במקרה הנ"ל, מיקומו הספציפי של הדוכן הינו במרכז שטח העבודות הצפוי, והפינויים נעשים בהתאם לצפי התקדמות העבודות".
