גם היום, שנה אחרי האירוע ששינה את המדינה ושינה את חייו, משה ויצמן עדיין מצוי בעיצומו של מסע מפרך בבית החולים השיקומי רעות בתל אביב. מדי יום הוא נלחם במראות הקשים שראה, בכאבים שלא חולפים ובניסיון העיקש להחזיר את רגלו לתפקוד מלא. אבל הוא האחרון שירים ידיים, או יוותר לרגליים.
ויצמן (33), חובש ונהג אמבולנס, גרוש ואב לשני ילדים, מתגורר כיום בבני ברק. ב-7 באוקטובר, כששמע את האזעקות, לא היסס לרגע ומיד עלה על האמבולנס. "נסעתי מביתי באשדוד לכיוון שדרות דרך צומת גבעתי", הוא משחזר. "חייל סימן לי עם האורות הגבוהים ברכבו ועצרתי לידו. הוא אמר, 'יש לי פצוע', ואני רואה קצין בדרגת תא"ל ירוי ברגל. הוצאתי מיטה מהאמבולנס, הסעתי אותו לבית החולים ברזילי וכל הדרך עודדתי אותו לדבר איתי, כדי שלא יאבד את ההכרה. רק בדיעבד הבנתי מי הוא: תא"ל רומן גופמן, שמונה בהמשך למזכיר הראשי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו".
השעות חלפו וויצמן המשיך לפנות פצועים. "באחד הסבבים בדרכי לבית החולים סורוקה הבנתי שלא בטוח שאחזור חי מהיום הזה. התקשרתי לידידה שלי, ביקשתי שתקליט את השיחה, עשיתי צוואה טלפונית וביקשתי שתשלח את ההקלטה למשפחתי במידה ויקרה לי משהו".
במשך שישה ימים עבד ויצמן סביב השעון. "ראיתי זוועות, נחשפתי למראות מוות קיצוניים, לוחמים נפטרו לי באמבולנס בדרך לבית החולים, וברקע כל הזמן היו אזעקות, וגם הייתה תחושה שבכל רגע אני עלול לאבד את חיי".
אחד מתפקידיו של ויצמן היה לנהל את המרפאה שנפתחה בכניסה לקיבוץ בארי. "אני נותן 'כיף' ללוחמים שנכנסים פנימה ואחרי חמש דקות שומע צרור יריות. את אותם חיילים שאת פניהם קידמתי אני מקבל שוכבים אחד על השני ירויים. אלה מראות שלא עוזבים אותי".
טיפולים סביב השעון
בימי הלחימה חילק ויצמן את זמנו בין היס"מ בלילות ולבין נהיגה באמבולנס באיחוד והצלה בימים. "ב-12 באוקטובר סיימתי משמרתי בשעה עשר בבוקר", הוא מספר. "בשעה 11:28 קיבלתי דיווח על נפילות עם נפגעים. בדרכי לשם נשמעה אזעקת צבע אדום. ירדתי מהרכב, נשכבתי על הרצפה - וטיל נפל מטר וחצי ממני. אני רואה שכל הגוף התמלא ברסיסים ורגל שמאל משפריצה דם. שמתי לעצמי חוסם עורקים שהציל את חיי והזעקתי עזרה. פינו אותי במצב בינוני עד קשה לבית החולים אסותא אשדוד ועברתי ניתוח חירום להוצאת כל הרסיסים. אחרי אשפוז של שבוע עברתי ניתוח נוסף, לחיבור ברזלים בכף רגל שמאל".
מאז עבר ויצמן שלושה ניתוחים נוספים, ונאסר עליו באופן מוחלט לדרוך על הרגל. הוא הועבר לבית החולים השיקומי רעות בתל אביב, בו שהה חודשים ארוכים, חלק ניכר מהזמן על כיסא גלגלים. "הצוות היה מעולה והצליח להעמיד אותי על הרגליים", הוא אומר. "אחרי המחזות שאליהם נחשפתי לא הצלחתי לישון בלילות, והיו לי טיפולים סביב השעון - פיזיותרפיה, פסיכולוגים, פסיכיאטרים. שגרת היום שלי הייתה טיפולית אינטנסיבית. בשמונה בבוקר קפה, בתשע פיזיותרפיה, בעשר וחצי תרגול וריפוי בעיסוק, בשעה 12 חדר כושר שמותאם לנכים על כיסאות גלגלים, ואז על הליכון. "זה היה שיקום ארוך מלווה בתמיכה רגשית, בשל הפוסט טראומה שאיתה אני מתמודד עד היום".
לקום מכיסא הגלגלים
הרגע הבלתי נשכח של ויצמן הגיע אחרי חצי שנה של טיפולים: "המטרה הייתה להתחיל לדרוך בהדרגה על הרגל", הוא משחזר. "אחרי חודשים ארוכים שבהם ישבתי בלי תנועתיות ברגל, הייתי צריך ללמוד ללכת מחדש. באחד הבקרים אזרתי אומץ, נתנו לי קביים עם תמיכה מאחור כדי שלא אפול, וכשנעמדתי על הרגליים לראשונה זו הייתה התרגשות שיא. אחרי חצי שנה התחלתי ללכת. כל צעד כזה הוא רגע מדהים, משמח ומלא סיפוק".
לצד ההתקדמות והשיקום הפיזי, יש גם רגעי שבירה. "אני יודע שהמלחמה נמשכת, ואני פה ולא יכול לעזור", אומר ויצמן. "הפציעה ברגל והצליעה העסיקו אותי כל הזמן. למזלי, היום אני מצליח לנהוג ונמצא בכוננות הקפצה לצפון, אבל לצערי עדיין לא חזרתי לתפקוד מלא. אני מצליח ללכת עשר דקות לכל היותר, ובגלל בעיה עם הברזלים ברגל, סובל מכאבים. אני לא עובד כרגע, מתמקד בפיזיותרפיה ומנסה לראות את האופק. בקרוב אני צפוי לעבור ניתוח להוצאת הברזלים, ומקווה שלאחריו אוכל ללכת רגיל".
"מתוך אלפי פצועי המלחמה, רבים נזקקים ויזדקקו לשיקום גופני ונפשי על מנת לשוב לתפקוד וליהנות מאיכות חיים עצמאית", אומרת ד"ר אורית שטיין רייזנר, מנהלת ביה"ח השיקומי רעות תל–אביב. "לשמחתנו, משה גילה מוטיבציה גבוהה בתהליך השיקום והיה מגויס כל כולו לתהליך הטיפולי. זהו ללא ספק תנאי הכרחי בהצלחה ובשיבה למסלול החיים העצמאי".
