תקופת החגים קשה גם כך ובצירוף הלחץ, החרדה וקולות המלחמה, זו היתה ללא ספק שנה קשוחה ומאתגרת עבור כל אחד שחי כאן. אבל עבור מי שעדיין מחפשות את בחיר לבן תוך כדי ריצה לממ"ד ועדכון האפליקציה של פיקוד העורף, נראה שזו היתה שנה מורכבת במיוחד.
"ב-7 באוקטובר הייתי בחו"ל וכשחזרתי הייתי שבועיים אצל ההורים", מספרת מנכ"לית 'התעוררות' דנה שפטר. "לא פחדתי על עצמי, בסוף אם אני אמות - אני אמות. אבל יש לי אחיינים שאני רוצה להיות לצידם והורים שאני רוצה להיות לצידם ומשפחה גדולה שאני רוצה שתהיה לי. פחדתי על החברים שלי כי כולם התגייסו. עבדתי באגף לקידום עסקים בעיריית ירושלים ומתוך אגף של 70 אנשים, היינו 5 שהגיעו לעבודה. כל יום הכרחתי את עצמי לקום וללכת לעבוד.
"בלילות אני יותר דרוכה, כל רעש קטן גורם לי לפקוח את העיניים. הייתי חולמת על חברים שנפלו וקמה מזה בלילה בוכה. התחלתי לישון עם טלוויזיה דלוקה. לא הצלחתי להירדם כי חברים שלי בצפון ואני דואגת להם ויש לי חברים בעזה. אני כבר לא פוחדת בלילות כמו שהייתי, אבל אני עדיין דרוכה, כל רעש קטן מקפיץ אותי. כל בוקר אני מודה שאני קמה ושאף אחד מהאנשים שלי לא נפגע".
שפטר, בת ה-27, היא הקטנה מבין 4 אחים והיא מתגוררת ברחביה. בשבעה באוקטובר היא איבדה את חבריה רס"ן שילה הר אבן, ירושלמי לשעבר וליאל איטח שהיה בנובה. "שילה סגר שבת במוצב נחל עוז וליאל יכול היה לברוח, אבל הוא בחר להישאר ולהגן על החברים שלו".
לחוות הכל לבד
"זו היתה שנה קשה", מודה השחקנית הודיה שמח. "את חווה את הכל לבד, את כל התסכול, כל הפחד, העצב, הכל לבד. ההתחלה היתה ממש קשה, לא עשיתי כלום כמעט, ישבתי בבית ובהיתי".
שמח, בת 29, הבכורה מבין 4, כשאחד מהם נשוי, מתגוררת בכיכר הדוידקה עם שותפות. "זה ממש מרגיש שהבנים הולכים ונגמרים עוד יותר בגלל המלחמה", היא מוסיפה, "וזה מרגיש שהכל הולך ומתעכב, אז תשכחי השנה מלהתחתן".
כרגע שמח דווקא יוצאת עם מישהו, ולמרבה ההפתעה לא קל לה עם זה. "מתסכל אותי שחברות שלי עדיין לא מוצאות ואני כן. יש מקום בי שאומר זה לא בסדר, אולי אל תספרי כדי שלא יהיה להן קשה יותר. אני כן משתפת אותן כי הן אמרו שאין בעיה".
"יש מלא אנשים שחווים חרדה, כמו נשות מילואים, ולא נעים לומר אבל יש משהו ברווקות שאני קצת מודה על זה שאני לא נשואה כרגע", מפתיעה רנת בורנשטיין, שחקנית ועובדת מאפייה. "אבל אני חווה את זה גם, ההורים גרים בדרום ויש לי אחות בצפון ואחים וגיסים מגויסים. בתחילת המלחמה התנדבתי להביא דברים למילואימניקים, קראנו לזה חמ"ל תותים. יצאתי עם איזה מישהו והוא הודיע שהוא מתגייס והייתי מאושרת, הרגשתי שאני גם חלק מזה". בורנשטיין, בת 31, הבת השלישית מבין 7 אחים ואחיות, מתגוררת ליד השוק עם שותפות.
הלחץ עולה כל שנה
את חג הסוכות הן יחגגו בבית ההורים. אבל המפגש עם המשפחה והסביבה מעלה לפעמים אמירות שפחות ראויות להיאמר ושאלות שלאף אחת אין סבלנות לענות עליהן.
"ההורים שלי מאוד דחפו אותי ללמוד. היו לי בני זוג לאורך השנים, ופתאום לאמא שלי היתה יציאה של 'מה קורה עם בן זוג?'", משתפת שפטר, "אני חושבת שככל שיותר התפתחתי הבנתי יותר מה אני רוצה. אני רוצה להביא ילדים ובעיקר בגלל המלחמה הזו אני רוצה להביא יותר ילדים. אבל אני מאמינה שכל דבר בזמנו, אם אלוקים רוצה שאני אתחתן, אז מחר אני אכיר אותו. אני במקום שלי כרגע טוב לי ואני נמצאת עם אנשים שאכפת להם איך אני מרגישה. בסוף יש לי חברים שמרימים לי, בעבר היו לי הרבה חברים שהורידו אותי".
"בתקופה האחרונה זה באמת נמאס לי", פוסקת שמח. "ואני עוד הנכדה הבכורה. כל שנה עולה הלחץ וכל שנה יותר חופרים ולא משנה מה אני עושה, תמיד מקשרים את זה לחתונה. היו לי תקופות שהייתי מכילה אבל בזמן האחרון כבר אין לי כוח אפילו להגיב. אדישות טוטאלית".
"יש לנו חבורה גדולה של רווקות, בפסח אנחנו נוסעות ביחד, שמחת תורה זה כיף, יש שיעורים שהולכים לשם. בגלל שאני מגיעה בחגים מאוחר לבית ההורים, אני לא עוזרת. אז גיליתי שאני יכולה להשקיע ולהכין ערב קודם סלטים", מוסיפה בורנשטיין.
איפה פוגשים רווקים? ירושלים מלאה ברווקים וברווקות מכל המגזרים. מרביתם מתרכזים במרכז העיר; נחלאות, השוק ורחביה, באזור קטמון הישנה, גילה, פסגת זאב, קריית משה וארמון הנציב. הרווקות אותן ראיינו מעדיפות לבלות עם חברים וחברות, רווקים בעיקר, בסיבוב בעיר הבירה, במסעדה טובה או בבר חביב.
"מעגל החברים שלי בנוי בעיקרו מהחבר'ה שלמדו איתי לתואר וחברים וחברות מהעבודה", אומרת שפטר. "כשהלכתי לראות את המונדיאל ברחביה, ראיתי הרבה חברים רווקים וזו היתה חוויה מדהימה. הרגשתי שכיף לי, למרות שלא הכרתי את האנשים. יש אירועים משותפים ומסיבות דירה של חברים, בשוק ובמרכז העיר שיש שם הרבה היצע. אני מסתובבת במתחם התחנה, בעין כרם, ולפעמים אני גם נוסעת לים בתל אביב או לים המלח, אבל לרוב אני משתדלת לתמוך בעסקים ירושלמים".
"תא הרווקות של התיאטרון מאוד פעיל", אומרת בורנשטיין. "אנחנו מארחות ועושות שבתות ביחד. גם המאפייה מאוד פעילה חברתית. עשינו כבר 3 ערבי צוות וימי הולדת והדלקת נרות חנוכה אצלי בדירה. יש עמותה בשם 252 של בחור שעבר 252 בחורות עד שהתחתן והוא לא רצה שעוד בנות יעברו את זה ולכן הקים ארגון שעושה הרבה אירועים".
"אני רואה הרבה עצי אקליפטוס בירושלים וכל פעם שאני רואה אקליפטוס אני לוקחת אחד לדירה. את יודעת למה?", מתבדחת בורנשטיין, "אקליפטוס הוא סגולה לזוגיות, כי הוא מייבש ביצות…".
המקומות שבהם כואב
אבל למרות החיוך והאופטימיות ששלושתן משדרות, יש בהחלט נקודות תורפה כואבות. "אני לא מתלוננת", אומרת שפטר. "אני מרגישה שאנחנו במקום שאסור לנו לומר קשה לי, חסר לי, בגלל שיש לנו חטופים וחטופות וחיילים בצפון ובדרום, אבל בסוף חסר לך גבר שאפשר להישען עליו. אני מאוד אוהבת לבשל ולהכין קובות ויפרח, אני באה להתארח אצל חברים עם סירים, ואני רוצה מישהו שיטעם ויגיד לי 'וואו, איך טעים הקציצות שלך, בואי אני אעשה כלים'".
"כשאנחנו נפגשות כמה חברות וכל אחת באה עם הילדים של ומספרת על בעלה, אני לא מוצאת את עצמי. אולי גם אני אספר מה עשיתי אתמול, אבל זה לא מעניין אף אחד", משתפת שמח. "באחד החגים היינו ביחד כל המשפחה אצל דודה שלי. דיברנו על זה שאני קטנה בשנתון וסיפרתי שאני התחלתי שירות לאומי בגיל 17 ואיזה כיף, ואז מישהי מהמשפחה זרקה לי: 'את קטנה, אז מה זה עוזר לך?' כאילו זה לא עוזר כי אני עדיין רווקה. הייתי בהלם. מה זה קשור? זה כל מה שאני, רווקה? אני זוכרת שזה ממש פגע בי".
בורנשטיין: "כשאני אצל ההורים והנשואים נותנים ידיים או הולכים ביחד, אז זו נקודת התורפה שלי. אני רוצה את המישהו האחד הזה שיהיה שלי. גם בדירה, הרבה פעמים אני אומרת אני לא רוצה לעצב את הדירה הזו, כי אני רוצה לעצב כבר את הדירה שלי. אני מאוד בל"חית - בחורה לחוצת חתונה. אבל אני מאמינה שאם עוד לא התחתנתי כנראה שזה מה שאני צריכה ויש לי שפע".
סיפורי דייטים
"יצאתי לדייט עם בחור שבדיוק יצא לשבוע התרעננות, והוא אמר שהוא יבוא לירושלים", מספרת שפטר. "והוא אמר לי אולי נצא קצת יותר מאוחר ואז אני אישן אצלך. אמרתי לו לא. הדירה שלי היא המקדש שלי, אף אחד לא נכנס אם אני לא מכירה, חברים בכיף, אבל לא דייט ראשון. תוך כדי שיחה הוא סיפר לי על 'העזתים החפים מפשע והמסכנים'. איבדתי הרבה חברים עכשיו במלחמה, לא בא לי לדבר על החפים מפשע בעזה. אם אני יוצאת לדייט, אני רוצה שעה וחצי של שקט".
"התחלתי לצאת רק בגיל 26", מספרת שמח. "תמיד שמעתי סיפורים של חברות וזה עשה לי אנטי לדייטים. אחד דיבר איתי בטלפון ומלכתחילה משהו היה נשמע לי מוזר בכל הסיפור הזה, אבל מישהי לחצה עליי מאוד. סיפרתי לו שאני שחקנית דתייה ואז אחר כך התכתבנו והוא כתב: 'לגבי זה שאמרת שאת שחקנית, מה נגיד את עושה בסצנה של נשיקה?' אמרתי לו 'אני מזכירה לך שאני דתייה ואני לא משחקת עם בנים או מול בנים'. הוא לא הבין והמשיך לשאול…".
בורנשטיין: "הדייט האחרון היה הכי מוזר. מיכל וולשטיין, שהיא אחת הגורואיות של הרווקות אמרה שכשאת נפגשת עם בחור זה כמו שאת נפגשת איתו בבית. את יכולה להיות איתו בסלון, במטבח, אבל לא צריך לקחת אותו על הדייט הראשון למרתף. סיפרתי את זה לבחור, ואמרתי לו כשנגיע למצב שאני מספרת לו 'מה קורה במרתף, אביא יין'. הבאתי יין פטישים כזה והתחלנו לרדת למרתף הנפשי ותוך כדי הוא אומר אני צריך עוד משקה, מפה לשם הוא גמר את כל הבקבוק והתבשם והתחיל להסתובב סביבי. זה היה דייט מצחיק, בסוף זה נגמר".
