92 שנים חלפו מאז נוסד קולנוע אדיסון ו-29 שנים מאז שנסגר, אבל עבור רבים מוותיקי ירושלים, לא מדובר רק באולם שבו הוקרנו סרטים והתקיימו בו אירועי תרבות אלא במקום בעל קסם מיוחד שאת סודו מנסה סרט תיעודי חדש לפצח. “זה סיפור של שתי אהבות”, אומרת בהתרגשות נילי ערבות, בתו של המסריט המיתולוגי אברהם עזריאלי, “האהבה הגדולה לאדיסון שנשארה כפצע פתוח וגם האהבה השנייה לחבר הילדות שרדפה אותי שנים. עכשיו אני רגועה”.
9 צפייה בגלריה
קולנוע אדיסון
(צילום: בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר)
את הקמת קולנוע אדיסון יזם משה יוסף מזרחי עם בנו עזרא. מדריך הטיולים רפי כפיר מציין כי המקום נבנה למעשה שלוש פעמים: ב-1928 המבנה כלל טעויות הנדסיות חמורות שהצריכו בנייה מחדש של תאי המכובדים. גם אחרי השיפוצים התברר כי יש בעיות אקוסטיות ולכן נשלחו האדריכלים בן דור לקבל השראה וידע מבניין האופרה באלכסנדריה שבמצרים. כשחזרו לארץ הם הקימו את המבנה מההתחלה והמקום נחנך בסופו של דבר בשנת 1932.
אהבות ישנות
“גדלנו שם, אחותי ואני”, מספרת ערבות, שחברה למפיקה ולתסריטאית רחלי גלאור, שהכירה אותה דרך אמה, שבשכנות לה היא מתגוררת באחוזת בית הכרם בעיר. “זה היה הבייביסיטר שלנו. שיחקנו ביציע הריק וראינו את הסרטים המון. הבנים, שידעו שאבא שלי הוא המסריט, חיזרו אחריי, כך לפחות חשבתי עד שגיליתי שהם לא מחזרים אחריי אלא אחרי הסרטים”, היא אומרת בחיוך. “קשה לנו להבין את זה היום כשיש מסכי ענק בבית והמון ערוצים ואפשרויות צפייה, אבל התשוקה לקולנוע, להיכנס לקולנוע, להיות בקולנוע, זו הייתה תשוקה בלתי רגילה להיכנס לקולנוע אדיסון”.
9 צפייה בגלריה
ראש עיריית ירושלים גרשון אגרון, נואם בקולנוע אדיסון בליווי התזמורת הפילהרמונית הישראלית
(צילום: דוד רובינגר)
האהבה הנוספת של ערבות הייתה מוטוש, השכן שהיה גדול ממנה בשנה וחצי. “זו ממש הייתה אהבה מהסרטים. היינו צמודים אחד לשני במשך שנים עד שהמשפחה שלו עזבה לאוסטרליה באישון לילה, הוא היה אז בן 10”. מוטוש חי כיום באוסטרליה והוא פסיכיאטר של ילדים. “הוא העלה בפני חבריו הפסיכיאטרים את השאלה הבאה: ‘האם יכול להיות שילדים כל כך צעירים יכולים להיות מאוהבים במידה כל כך גדולה?’”, מספרת ערבות, “הם ענו לו שזה לא ייתכן, שלילדים אין את הכלים ואין את העומק להתאהב במידה כזו. מוטוש ענה להם ‘שטויות’.
“נפגשנו שוב כשהייתי בת 16 עם חבורת נוער, ונשבענו אמונים שוב כאילו לא קרה שום דבר, ואז הוא חזר לאוסטרליה. כשתכננתי לטוס לאוסטרליה הוא הודיע לי שהוא מתחתן. הייתי בת 20 והלב שלי נשבר מאוד”. בהמשך ערבות נישאה, הביאה לעולם שלושה ילדים והתגרשה. גם מוטוש התגרש, שלוש פעמים. למרות זאת השניים לא מצאו את הדרך זה אל זו. “הוא ידע שהתגרשתי אך לא כל כך הגיב. איך אומרים - היום כבר לא מתים מאהבה”, היא אומרת בהשלמה.
חיבור מהסרטים
כשהסרט התיעודי “קולנוע אדיסון – סיפור אהבה” הוקרן לאחרונה בפני חבריה לדיור המוגן, ערבות חשה סגירת מעגל. “אני חולמת לעשות את הסרט הזה שנים, אבל זה לא יצא, עד שפגשתי את רחלי”, היא אומרת. “איזה חיבור היה ביני ולבינה - משהו מהסרטים. בהתחלה לא ידעתי איך לאכול את הסרט. ראיתי את עצמי יותר מדי, אני לא כל כך אוהבת לראות את עצמי. אחרי שראיתי אותו פעם או פעמיים הוא נכנס לליבי. בהקרנה הראשונה היו יותר מ-200 איש. אמרו לי ‘נילי - אנחנו בכינו’. מאוד אהבו את הסרט. הסיפור נוגע ללב”.
אם אביך היה בחיים והוא היה רואה את הסרט, מה הוא היה אומר? “אוי, זאת חידה. אבא שלי היה אדם סגור ולא מראה רגשות. אני חושבת שהוא היה מתרגש מזה. אבל קולנוע אדיסון נגמר עוד לפני שהרסו אותו. אבא יצא לפנסיה וכבר קודם לכן אדיסון הלך וגווע, כבר לא היה את הזוהר. ברגע שבנו את בנייני האומה נלקח ממנו כל הודו. בשנות ה-50 וה-60 זה היה המקום בירושלים, לא היה משהו אחר”.
ישנים בשירותים
“הרבה ירושלמים היו מתפלחים לקולנוע אדיסון, הרבה הופעות היו שמורות לעשירון העליון”, מספרת גלאור (57), תושבת מבשרת ציון. “זה היה אירוע תרבותי ומשמעותי, הנשים היו מתלבשות במיטב מחלצותיהן ואנשים היו מתגנבים דרך המרזבים והיו ישנים בלילה בשירותים כדי שיוכלו להיכנס לסרט. תוך כדי ההקרנות פגשתי אנשים שקשורים לסרט וזה מדהים איך קולנוע אדיסון השפיע על אוכלוסייה רחבה. כשהקרנו את הסרט באחוזה מישהי באה אלי, מדדה על מקל ואמרה לי בגאווה: ‘אני התפלחתי’. האהבה הנכזבת וההרס והחורבן של קולנוע אדיסון שברו את לבה של נילי”, היא ממשיכה. “20 שנה פלוס היא רצתה לעשות סרט על שני סיפורי האהבה שלה, אבל משהו לא צלח בדרך. בסוף אני עשיתי את הסרט שלה, בתקציב שלה והיא הגשימה חלום. אני מאוד אוהבת לעבוד עם נשים, בסוף אנחנו מבינות את השנייה.בדרך גיליתי שאין הרבה חומרים על אדיסון כך שהתיעוד הזה של נילי הוא מבחינתי שימור של פיסת היסטוריה. הקהל הרחב יכול לצפות בסרט בהזמנות פרטיות”.
בשנה הזו היתה לגלאור שמחה על השלמת הסרט, אבל גם לא מעט דאגה ועצב בעקבות המלחמה שפרצה ב7- באוקטובר. "הבן שלי היה חייל בזיקים, היה לו מעצור בנשק כשהוא נתקל במו חבל והוא נלחם בו בידיים. המחבל דקר אותו וחייל דרוזי הציל אותו והרג את המחבל. שניהם ביחד הצילו עשרות טירונים כי המחבל היה בדרך למיגונית. אני לא רציתי לעבוד. פתאום באה נילי והסיפור ריגש אותי והדליק לי את הדק מיון. נילי הציתה בי כל כך הרבה שמחה ואושר, נוסטלגיה זה החומר שאני הכי אוהבת בעולם". אגב, לפחות לסיפור האישי של גלאור היה הפי-אנד - הבן החלים וחזר לצבא.
מלחמות החרדים
אחת ההפתעות הגדולות הייתה כשהתברר שבאחוזה מתגוררת גם לא אחרת מאשר נכדתו של מייסד הקולנוע, שילה נחמיאס. “אמרתי לאמא שלי שתזמין את החברות שלה להקרנה והיא הזמינה את שילה בלי לדעת כלום,” מספרת גלאור. “שילה לא יכלה לבוא, אבל צפתה בסרט אחר כך. היא ממש הופתעה, היא סיפרה שהם היו גרים בקולנוע ושהיו מתפלחים לשם דרך הבית שלה. לא האמנתי למקרא אוזניי, זה היה ממש מרגש. בכלל, ירושלמים בסוף זו אמבטיה, אחד מכיר את השני.”
“הכינו אותי שהסרט לא על המשפחה שלי,” אומרת נחמיאס בת ה-84, “אבל כשראיתי את הסרט התרגשתי וניגשתי לרחלי ואמרתי לה כל הכבוד. היא עשתה את זה בצורה מקורית דרך העיניים של הזוג שהיה מאוהב.
“בתור ילדה גרנו ברחוב סימה בליליוס, שם היה אגף של הקולנוע,” היא נזכרת. “היה קיר אבן והיו חלונות לקולנוע, ואנחנו גרנו בקומה רביעית מעל לחלונות של האולם. לא פעם נכנסו אלינו לדירה כי טעו בקומות. גם היו כאלה שהיו מתפלחים לסרט ונהנים. בגלל זה לפעמים היו מתפלחים בטעות דרך החלון של האמבטיה באמצע הלילה, עד שאבא שלי הביא מישהו שחסם את החלון.
“בתוך הקולנוע המסך היה אדום וזה היה נראה מלכותי ממש. לנו היו ארבעה כיסאות שמורים קבוע בשורה 6, ולכל מופע היינו יכולים להיכנס חינם. גבריאל היה השוער בדלת והוא היה נותן לחיילים להתפלח פנימה. באולם היו מרפסות שהאנשים החשובים היו יושבים שם, ואנחנו בתור ילדים ניסינו לשבת שם אבל לא היה לנו נוח. אולי זה היה חשוב, אבל לא התרשמנו,” היא צוחקת וממשיכה לשחזר. “מעבר לכביש הייתה מסעדת כהן, מכל קצוות העיר היו באים לאכול את החומוס של כהן״.
את סבה היזם הירושלמי היא לא זכתה להכיר, “היו לו שלוש נשים, ואבא שלי היה מהאישה הראשונה. היו הרבה מלחמות של החרדים נגד הקולנוע. היו פותחים את הקופות לפני צאת שבת והיו שם הפגנות איומות. הם ניצחו והקולנוע ירד מגדולתו. כשהקולנוע נסגר, אבא שלי שתק. לא אמר כלום, רק שתק. לפני שנתיים, כשמלאו לי 82, לקחתי את המשפחה שלי וטיילנו בתחנות חיי בירושלים. הלכנו לראות את האבן שנותרה מהקולנוע אחרי שהרסו אותו. זו הייתה באמת תקופה יפה.”
