רמז למהדורה המיוחדת של פסטיבל הקולנוע ירושלים 2024 כבר היה ניתן לקבל עוד הרבה לפני שהתחיל. בניגוד לשנים קודמות, אם בכוונה ובין אם לאו, המיתוג והאריזה הגרפית של הפסטיבל היו השנה שחור לבן ללא טיפה אחת של צבע. אפילו הסוס המוכר שכבר הפך לסמל ושנוצר בעבודת AI מרשימה וקיבל לראשונה פנים ברורות — גם לו היה מבט מיוחד שהיה ניתן לפרש כמבט שנע איפשהו בין יאוש עדין לעצבות.
זה לא היה פסטיבל רגיל. הקושי להביא אורחים ויוצרים מחו״ל היה כבד והורגש היטב. פרויקט משאיות הקולנוע הנודדות בשכונות בוטל. ואם כל זה לא מספיק, טרנטינו הבריז פחות משעה לפני ההקרנה של סרטו ״שמונת השנואים״. אבל כל זה, ממש לא הפריע.
אחרי חודשים ארוכים של עבודה על הפקת הפסטיבל עם קשיים חסרי תקדים בצל המלחמה גם תקציביים וגם כאלו שנובעים מההימנעות להביע קשר עם ישראל, הפסטיבל יצא לדרך. בערב הפתיחה, בריכת הסולטן היתה מלאה עד אפס מקום, והפסטיבל יצא לדרך עם הקרנת הסרט ״תלמה״ תחת כיפת השמיים, ועם השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי, שנתנה נאום מרגש ופטריוטי.
מי שהגיע לסינמטק בימי הפסטיבל, עשה לעצמו טוב לנפש. בפנים — האולמות הפכו לבועה של ניתוק ממה שקורה במדינה (מלבד השקופית שפתחה כל סרט והזכירה מה עושים במקרה של אזעקה). בחוץ — הדשא של הסינמטק הפך מדי ערב לבועה ירושלמית מושלמת עם תיקלוטים בלייב, בירה, יין וגם פיצה. האולמות היו מלאים, הסרטים היו מגוונים ואם צריך לומר את האמת — אם היה מגיע לפסטיבל מישהו מעולם אחר, הוא לא היה יודע שבחוץ בכלל מתחוללת מלחמה.
בערב הפתיחה שיתף מנכ״ל הסינמטק רוני מהדב-לוין על ההתלבטות וההחלטה לערוך את הפסטיבל. ״זו לא הפעם הראשונה בה מתקיים פסטיבל בזמן מלחמה. עברנו פסטיבל גם בקורונה, ונעבור גם את זה״, אמר, וצדק. העבודה על הפסטיבל ה-42 בקיץ 2025 תחל כבר בחודשים הקרובים. ועד אז נקווה שיהיה פה טוב יותר.
