במשך שבועיים נלחמו הרופאים על חייו של יונתי בהט, שנפצע אנושות בקרבות בעזה ב-8 בינואר. בהט (48), נשוי ואב לשניים, תושב מבשרת ציון, הוא בעליה של חברת 'אקסטרים סימוליישן', העוסקת בסימולציות של מצבי קיצון וטיפולים רפואיים, המאמנת גם את הצבא. את שירות המילואים שלו עושה בהט בחטיבת הצנחנים 646, וגם במלחמה, במסגרת תפקידו כסמח"ט, התמנה כאחראי על גזרה מסוימת באיזור הלחימה.
בתחילת ינואר עודכן בהט לגבי התקלות עם מחבלים, ומיד נכנס לשטח עם חייליו. "כשהתקרבנו עף עלינו אר.פי. ג'י ואני חטפתי שישה כדורים - בכתף, בחזה ובשתי הרגליים. הצלחתי לרוץ קדימה לחבר'ה ואז הבנתי שהפציעה רצינית. די מהר הגיע כוח חילוץ. קיבלתי בשטח טיפול והועברתי במסוק לברזילי".
הזיות וקשיי נשימה
במשך שבועיים היה בהט מורדם ומונשם, והוחלט להעבירו לטיפול נמרץ בהדסה עין כרם. "כשהתעוררתי ראיתי את אשתי לידי. זה לא שמתעוררים ומיד מתאפסים. בשבוע הראשון היו לי הזיות והתקשיתי לנשום. זה היה מאבק. תרפיסטים מעולים עשו לי תרפיה נשימתית. אחד מהם, מוחמד, ממש השקיע בי כדי שאתחיל לנשום".
אחרי שבועיים במחלקה הכירורגית עבר בהט לכיסא גלגלים ולשיקום. היום הוא מטופל במרכז השיקום ע"ש גנדל בהדסה הר הצופים, שנבנה בזכות גיוס תרומות אינטנסיבי של ארגון נשות הדסה ושל יו"ר הדירקטוריון, דליה איציק, ואשר פתיחתו הואצה בגלל המלחמה.
"בשיקום אני עובר את התהליך בעצמי, אבל יש המון עזרה מהצוות המקצועי. הבנתי שהדבר הזה, שאני שוכב במיטה ומטפלים בי, נגמר, ואני צריך לעשות את הכל עם לו"ז מאוד מסודר. כדי לעבור את התהליך בצורה טובה הייתי זקוק לשלושה עקרונות מנחים: האחד, לא לחשוב קדימה עד כמה הפגיעה חמורה ולא להתעסק בשאלה אם האירוע היה נמנע, מה הייתי עושה אחרת. פשוט להיות עסוק בלעבור את הרגע. השני, לא להיות מתוסכל. למשל, אם אני מתחיל להיות מדוכדך מזה שאני לא יכול להתקלח לבד, אז אני צריך לצאת מזה ולתת למישהו לקלח אותי. והשלישי, להסתכל על כל התקדמות קטנה שעשיתי ולהיות שמח בה".
סגירת מעגל
בעקרונות שאימץ השתלבו לדברי בהט המון אנשים טובים שבאו לעזור, "המשפחה, החברים וגם אנשים זרים", הוא אומר. "בני כיתה שלי מבית הספר וחברים מנס הרים כיסחו את הדשא, שמרו על הילדים והכינו לנו אוכל. הגיעו אנשים מכל המגזרים – תולדות אהרון שבאו לנגן, די.ג'י מתל אביב דרוזים, מתנחלים וקיבוצניקים. הרגשתי שכולם איתי".
מאיפה הכוחות? "שמחתי שאני בחיים ושיש לילדים שלי אבא, להורים שלי בן ולאשתי בעל. באופן כללי אני בוחר באופטימיות. גם תמכו בי מאוד. זכיתי להיות מטופל על ידי ד"ר שיר שבת, שעם המון צניעות מעניקה יחס אישי לכל מטופל. אמא שלה קיבלה צל"ש ביום כיפור על שטיפלה בפצועים, ולמרבה המקריות, אבא של אשתי נפצע במלחמת יום כיפור והיא זו שטיפלה בו".
סוחף וכריזמטי
"יונתי הגיע עם שיתוק של חלק מהיד והייתה לו גם פציעה בקרסול ובכל הגוף", אומרת ד"ר שבת, מומחית ברפואה פיזיקלית ושיקום ורופאה בכירה בהדסה הר הצופים. "הוא היה מורדם תקופה והוציאו לו קליעים ממקומות רבים בגוף. כשהוא הגיע אלינו ערכנו בדיקות בשיתוף פעולה עם צוות האורתופדיה, החליפו לו את כל מפרק הכתף ולאט לאט הפצעים התאחו. הוא אדם מאוד סוחף וכריזמטי והיה נכס עבור פצועים שעוברים טיפול כמו שלו. תמיד מחייך, תמיד אופטימי וחיובי".
"שאלו אותי אם הייתי יודע את התוצאה, האם הייתי עושה את זה שוב", אומר בהט. "מי שלוחם יודע שהוא נכנס למלחמה, יש שם אויב וזה לא תמיד נגמר טוב. יש מסביבנו חטופים, משפחות שכולות ואנשים שיותר קשה להם ממני, אז לא ריחמתי על עצמי. יש לי עדיין הרבה מוגבלויות, היד והרגל שלי נפגעו מאוד רציני ואני מקווה שעם הזמן נצליח להתגבר גם על זה. אני מזדהה עם מה שאמר לי אחד הפצועים: 'אם אדם יכול לעשות 3,000 דברים ויש 50 דברים שבעבר הוא יכול היה לעשות ועכשיו כבר לא, אז אין צורך להתמקד ב-50 הדברים האלה'.
"מה שחשוב הוא שנסיים את העבודה עד הסוף", הוא מבקש, "שהדם של מי שנהרג לא יהיה לשווא. אמרתי לעצמי כשיצאתי למלחמה שאנחנו נלחמים בשביל הילדים שלנו, שהם לא יצטרכו לעשות את זה ויוכלו לחיות במדינה בטוחה".
