עיר מקלט: אוטובוסים על גבי אוטובוסים מלאים בתושבי הדרום שנמלטו מהטילים ומהחשש מחדירות מחבלים הגיעו בימים האחרונים לירושלים, שאף שגם היא נכנסה למעגל הירי היא עדיין נחשבת למקום שקט יחסית. השבוע הצטרפו אליהם גם תושבים מיישובים שפונו בצפון, ובסך הכל שוהים כעת בעיר כ־7,000 מפונים במימון המדינה.
"במקרה של מלחמה כוללת עיריית ירושלים יכולה בפוטנציאל לקלוט 40 אלף תושבים", אומרת השבוע עדי בילבסקי, שבימי שגרה ממונה על החינוך הממלכתי־חרדי בעירייה ומאז פרוץ המלחמה היא אחראית על המערך החינוכי לתלמידים המפונים. "אם נגיע למצב שנידרש לקלוט אוכלוסייה במסות נפנה תיכונים כדי לקלוט את האוכלוסייה", היא מגלה, אך ממהרת להדגיש כי "אנחנו לא שם, חלילה".
15 אלף מפונים
"עד סוף השבוע יהיו לנו בירושלים כ־15 אלף מפונים", אומר ראש העירייה משה ליאון. "הגיעו אלינו אנשים ממושבים וקיבוצים בדרום, משדרות. מפת יישובי הדרום נמצאת בירושלים. יש אלפי מנות במסעדות שאיתי בקשר והם עושים עבודה, חלק במחירי עלות וחלק בהתנדבות".
מה העירייה מספקת למפונים? "אנחנו עוטפים בטיפול של עובדי הרווחה שלנו, לדעת אם חלקם לפחות זקוקים לסיוע פסיכולוגי, נפשי, רווחתי או רפואי. על זה מקפידים קודם כל. למרות הנסיבות האווירה מרוממת. אנחנו מספקים למפונים גם סיורים, יצירות, פעילויות וחינוך".
ירושלים הפכה לעיר מקלט אף שגם כאן היו לא מעט אזעקות, יירוטים ואפילו נפילות. "אני חייב לומר שגם אני חושש ודואג ולא ישן שבועיים מאז תחילת האירועים, ואני כל הזמן חושב איפה יכולים להפתיע אותנו, להוריד את הביטחון. עם זאת, צריך לציין שירושלים מאוד חיזקה את הביטחון בעיר יחד עם שוטרי משטרת מחוז ירושלים, שעובדים מסביב לשעון ועושים עבודה ברמה גבוהה ונותנים הרגשה טובה. גם בעירייה למעשה הפסקנו את עבודת רוב העבודות השוטפות של הפיקוח והעברנו לביטחון, כך שיוצא שניידות עם צ'קלקה מסתובבות בשכונות 24/7, בייחוד בשכונות בקו התפר, ולפי פידבקים שאני מקבל זה מגביר את תחושת הביטחון".
התלמידים צמאים לשגרה
לצד החזרה ההדרגתית ללימודים בבתי הספר בעיר, העירייה בשיתוף משרד החינוך נדרשה למצוא פתרון למאות הרבות של הילדים שפונו ל־42 בתי מלון בירושלים, ביניהם מלון שלום, דן פנורמה, שערי העיר, גרנד קורט, ציפורי, לאונרדו פלאז'ה ו'מסע ישראלי' של תור סיני ועוד.
לדברי בילבסקי, לצורך הקמת בתי הספר מתקיים מיפוי של הצרכים השונים של התלמידים, כגון גילאים, מקצועות ומספרי תלמידים, אך מדובר במשימה כלל לא פשוטה. "העירייה מתארגנת בתנאי אי־ודאות כי אנחנו לא יודעים כמה מגיעים, מי מגיע. כל הזמן משתנים המענים. יש עבודת תכנון גדולה. עובד של מינהל החינוך מצטרף לנציג של מינהל קהילה, מקבל את הפרטים, מי נמצא, כמה ילדים, גיל הילדים, ולפי זה אנחנו מתחילים לבנות את סל המענים. שדרות לדוגמה התפנתה בצורה מסודרת עם אוכלוסייה גדולה למספר מקומות בעיר. גם המורים שלהם התפנו והם מלמדים, ואנחנו מסייעים בציוד, ארגון המקום הפיזי, קבלת טיפולים דרך השירות הפסיכולוגי-חינוכי, ולמעשה עוזרים להם להקים את בית הספר שלהם בתוך המלונות".
כרגע לא מדובר בלמידה של יום מלא אלא של כמה שעות בלבד. במלון לאונרדו בעיר מלמד הסטודנט לחינוך יובל פרבשטיין תלמידים מכיתות ז' ו־ח', פחות חומר מהספר ויותר מענה רגשי. "יש שיתוף פעולה, אבל יש גם בלבול איך מייצרים שגרה מלאה לתלמידים", הוא מסביר. "בכיתה שלי הם פחות דיברו ממקום טראומתי. הרגשתי שיש סוג של צימאון לשגרה. יכול להיות שהם מתגעגעים לבית ספר. בתחילת השיעור עשינו יחד תרגילי שחרור של נשימות, דיברנו על החגים שזה הוציא משגרה, מה המטרות לשנה החדשה, ומשם נולד שיח איך מוצאים את הטוב מתקופה כזאת. הם שמחו והיו דברים טובים. וכן, מדברים גם על זה שיש אנשים רעים ויש טרור, וכמובן נגענו בתקווה ובאמונה שיש גם במלחמה - לנצח את הרע".
שיחה ומרשם לתרופה
לצד פעילויות חינוך ותמיכה, וכן התגייסות של בתי עסק ותושבים רבים לשמח ולעזור, גם רופאים תושבי האזור מקופות החולים השונות התגייסו לסייע למפונים שאינם יכולים לקבל כרגע שירותים רפואיים במקום מגוריהם.
"כולנו קיבלנו את החדשות בזעזוע", מספר ד"ר ישי לב, מומחה לרפואת משפחה ומנהל מרפאה של הכללית באבו־גוש ובמבשרת, "והאינסטינקט של רוב הרופאים היה מייד להתגייס ולעשות כל מה שאפשר, כל אחד בתחומו. את ההתנדבות התחלנו קודם כל בקיבוץ מעלה החמישה, שם פתחו מרפאה למפוני זיקים ונתיב העשרה, ואחרי זה התחילו לפתוח עוד מלונות ולקלוט גם מהמעגל הבא שזה שדרות ואופקים. הגענו לכל המלונות, הקופה סיפקה לנו ציוד, והיום יש כ־500 איש שפועלים במלונות בירושלים, כולם על בסיס התנדבותי.
"מרפאה זה מקום מנחם, שם פונים לעזרה ומקבלים אותה, ואנשים צריכים את המקום הזה", הוא מוסיף. "אנשים צריכים את זה לא רק לבעיה פיזית אלא גם בשביל לדבר ולהוציא מהלב. לפעמים נתקלים באירועים שהם לכאורה בנאליים, כמו מישהו שפורץ בבכי בגלל שאין לו מרשמים לתרופות הקבועות שלו, וכל העצב וכל מה שקרה יוצא ביחד".
לדברי ד"ר לב, לא אחת נדרשים הרופאים לאלתר, כמו במקרה של זוג מבוגר שלא היה לו כסף לרכוש תרופות והרופאים אספו כסף כדי לממן אותן. "היו עוד מקרים שטיפלנו בהם ועשינו סלטות באוויר בשביל לסדר בירוקרטיה. כולם בכל המערכת באמת מגויסים והקשר בין הקופות נהדר, עוזרים האחד לשני".
רופאה נוספת שהתגייסה לסייע היא ד"ר אלסנדרה קטלדו, שנולדה בפרגוואי למשפחה נוצרית, למדה רפואה בבואנוס איירס ואת ההתמחות שלה עשתה פה בירושלים, נישאה לישראלי והחליטה להישאר בעיר. עכשיו בעלה מגויס למילואים בחיל הים והיא מתמרנת בין עבודתה כרופאת אף אוזן גרון במרפאה של הכללית בבית וגן, לימודיה באוניברסיטה, בתה בת השנה וחצי וסיוע בהתנדבות לתושבי הדרום. "לא קל לחיות בישראל", היא אומרת, "אבל אני אוהבת את ישראל אפילו יותר עכשיו. עם כל מה שקורה, ראיתי את האהבה שיש לכולם ואת העזרה של האנשים, ואיך הם אוהבים את המדינה הזו. שואלים אותי אם אני רוצה לחזור למשפחה שלי בפרגוואי, אבל לא. למדתי רפואה כי רציתי לעזור לאנשים, ואיפה שאני יכולה לעזור - אני שם".
השבוע, ביום הפנוי היחיד שלה, נסעה אלסנדרה לחלק תרופות בבסיסים צבאיים. "בשלוש שעות בדקנו אולי מאה חיילים, הרבה שעווה באוזן ניקינו, היו אנשים עם כאבי גרון, עשינו בדיקות וכל מה שצריך".
ומי שמר על הילדה? "בבוקר סבתא שלה ואחר כך בייביסיטר. כולם עוזרים פה. יש לי שני כלבים, וכשאני צריכה להוציא אותם לסיבוב ואני לא יכולה, אני כותבת בקבוצת הוואטסאפ שלנו ומוצאת עזרה".
להחזיר את האמון בבני אדם
לצד רופאים מסייעים גם אחיות ומטפלים שונים וכמובן פסיכולוגים. "הייתי באזור ים המלח עם אנשים שחוו טראומות מאוד מאוד קשות", מספר מנהל השירותים הפסיכולוגיים של 'כללית' במחוז ירושלים, יוסף נחום. "אצל חלק בני משפחתם נרצחו לנגד עיניהם, שרפו עליהם את בתיהם, חלק הסתגרו בממ"ד תוך כדי שמציתים את הבית שלהם או מנסים לפרוץ להם את הדלת. יש אנשים שיש להם קרובי משפחה שהיו נעדרים ומאוחר יותר התברר שהם חטופים. אירוע בסדר גודל כזה פוגע באמון שלך בבן אדם. לאן בני אדם יכולים להגיע ברמת הברבריות והאכזריות?
"יש גם משבר אמון בצה"ל ובממשלה. הצבא לא נתן את ההגנה שהוא אמור לתת. דבר נוסף זה שאין בית. חלק מהאנשים רצו לחזור. כבר ביום ראשון עלתה שאלה מהקהל האם חוזרים מחר הביתה. אנשים נורא מחוברים למקום גם מבחינה גיאוגרפית, גם מבחינה אישית, משפחתית וקהילתית ופתאום אין להם בית. ולבסוף יש תחושה עצומה של חוסר אונים".
אפשר בכלל לעזור בשלב הזה? "בתוך המציאות הזאת אתה מגיע ומאוד מאוד רוצה לעזור, אבל חשוב לקחת בחשבון איך נכון להגיש את העזרה לאנשים שנשבר בהם האמון ואיך ניגשים אליהם באמת. אני למשל הצגתי את עצמי ואמרתי שמי שמעוניין יכול לבוא ולדבר. ישבתי כל היום בלובי ומי שרצה ניגש אליי ומצאנו את המקום והזמן המתאימים לדבר. וניגשו אליי כל הזמן. ברובד השני, יחד עם מנהיגי הקהילה, עשינו חשיבה על התמודדות עם כל האתגרים, ויש המון. איך מדברים עם האנשים, איך מארגנים אותם, איך מקנים להם תחושת שייכות לדבר החדש הזה שנוצר פה".
לדברי נחום, לצד הסיפורים הקשים היו לא מעט סיפורים על הרוח האנושית, "אנשים שסיכנו את עצמם כדי להציל בני משפחה, שכנים וחברים. ילדים שפתאום מצאו את עצמם לבד, אנשים מבוגרים שהיו תקועים באיזשהו מקום והיה צריך להכניס אותם לממ"ד. אנשים עשו המון פעולות הרואיות וזה התקבל כמובן מאליו, הם לא החזיקו טובה לעצמם. ואפרופו הרוח האנושית, לאנשים יש הרבה יותר כוח ממה שנדמה להם".
יש לא מעט אנשים שלא היו שם אבל הם קראו ושמעו ומכירים אנשים שנפגעו והם חווים קושי. יש לך המלצות עבורם? "קודם כל שיידעו שזה טבעי במהלך השבועות הבאים להמשיך ולחוות את האירועים, את המצוקה ואת המתח והחרדה. צריך לעקוב ולראות אם העוצמה יורדת עם הזמן. אם לא, צריך לפנות לקבלת טיפול. בנוסף, לעסוק בעשייה זה חשוב, גם כי זה מוציא מתחושת חוסר האונים וגם כי זה מסיח את הדעת מהחוויות הקשות, וצריך להסיח את הדעת. וגם להיות עם אנשים קרובים, לתת תמיכה ולקבל תמיכה. חשובה מאוד תחושת השייכות למשפחה ולקהילה".
"כל אחד עובר אירוע אישי"
מאז פרוץ המבצע מעניקה מאוחדת לתושבי העוטף השוהים בבתי המלון בבירה, מעטפת רפואית רחבה הכוללת שירותי בריאות הנפש ועזרה סוציאלית, רפואת משפחה, ילדים ונשים, שירותי מזכירות, טיפול במרשמים ועוד. הצוותים הרפואיים של מאוחדת מטפלים בבתי המלון בתושבים גם כאלה שאינם בהכרח לקוחות הקופה. בתום כל בדיקה או טיפול, האבחנה הרפואית, הנתונים והמרשמים מועברים לקופה אליה הם משויכים, להמשך טיפול ומעקב רפואי.
מנהלת מערך בריאות הנפש של מאוחדת במחוז ירושלים, טל לבנה: "הצורך בעזרה נפשית למפונים מהדרום ומהצפון הוא גדול. חלק מהאנשים שפונו למלונות הגיעו אחרי שהסתתרו במשך שעות בממ"ד, כשהם חוששים לחייהם, וללא כל חפץ אישי חוץ מהבגדים שלגופם. בלית ברירה, הם נאלצים להסתגל עכשיו למציאות חדשה.
"מדובר אומנם במשבר לאומי, אבל במקביל, מדובר באירוע אישי עבור כל אחד ואחת מהם. אנחנו נחשפים למגוון גדול של קשיים וחרדות, אם זה ילדים שפוחדים לצאת מהחדר ללא הוריהם, קשיי שינה של הילדים, חשיפה לחדשות וסרטונים שמקשה עליהם אף יותר ועוד. במקביל הצוותים שלנו עובדים גם עם ההורים בכדי להעניק להם את המקום היציב, כדי שיוכלו לשדר את היציבות הזו גם לילדיהם. בנוסף, ישנן לא מעט בקשות לסיוע נפשי בקרב בני הגיל השלישי שחשים חרדות, מתח נפשי ובדידות. אנחנו מפעילים את מרב המאמצים כדי להגיע לכולם, להציע עזרה ולשתף פעולה עם כל הגורמים המעורבים בטיפול המפונים. מלבד העבודה במלונות, אנחנו מאיישים את קו החירום הטלפוני אליו מגיעות פניות עם סיפורים קשים ביותר".
