בתוך כשני עשורים ירד מספר הילדים הממוצע במשפחה חרדית בירושלים מ-7.3 ל-6.3 ילדים. נתונים אלה ואחרים מתפרסמים בדוח חדש של המכון החרדי למחקרי מדיניות שגם חושף חושף כי קצב הגידול של המגזר נמוך בכ-10% מן האומדן הרווח.
הדוח מתבסס על מחולל נתונים חדשני המשלב בין נתוני הלמ"ס וגורמי מחקר נוספים, לבין בינה מלאכותית שמאפשרת פילוח של החברה החרדית ברמת דיוק גבוהה מאי פעם, לפי קהילות, אזורים גאוגרפיים, גיל ומגדר. מתברר שכיום גרים בירושלים כ-293,000 חרדים, שהם 29% מתושבי העיר ו-24% מכלל החרדים החיים בישראל. בית שמש ממשיכה להתחרד ולשאוב ירושלמים שלא מצאו דירה בבירה. כיום גרים בבית שמש 108,000 חרדים, שהם 73% מתושבי העיר ו-9% מכלל החרדים החיים בישראל. גם בעיר זו צנחה הילודה וכיום יש בכל משפחה 7.1 ילדים בממוצע לעומת 8.5 בשנת 2002.
"הדור עצלן"
איתן רגב ויהודית מילצקי שחיברו את הדוח טוענים כי הסיבה לירידה בילודה היא הרחבת תחולתו של חוק "תורתו אומנותו" והקיצוץ בקצבאות הילדים. לשרה ניסנוב, חרדית ואם לשמונה מבית שמש, יש הסברים נוספים: "קרו שני דברים עיקריים בשנים האחרונות שגרמו לירידה בילודה במגזר החרדי - התרבות המערבית שנכנסה לאט לאט אלינו, גרמה לנשים חרדיות לצאת לעבוד במשרות שהן מעבר לחינוך, וכתוצאה מכך הן פנויות פחות לטיפול בבית ובילדים, וגם שומעות מחברות בעבודה דיבורים אחרים ממה שהיינו רגילות. אם עד היום אשה היתה שומעת רק על הזכות שלה כאמא שמגדלת ילדים לתורה ומצוות, היום היא שומעת על חשיבותה להתפתח, להביא את השליחות שלה בעולם בכלל ולא רק בבית.
"הנקודה השנייה היא שעולם הנפש תפס מודעות חזקה הרבה יותר, מה שאומר שאם עד היום הרבנים התירו לקחת מניעה (אמצעי מניעה, א"ז) רק במקרים קיצוניים, פתאום מבינים יותר בחשיבות של האמא הבריאה והיציבה בנפשה, ולוקחים זאת כערך עליון לא פחות מאשר להביא ילדים לעולם".
נעמי, גם היא חרדית תושבת ירושלים מוסיפה כי: "אני חושבת שנשים במגזר החרדי עובדות, לומדות ועושות הכל בבית והן רוצות גם קריירה וגם ילדים ואי אפשר ביחד. הן רוצות הגשמה עצמית והגשמה אישית, נשים קרייריסטיות גם במגזר החרדי - ואני בעד".
"בתור אשת מקצוע בתחום החינוך וההורות, אני יכולה לומר שהאתגרים בדורנו גדלים. מכל הבחינות, תרבותית ורוחנית", מוסיפה רחל מבית שמש. "נשים מוצאות את עצמן נקרעות בין ערכים שונים ולפעמים משלמות במחיר בריאות הנפש שלהן. הן רוצות לממש את עצמן, וגם לעמוד בכל המחויבויות שרק הולכות וגדלות. כי ככל שהתרבות המערבית מחלחלת לתוך המגזר, מחלחל גם הסטרס שיש על נשים להיות גם אמא, גם רעיה גם אשת מקצוע וגם וגם וגם. כל זאת בנוסף לאתגרים החינוכיים והדיגיטליים שקיימים בדור שלנו וללחצים אחרים שקיימים מאילוצי החיים השוטפים".
אשר לדיווחים על הבדלים בילודה בין הפלגים השונים במגזר, אומרת לאה מגבעת זאב "אני חושבת שזה לא קשור לחרדים, הדור פשוט היום עצלן. אין לאנשים כוח לגדל ילדים כבר ובגלל זה גם הגירושים עלו, אין לאנשים כוח להתמודד עם החיים".
חברתה ספיר, שמצטרפת לשיחה, מסכימה ומוסיפה: "כסף, כלכלה ואוכל זה גם שיקול. עלייה במחירים, עלייה במשכנתא, המחיה מאוד יקרה". "נכון", מאשרת לאה, "קשה לגדל ילדים ככה".
מהפכת העבודה
בניגוד לקהילות חרדיות בעולם בהן הרוב המוחלט של הגברים יוצא לעבוד, בישראל התפתחה "חברת לומדים", שבה רבים מהגברים ממשיכים ללמוד תורה ב"כולל" ועיקר עול הפרנסה נופל על הנשים. "לדעתי הירידה בילודה זה בעיקר כי נשים יצאו לעבודה", מסבירה יהודית משכונת רמות. "בעבר האמהות קיבלו אותנו באחת וחצי עם ארוחה חמה וחיוך ולא היה מושג כזה של צהרונים.
"אני יכולה לומר שמכל הכיתה שבה אני למדתי כילדה היו רק 2-3 אמהות עובדות וזה היה מאוד חריג ומאוד נדיר - רוב האמהות קיבלו את הילדים בבתים.
"היום אמא עובדת עד 16:00 ואז היא מגיעה הביתה ומתחילה את הסשן השני של החיים - שיעורי בית, מקלחות, אוכל והכל, ואין פשוט כוחות וזה בלתי אפשרי. בעבר אישה היתה יכולה לנוח בבוקר, לקבל את הילדים בחיוך ובשמחה ולא מגיעה כמו סמרטוט מהעבודה לעבודה בבית. שלא לדבר על אמצע הלילה שצריך לקום לתינוק, ואז השינה היא לא מי יודע מה, ובבוקר צריך לקום לעבודה.
"כמה שהבעל עוזר עדיין הגוף של האשה הוא זה שנושא בהיריון, יולד, מניק ואז אחרי כל הדבר הזה יש לה גם את העבודה בחוץ וגם את העבודה בבית. אז עם כל העזרה של בן הזוג, עדיין קשה מאוד להיות מה שההורים היו בעבר. אני פחות חושבת שזה עניין של הקצבאות והכסף, כמו שהרבה פעמים מטמטמים בתקשורת. לפחות אצלי אני רואה שהקב"ה נותן לכל אחד את מה שמגיע לו, זה לא החשש. יש כסף לפרנס ילד אחד, יש כסף לפרנס גם עשרה".
אלי פלאי, יו"ר המכון החרדי למחקרי מדיניות אמר בתגובה לפרסום הדוח: "זהו לא רק מסמך נתונים, אלא עדות למחויבותנו המתמשכת לשגשוג החברה החרדית יחד עם כלל החברה בישראל. אנו מתחייבים לעדכן דוח זה מדי שנה, כדי להבטיח שהוא יישאר כלי חיוני לעיצוב מדיניות בעלת השפעה המקדמת שוויונית".
