יוצאת מהחומות: כשהיתה בת 10 אבא של אביגיל, אילן אנטמן, לקח אותה לקורא בכף היד, שאמר שהיא תהיה או סופרת או משוררת. "אני חושבת שנבואת ה־'או/או' הזאת הגשימה את עצמה במדויק", היא מודה השבוע. "אני לא ממש משוררת, לא ממש סופרת, ואני גם וגם. אני מרגישה שבפרוזה שלי יש שירה ובשירה שלי יש פרוזה. אני לא מסוגלת להכריע, הן מתערבבות לי".
כמו שני ספריה הקודמים, 'בחיים החדשים שיהיו לי' (2014) ו'אל תפסיקי באמצע' (2019), גם בספרה השלישי, 'יש לך צוואר יפה מאוד', שרואה אור בימים אלה (הוצאת 'פרדס'), היא מתבוננת בחייה הלכאורה אפרוריים והמתכלים מתוך השלמה וקבלה ואף הומור, אומנם קודר לעיתים אך מלא חמלה. סגנון הכתיבה שלה אינו מגביל את עצמו לז'אנר מסוים והוא דומה למעין פרוזה קצרת שורות.
משמעות בכלום
היא נולדה בקרית מוצקין, בת שלישית מתוך ארבעה ילדים. כשהייתה בת 11 עברה משפחתה להתגורר ברובע היהודי, שבאותם שנים שיקומו הלך ונשלם לאחר מלחמת ששת הימים. אביה ישעיהו היה אדריכל ומתכנן ערים שבין הפרויקטים שלו בעיר ניתן למנות את תכנון מרכז חסידי גור העולמי ואת בית הכנסת המרכזי בהר נוף.
כל אחיה עדיין גרים ברובע היהודי, אבל היא בחרה לצאת מחומות העיר העתיקה למושבה הגרמנית. היא אם לשני בנים ובת. את ימיה היא חולקת עם בן זוגה יואב, פסיכולוג קליני, ומנהלת אורח חיים אמוני־פלורליסטי. את משיכתה למילה הכתובה, היא מספרת, גילתה בגיל 7, כשהחלה לכתוב מכתבים לחברותיה.
קראו גם:
הכתיבה שלך מאוד ייחודית. "אני מתחילה מפרטים יומיומיים מאוד לא פואטיים. אפרוריים ושגרתיים, חסרי ערך כביכול וחסרי רוח, כשנקודת המוצא שלי שהרוח שורה בכל מקום שבו נמצא האדם. מה שמעניין אותי בכתיבה וביצירה שלי ובחיים שלי זה למצוא את הרוח בכל דבר כדי להקל עלי את החיים, את השגרה היומיומית, את הכלומיות שבהם ולמצוא בהם מנוע ומשמעות".
מבוכה ואהבה
שיחה קצרה עם אילן אנטמן תספיק כדי להבין שמדובר כאן בטיפוס די שונה בנוף. היא מאפשרת לעצמה לפתוח בדיבור חשוף וישיר עם כל אחד ואפילו זר מוחלט. אך הטון והסגנון אינם בוטים או חודרניים אלא כנים, גם אם מדי פעם דיבורה מהורהר ונוטה לדרמטיות.
נראה שאת חיה כמו שאת כותבת. יש התנגשות עם העולם שבחוץ? "להפך. אני מרגישה שהעולם מאוד צמא למבט שלי. אני אוספת סביבי חברים מאוד קרובים בזכות היכולת הזאת שלי. זה נוטע בהם תקווה ומגלה להם רבדים בתוכם".
מצד שני, קל ללעוג לשפה והדרמטיות שאת נוטה אליה. "אני אוהבת שמלגלגים עלי, במיוחד הילדים והאחיינים שלי. זה אומר שהם הפנימו את נקודת המבט הזאת. אני יכולה פתאום להתערב בשיחה שמתקיימת לידי עם הערה עמוקה ואינטימית, או לפנות לזרה גמורה ברחוב ולומר לה שהיא מאוד יפה בעיניי, אז אני מקבלת שאפשר ללעוג לי על כך, אבל אני לא יכולה למנוע את עצמי מזה.
"אני מודעת לזה שאולי אני מביכה את הילדים שלי ואת הקרובים לי מדי פעם, אבל בסופו של דבר זה מרשים אותם והם אוהבים ומעריכים את התכונה הזו בי, ואני רואה בלעג שלהם אהבה. זה, אגב, נכון בכל מערכת יחסים של ילדים כלפי הורים: מצד אחד לועגים להם אך עדיין אוהבים אותם".
את נתקלת בחוסר הבנה? "אני תמיד מרגישה מובנת. גם כשאני מלמדת ספרות התלמידים שלי מבינים אותי. אני שמחה לראות שהם מחייכים כשאני מסבירה משהו בשיעור. זה אומר שהם הבינו".
פוחדת להגיע לכותל
גם כמי שחיה בחיפוש מתמיד אחרי עולמות עליונים, המפגש עם מציאות קשה ונטולת סובלנות הוא בלתי נמנע. ולא מדובר רק על כריתת שחלות שעברה או גידולים סרטניים שאותם היא מתארת בין דפי הספר. כמי שהיתה פעילה בארגון נשות הכותל במשך שנים, אנטמן היתה פוקדת מדי ראש חודש את רחבת האתר הקדוש עם חברותיה ונתקלת באלימות מצד חרדים, עד שבשלב מסוים זה הספיק לה. "אני כבר לא יכולה לסבול להגיע לשם", היא מודה. "זה ממש פחד על החיים. שם איבדתי את היכולת המיסטית להתבונן מבחוץ. עד כדי כך שאני גם לא יכולה לכתוב על זה. זה כואב מדי".
הומור בכיתה
לצד הכתיבה היא מלמדת כבר 21 שנה ספרות בבית הספר המסורתי בעיר ומצליחה לחבר גם את הדור של הטיקטוק והאימוג'ים לטקסטים ארוכים ולא מפורשים. "ציניות והומור זו דרך מאוד טובה להגיע לתלמיד. דווקא עם מבט מעט מרוחק וסרקסטי אפשר להגיע אל הנפש שלהם יותר מהר.
"אני משתפת אותם בהתלבטויות שלי כאמא, כבת זוג, כחברה, ובדילמות מקצועיות. לרוב הם לא פוגשים מבוגר כבן אדם אלא תמיד כמישהו בתפקיד והם לא יכולים לחוש הזדהות איתו. בכל שיעור אני צריכה לכבוש אותם מחדש. זה לא קל ויש ניכור מאוד גדול שאני מבינה אותו - 'למה אני כתלמיד חייב להיות כלוא פה?' זאת מערכת חינוך מאוד בעייתית שאני לא מזדהה עם האופן שבו היא נותנת ציונים לתלמידים. אני בעצמי מנוכרת כלפי המערכת הזאת. לא אחת אני יוצאת מכליי בניסיון להשליט סדר בשיעור ואני מאוד יכולה להבין אותם".
איך כן נראית הצלחה שלך? "אם יש תלמיד אחד בכל כיתה שהצלחתי לגעת בלב שלו זו הצלחה אדירה בשבילי. הצלחתי לחבר תלמידים רבים לכתיבה. בשיעורים שלי כותבים הרבה, ובכל שנה יש תלמיד או שניים שממשיכים לכתוב".
