בלב היציע המזרחי באצטדיון טדי ישנו כיסא ריק. לא משנה עד כמה עמוסה התפוסה במשחקים גדולים באצטדיון, בדרך פלא, הכיסא הזה תמיד נותר פנוי. כבר כמה חודשים מאז השביעי באוקטובר, הכיסא הזה מאויש על ידי קובי איטח, אבא של ליאל ז"ל, שלאורך הרבה מאד שנים היה יושב בקביעות על אותו כיסא כדי לצפות באהבה הכי גדולה שלו, מועדון הכדורגל של בית"ר.
ֿ"ליאל נולד ברביעי בספטמבר 2001" מספר אביו קובי. "ילד בלונדיני עם עיניים כחולות שלא דומה במאומה לנו ההורים. ילד פרפקציוניסט, שתמיד הכל אצלו היה חייב להיות מושלם. מנהיג מלידה שבגיל 14 התחיל לעבוד בפיצריה בענתות ואז ניהל במקביל שתי פיצריות אחת בענתות ואחת בהר חומה". אחרי השירות הצבאי בחיל האוויר, ליאל רצה ללמוד משפטים אבל שינה כיוון והחליט לבחור בהנדסת מכונות, גם כדי לעזור לאביו בעסק שלו. אחרי הצבא יצא לטיול של חמישה חודשים בדרום אמריקה. בכל אצטדיון שביקר, במקסיקו או במראקאנה של ברזיל, הוא וחבריו הוא לבושים עם צעיפים וחולצות של בית"ר וליאל היה מקפיד ללמד את המקומיים את כל רפטואר השירים של היציע המזרחי בטדי ומצלם אותם, מפזמים למשל, במבטא פורטוגזי כבד את "גם בתקופות הכי קשות".
לא פספס אף משחק של בית״ר ירושלים
"ליאל היה מקניט אותי כשלא הייתי בא איתו למשחק ש: 'אבא אתה אוהד של הצלחות" מספר קובי איטח. "פעם הוא נסע לבאר שבע ולא היו כרטיסים ואיכשהו הוא שלח לי סרטון שלו ביציע ואין לי מושג איך הוא עשה את זה. היה לו משפט קבוע ש: 'היום מנצחים', גם אם לצורך העניין בית"ר היתה לפני משחק מול ברצלונה, הוא אף פעם לא איבד את האמונה במועדון. את חצי הגמר מול מכבי ת"א, אחד הרגעים הגדולים ביותר של בית"ר בשנים האחרונות הוא ראה מדרום אמריקה והקדים את החזרה לארץ כדי להיות נוכח בגמר הגביע מול נתניה. לגמר בסמי עופר הגענו עם כרטיסים ליציע של נתניה כי לא מצאנו משהו אחר. כמובן שנכנסנו ליציע של אוהדי בית"ר וליאל היה מאושר".
ביום רביעי, הרביעי באוקטובר, קבעו ליאל וחבריו לצאת בסוף השבוע למסיבת הנובה בקיבוץ רעים. ליאל החליט לוותר על התענוג וביקש מחבר שימכור את הכרטיס שרכש למסיבה. ביום שישי, כעבור יומיים, קבע אבא קובי יחד עם כל בני המשפחה המורחבת לברביקיו-על האש בבית בענתות. לאורך כל הזמן הזה, חבריו של ליאל, שגם היו איתו בטיול בדרום אמריקה הפצירו בו שייצא איתם למסיבה. "במהלך החגיגה של העל האש, ליאל בא ואמר שהוא יוצא למסיבה. סבתא שלו, אמא שלי, ביקשה ממנו שיישאר אבל הוא הסביר לה שכולם מחכים לו" אומר קובי איטח. "הוא אמר לי שהוא נוסע לבית בהר חומה כדי להתארגן ושלא אחכה לו. לפני שהוא יצא הוא לא מצא את הארנק. אחרי כל כך הרבה חיפושים של הארנק, אמרתי לו: 'אתה לא מוצא את הארנק אז תישאר בבית"'. בסוף הארנק נמצא וליאל נסע למסיבה.
הגן על החברות בנובה
למחרת, שבת, קובי התעורר ב-06:55 בבוקר. "הסתכלתי באתר ynet וראיתי כותרות של מלחמה. הדלקתי את הטלביזיה והבנתי שהחל בלגן שלם. התקשרתי לליאל והוא אמר לי: "אנחנו בסדר, פירקו את המסיבה ואנחנו בדרך למיגונית. זה רק טילים. הכל בסדר". אחרי 20 דקות הוא הודיע לי שהם בדרך למחסה כשהמיקום שהוא שלח הוא חניון רעים. "אנחנו פה עם 30 איש בחפ"ק משטרה". חשוב לציין, כי לליאל היתה האפשרות להימלט עם שני חברים שלו שעלו על מכונית ברחו וניצלו אלא שליאל בחר להישאר כדי להגן על שתי הידידות שלו שהגיעו איתו למסיבה.
קובי איטח: "בשעה 09:11 הוא כתב לי בוואטס-אפ- 'אבא, הכל בסדר אנחנו פה והצבא והמשטרה שומרים עלינו". מ-09:11 ועד 10:30 הוא לא ענה לי ואני כבר מבין שיש סביבם מחבלים. התקשרתי לבן דוד שלי ונסענו לרעים עם אקדח. הגעתי לשם תוך 45 דקות ובמחסום של המשטרה לא נתנו לנו לעבור כשאחד מהם שלף עליי אקדח. נסענו לחפש את ליאל בסורוקה. ביום שני אחרי שני לילות בלי שינה גייסתי כמה חברים כדי לחפש שוב את ליאל. בדרך, אחרי שעה של נסיעה קיבלנו טלפון שמודיע לנו: 'תחזרו הביתה'. הגעתי הביתה והגיעו שוטרים לבשר לי את הבשורה הנוראה מכל שליאל נהרג. כעבור כמה ימים, בכתבה של אדוה דדון ששודרה בערוץ 12, רואים תמונה של מישהו רץ ומחבלים רודפים אחריו. אחרי שקיבלתי את הסרטון וניקינו אותו, רואים בוודאות שזה ליאל".
בעת התקפת המחבלים בנובה, ליאל איטח ניסה לברוח תחת אש לכיוון קיבוץ בארי. הוא וחבריו הופנו לחפ"ק משטרתי. לאורך כל דקות האימה הללו תחת תופת, ליאל חיבק את אחת הידידות שלו וגונן עליה בגופו. שתי בנות שהיו עם ליאל רצו והתחבאו בתוך אמבולנס כשליאל קלט את המחבלים רצים לכיוון האמבולנס הוא רת קדימה כדי למשוך את המחבלים אליו ואז נורה למוות. לאחר מכן המחבלים חזרו אחורה וירו אר.פי.ג'י על האמבולנס וכל מי שהתחבא בו, נהרג".
מאז קובי ויונית איטח (אמא של ליאל), ושלוש אחיותיו של ליאל, יובל (20), אריאל (8.5) ומאור (4), עושים הכל כדי לזכור, להנציח, לשמר את זכרו של ליאל, שכמו בשיר הפרטיזן של זוהר ארגוב, על הילד עם תלתלי הזהב, גם בו כדור עופרת פגע.
"כל דבר, כל אירוע, כל זיכרון וכל שיר מפלח את הלב" אומר קובי איטח, שאיבד, מבחינתו לא רק את בנו ומשוש חייו אלא גם את החבר הכי טוב שלו, במערכת יחסים מופלאה של אב ובן. "פחות משבוע לפני האירוע בנובה, בית"ר שיחקה נגד הפועל ת"א בטדי. ליאל היה מוזמן לחתונה ולא יכול היה להגיע למשחק אז הוא שלח אותי עם הצעיף שלו. מאז הצעיף שלו איתי בכל משחק של בית"ר. בכל משחק בטדי אני על הכיסא שלו ביציע המזרחי ובכל פעם שבית"ר מבקיעה אני מסתכל לשמים ואומר: '"ליאל אבאל'ה זה בשבילך".
בחודש מאי השנה התקיים בעיר יבנה, במעמד ראש העיר רועי גבאי, טורניר לזכרו של ליאל איטח בהשתתפות למעלה מ-600 איש ביניהם אלון חזן, גדי קינדה מיכאל אוחנה דין דוד, פיני בלילי, זוהר זסנו ליאם גולן ואורי דהן בלם בית"ר שנמצא בקשר רציף עם משפחת איטח. כמו כן, השבוע החל להיכתב ספר תורה לזכרו של ליאל, והוא יוכנס בלי ביום ההולדת העברי של ליאל בשנה הבאה. המוטו של ליאל לאורך כל חייו היה: "ימים שלא שמחנו לא נקבל בחזרה", וזה מבחינת משפחתו הצוואה שלו.
בימים אלה, מוקם ביישוב ענתות מגרש כדורגל. ביישוב השיגו תרומה של כחצי מיליוני שקלים והמועצה תשלים עוד כרבע מיליון שקלים. כדי שהפרויקט הזה ייצא לפועל חסרים עוד כחצי מילייון שקלים כשהמגרש אמור להיקרא על שמם של ליאל איטח ושילה הר אבן קצין גולני שנהרג גם הוא בלחימה ב-7 באוקטובר. השמות שנבחנים למגרש הם "מגרש הבנים" או "מגרש הגיבורים". היישוב מקיים גיוס המונים. כמו כן, חברת עלית הארק, הוציא סדרה מיוחדת של כ-120 בקבוקים עם דיוקנו של ליאל.
