לפני כחודשיים בתוך הכאב הגדול זכתה משפחת לובר מבית אל לרגע מתוק כאשר אל המשפחה הצטרף תינוק חדש. היה זה בנו של יהונתן ז"ל שנפל בעזה ולא יזכה להכיר את אביו, אח לנחמן בן השנה. "קראו לו אמציה, שם שיהונתן אהב והציע כשעוד היה בחיים", מספרת רני לובר, אחותו של יהונתן והדודה הגאה.
"הברית היתה אירוע מאוד מרגש ומשמח וכואב, שילוב של כאב וחוסר מאוד גדול. אנחנו ממש שמחים במתנות האלה שהוא השאיר לנו פה". מאז נפילתו של אחיה עלתה המשפ־ חה לכותרות בעיקר בגלל פעילותו של האב חגי לובר, מייסד תיאטרון 'אספקלריא' הירושלמי שעשה שינוי בכל מה שקשור לבמה והמגזר הדתי. בניגוד להורים שכולים אחרים שמעדיפים להסתגר באבלם, יוצא לובר האב לרחובות למחות כנגד ההפגנות האלימות וקורא לא לחזור לאווירת הפילוג ששררה כאן עד ל-7 באוקטובר.
"אבא שאל 'מי מהם?'"
רני לובר (26), נולדה וגדלה בבית אל. היא החמישית מתוך 9 ילדים, יהונתן ז"ל היה השישי ונולד מיד אחריה. בעקבות אביה למדה תיאטרון במכללת אמונה וכשסיימה החלה לעבוד ב'אספקלריא' כבימאית. היא עברה לירושלים והתגו־ ררה בדירת רווקות בארמון הנציב עד תחילת השנה הנוכחית. "בשמחת תורה הייתי אצל ההורים. בגלל שאנחנו שומרים שבת לא ידענו מה הולך בדרום והבנו שמשהו קורה כשהאח שלי איתמר שהיה איתנו בחג גוייס אבל עדיין לא הבנו עד כמה חמור המצב", היא מספרת. במוצאי שבת התמונה החלה להתבהר ועוד שני בנים, אלעד ויהונתן גויסו בעוד בן רביעי משרת במשטרה. "מאוד דאגנו. גם שני הגיסים שלנו גויסו", היא משחזרת. "היו שבועיים ששלושת האחים היו יחד בעזה וגם גיס אחד ואלו היו ימים ממש קשים ומלאי דאגה. לצערנו בסופו של דבר הדפיקה בדלת הגיעה אלינו". סמ"ר במיל' אלישע יהונתן לובר נפל ב-25 בדצמבר בקרב קשה בעזה. רני, שנשארה לגור בבית ההורים מאז שפרצה המלחמה, הגיעה הביתה חצי שעה לאחר אותה דפיקה בדלת. סיפרו שאבא שלך פתח את הדלת ושאל מי מהם.
"זה נכון. כשנכנסתי הביתה וראיתי את החיילים מיד הבנתי שמשהו קרה, הייתי היחידה מהאחים בבית עם ההורים. התחבקנו ובכינו. לאט לאט האחים שלי התאספו, אח אחד עמד לצאת לאפטר מעזה והשני עמד להיכנס אחרי אפטר, הודיעו לשניהם והם הגיעו מהר". לאחות מיכל, שנמצאת בשנת שירות בארה"ב בישר האב על נפילת האח רק אחרי שווידא שהיא מוקפת בחברים. יום לאחר מכן היא כבר שבה לישראל. ההורים קיבלו אותה ממש בפתח המטוס וגם רני היתה שם. "אני מאוד קשורה אליה. היא צעירה ממני בשש שנים, אבל יש לנו קשר מאוד מיוחד ואנחנו מאוד אוהבות אחת את השנייה. אנחנו גם מאוד דומות והיה לי חשוב להיות איתה. הצורך הכי חזק ברגעים האלה היה להיות ביחד עם המשפחה והאחים ולחבק אותם"
אישור לחתונה
יהונתן ז"ל היה קטן מרני בשנה ושלו־ שה חודשים. "גדלנו צמוד כמו תאומים. בכל התמונות שלנו מהילדות אנח־ נו מצולמים ביחד. הייתי ילדה מאוד קטנה פיזית", היא נזכרת בחיוך, "נהנינו לשאול אנשים מי יותר גדול. תמיד היו עונים שהוא והוא היה עונה 'נכון', כדי לעצבן אותי כמובן", היא צוחקת. "גדלנו והשתנינו והלכנו לכיוונים אחרים בחיים, אבל האהבה שלנו אחד לשני אף פעם לא פחתה. תמיד מאוד הערכנו אחד את השני ואת הדרך שכל אחד עושה ואת האמת שכל אחד מחפש בדרך שלו. הוא יותר דוס ממני ואני יותר בסקאלה אחרת. כשטסתי להודו יהונתן הביא לי תיקון הכללי וכתב לי מכתב 'שתהני בטיול'. אני חושבת שזה מה שייחד את הקשר שלנו, היינו אחים, שונים, אני טסה להודו והוא לומד בישיבה, אבל רצינו שיהיה טוב אחד לשני". לפני שיהונתן נישא לאשתו, אביה, הוא בא לבקש את ברכתה של רני.
"יהונתן בא לשאול אותי אם אני מסכימה שהוא יתחתן לפניי כי אני יותר גדולה ואמרתי לו שזה בסדר. שמחתי מאוד בש־ בילו וכשראיתי את אביה בכלל שמחתי שהיא מקסימה והיא ממש דומה לו במובן האמיתי של החיים והפשוט והלא ביקורתי והלא מתיימר להיות משהו של אני יותר טוב מכם כי אני יודע יותר טוב, אלא אוהבת את כולם. הזוגיות שלהם היתה מאוד מיוחדת. היינו עושים ארוחות ביחד בשבתות וזה היה מאוד כיף ומצחיק. יהונתן ממש לא היה רכלן, הוא שנא את זה והתרחק מזה, ועדיין השיחות איתו היו מאוד ארוכות ומצחיקות. גם כשהייתי מתווכחת איתו, בלב שלי קינאתי בו, כי ידעתי שהדרך שלו חזקה וברורה יותר. אני אוהבת לעשות סיבו־ בים עד שאני מגיעה לנקודה והוא היה מגיע לנקודה מאוד ישר ומאוד מהר. היה שם חוזק מאוד גדול בצדקת הדרך שאני ממש מאחלת אותה לעצמי". מאז נפילתו של יהונתן הקשר עם אלמנתו הלך והתחזק יותר, "בדיוק עכשיו קיבלתי הודעה מאביה שניפגש מחר בבוקר ונהיה יחד עם האחיינים המתוקים שלי".
השכול שינה אותך? "לומדים מחדש הכל. עודנו לומדים. לומדים לנשום מחדש, לקבל החלטות מחדש, לקום בבוקר מחדש, לשתות קפה מחדש, כל צעד הוא ממש מהתחלה. זה ללמוד מחדש לחיות. יש מקומות שבהם התרצנתי יותר ויש מקומות שנהייתי יותר שטותניקית וקלילה וזורמת ולא לוקחת קשה. החיים פתאום נכנסים לפרופורציות שיש דברים שלא שווים מאמץ. ויש מקומות שבהם החיים כן דורשים מאמץ ולא לוותר, להמשיך ללמוד, להמשיך לצחוק, שזה רציני. זה רציני להמשיך לצחוק", היא חוזרת ואומרת ברצינות תהומית. "זה להמשיך לעלות על במה, להמשיך לחיות בעולם הזה ולהמשיך להאמין בעם הזה שהוא טוב, להמשיך להאמין בטוב של החיים. להמשיך לאהוב לחיות ולא רק לחיות כי אנחנו צריכים לשרוד".
בחזרה לבמה
בימים האחרונים הצטרפה למשפחת לובר תינוקת נוספת שילדה אחותה ורני מרגישה שדווקא בשבתות משפחתיות ובאירועים משפחתיים, החוסר של יהונתן מורגש. "אני מדברת אליו המון. אני בוכה כל יום, כמה פעמים ביום. אני מתגעגעת, זה חוסר, והחיים מאתגרים יותר". מיד לאחר השבעה האח הגדול אלעד חזר לעזה. "עכשיו הוא כבר בבית, אבל בליל הסדר גויס איתמר והוא כרגע בעזה", אומרת רני. "ביקשנו ממנו שידבר איתנו יותר וישלח לנו הודעות ובכלל יותר יעדכן אותנו והוא עושה את זה. אנחנו גאים בכל האחים שלי, לא משנה מי נכנס לעזה ומי ילדה ומי חזרה לשליחות בחו"ל, ומי לומדת באולפנה. אנחנו גאים בכולם שהם חוזרים לחיות והם עושים את מה שהם עשו קודם ועושים את זה טוב יותר". גם רני חזרה ככל האפשר לחיים ולבמה והיום משחקת בהצגה חדשה שהיא פרי רעיון שלה בתיאטרון שייסד אביה.
פרוטקציות? "קודם כל כן", היא מודה בכנות ומסבירה: "כשאתה מקורב אז מכירים אותך יותר ויכולים להציע לך דברים, אבל דווקא את העבודה כבימאית אני חושבת שזה הדבר הכי לא פרוטקציה שקיבלתי. כשסיימתי את הלימודים עזבה הבימאית של אספקלריא ובכלל לא רצו לתת לי את התפקיד. הזמינו אותה לראיון בו נכחו הבימאית שעזבה וסמנכ"לית התיאטרון, עינת פרימן. אבא שלי, המנכ"ל, לא נכח. "עברתי את כל המסלול שכל אחת שרוצה להיבחר לתפקיד תעשה. בסוף אני צריכה להוכיח את עצמי יותר כי אני הבת שלו ובתפקיד כזה צריך גם להביא תוצאות. בכלל תיאטרון זה מקום של תוצאות ברורות וחותכות - אוהבים את ההצגה שלך או לא? תהיי קרובת משפחה של אלף אנשים, זה לא יעזור. הקהל בדרך כלל לא יודע מי אני, אני אפילו לא בטוחה שהוא יודע את השמות הפרטיים שלנו כשהוא בא להצגה הזו או להצגה אחרת".
אבא נתן לך טיפים? "תראי, הוא בימאי מאוד קשוח. בסוף הוא ליווה אותי והוא עדיין מלווה אותי ולא רק בדברים שקשורים למקצוע, שזה כיף ממש גדול. אני חושבת של־ פעמים אחים שלי מקנאים בי על זה, שיש לנו שיחות שרק אנחנו מבינים על מה מדובר וזה נחמד. בהתחלה הוא היה מאוד קשוח איתי: 'זה לא היה טוב, תעשי את זה עוד פעם ועוד פעם', הוא לא ויתר. בסופו של דבר הקהל האמיתי הוא הקהל בבית והוא רוצה לראות תוצאה". ההצגה הראשונה בה שיחקו יחד היתה 'נכונה לשרת' - הצגה שמדברת על המתח הגדול בחברה הדתית בבחירה בין שירות לאומי מול שירות צבאי לבנות. "ההצגה עלתה שבוע לפני פרוץ הקורונה ומאז נמכרה כסרט. "זה היה קשה ומורכב. הייתי צעירה יחסית וזה היה תוך כדי הלימודים וגם לעבוד עם אבא בכזו אינטנסיביות זה היה קשה, ממש כמו טירונות של משחק. היו רגעים שאמרתי 'רגע, אני צריכה הפסקה'.
אבל זה היה שווה ומשתלם כי עד אז אבא שלי לא ראה אותי משחקת. למדתי בבתי ספר דתיים שאבות פחות מורשים להיכנס ולצפות בהצגות, אז גם לו זו היתה היכרות איתי. צחקנו המון במהלך החזרות". מאז הם לא שיחקו ביחד אבל לאחרונה החלו השניים לעבוד על סרט שעלילתו נשמרת בסוד. מה שכן אפשר לומר הוא שהיא בתפקיד שחקנית והוא בתפקיד במאי, ממש כמו בחיים. "זה היה ממש תיקון. באיזשהו שלב היה צריך לכעוס עלינו כי עשינו ממש שטויות".
אם אבא שלך לא היה מנהל תיאטרון עדיין היית היום על הבמה? "זו שאלה טובה. תמיד רציתי להיות מורה במערכת החינוך בישראל, משחק לא היה שאיפת חיי. כן קיבלתי פיד־ בקים שאני שחקנית טובה, בחרו אותי לתפקידים ראשיים בבית הספר ותמיד אמרו לי 'זה בגלל אבא שלך', אבל לא התייחסתי לזה כי מאוד נהניתי מזה ונראה לי שיש איזה גבול שבסוף אתה אומר: 'די. זה לא בגלל אבא', כי אם זה לא היה נכון אז באיזשהו שלב זה היה נגמר. "הלכתי ללמוד במכללת אמונה חינוך ותיאטרון והייתי בטוחה שאני אהיה מורה לתיאטרון או מורה מחנכת. במהלך הלימודים התחברתי לכלי של התיאטרון, שזה כלי מדהים ומרפא ומיוחד. היום אני סטודנטית לתואר שני בדרמה-תרפיה, זו הנישה שלי שלא קשורה לאף אחד".
להיות רווקה דתייה
שבוע לפני 7 באוקטובר עברה לובר כדי ללמוד לתואר שני במכללת תל חי, ומאז היא מפונה ומתגוררת בכפר סטודנטים במעלה אפרים. היא מגיעה ל'אספקלריא' מידי שבוע וממשיכה לעבוד שם. את הרעיון להצגה החדשה שלה 'דירת רווקות', היא הביאה מהחיים האישיים שלה ומופיעות איתה השותפות המקוריות והשחקניות תגל צוריה ולירון הרניק. "זה נושא שמדברים עליו פחות", היא אומרת. "התקופה הזו פורה בסיפורים מצחיקים וקונפליקטים. באתי לאבא שלי ואמרתי לו: 'יש לך כבר את הקאסט, עכשיו רק צריך להלביש את ההצגה'. הוא הסכים. נפגשנו שלושתנו עם אבא ועם מוריה חסין שכתבה את ההצגה, ודיברנו על איך זה להיות בגיל הזה, איך החברה מסתכלת עלינו, איזה דייטים מצחיקים היו לנו, ואיך ההורים שלנו מסתכלים על זה. יש משפט בהצגה, של צהלה מיכאלי שמשחקת את אמא של אחת הבנות, שבו היא אומרת: 'כל כך טוב לכן בדירה, איך תרצו להתחתן?'. "החברה משדרת שהגעת כבר לגיל, תני גז. אנחנו מדברים בהצגה גם על איך מכירים. יש אפליקציות, שזה נושא לדיון אם זה נכון או לא, וגם חבר מביא חבר וגם שדכנים. אני חושבת שזו החברה שמכילה בתוכה את כל הפלטפורמות האפשרויות להיכרות".
את לחוצה להתחתן? "זה תלוי תקופות. יש תקופות שאני ממש רוצה ואני ממש בלחץ ויוצאת לדייטים ויש תקופות שאני נותנת לחיים ולשגרה לדחוף אותי, אבל זה לא אומר שאני לא רוצה. כרגע אני בתקופה שאני רוצה אבל זה לא בוער לי. בסוף הרצון של כולם זה להיות בזוגיות ולהיות אוהבים ולהיות נאהבים".
יש הבדל בין רני השחקנית של לפני שיהונתן נפל לבין רני של אחרי? "יש הבדל בחשיבות של לעלות על במה, בחשיבות של לעסוק במקצוע שיש לו שליחות ואחריות אחרת. יש לנו זכות לבוא ולשמח". מה דעתך על הוויכוח סביב עסקת חטופים? "אין לי שום דעה. אני משתדלת לא להיכנס למקום של הפוליטיקה כי אני מרגישה שהמקום הזה גדול עלי ויש המון דברים שאני לא מבינה בהם. אני יודעת שני דברים: אני מאוד מתפללת ומייחלת ומקווה שהחטופים יחזרו אלינו כמה שיותר מהר ואני גם מאוד מייחלת ומתפללת ומקווה שאנחנו ננצח".
