בעיירה האוסטרית הציורית שטמרק, במלון 'רומנטיק הוטל איי אם פארק' על הגבול עם סלובניה בית"ר מקיימת את מחנה האימונים שלה. "הסיפור של המחנה הזה", אמר לנו השבוע גורם בבית"ר, "הוא כמו החטיפים שאתם קונים במכולת: המון אוויר, מעט תוכן". אנחנו לא אנשי בשורות. כל הקלישאות האפשריות קיימות במחנה הזה: אוירה טובה, תנאים נהדרים באזור שהוא אחד האיכותיים ביותר למחנה אימון, רצון באמת עז של השחקנים, גם של כאלה שהיו פרזיטים בעונה שעברה. אבל אלה תיאורים של מסיבת רווקים או פרסומת לדיור מוגן (מחקו אתם את המיותר). מקצועית, כמו שאומרים הגששים, המצב בטטה.
הבעיה הראשונה של בית"ר היא שיש לה אינספור שחקנים בינוניים ואפס עוגנים. כל ילד יודע שקבוצת כדורגל בונים עם חוט שדרה של שוער איכותי, בלם ברמה גבוהה, קשר אחורי טוב מאוד וחלוץ מבקיע שערים. זה המפרט הבסיסי. על זה מלבישים, תלוי כמובן בתקציבים ובהיצע, מגינים, שחקני כנף וקשר חמישים חמישים, שגם כמובן חשובים אבל פחות.
לבית"ר מודל 2021-2020 יש מתוך חמשת התפקידים הקריטיים שמנינו שוער פנטסטי חלוץ חדש בסימן שאלה וארבעה בורות שאין שום דרך למלא. קיץ שלם חוגג היה רדום כששחקנים ישראלים היו פנויים ויכלו (גם בהוצאה כלכלית לא כבדה) להיות חוט השדרה של הקבוצה הזאת. עכשיו ארווין קומאן תקוע עם 10 עד 12 שחקנים שהם ברמת תחתית ליגת העל/צמרת הליגה הלאומית, ועם זה, ופגיעה בול בשניים-שלושה זרים, אשרי המאמין, קשה לצפות שאנחנו הולכים לעונה סבירה. יש פה באמת חבר'ה שהם בסך הכל שחקנים נחמדים. אבל להגיד על שחקן של בית"ר שהוא נחמד מספר את הסיפור כולו. איתמר ניצן הוא בין השוערים הטובים בארץ. אבל אם מסתכלים קדימה לא רואים כלום, כולל אביאל זרגרי שהוא פוטנציאל ענק, עתיד המועדון והגאווה של בית"ר, אבל גם ילד בן 18, ולבקש ממנו לקחת את הקבוצה הזאת על הכתפיים זה עוול בל יתואר.
הבעיה של בית"ר, פרט לסגל בינוני מינוס, היא גם השמיכה הקצרה שיש כרגע בסגל, כשאנחנו שמונה ימים לפני המשחק הראשון בגביע הטוטו (הדרבי הירושלמי חוזר). תארו לכם סיטואציה שזרגרי חלילה נעדר לתקופה ואיתו גם אוראל דגני. במקרה כזה יצטרכו לחתוך את אופיר קריאף לשניים כדי שישמש כקשר מחליף וכבלם מחליף. אז נכון, קיימים גם תמיר עדי ועומר לקאו, אבל בהתחשב בעובדה שהשחקנים האלה הם על המשבצת של עלי מוחמד במה בדיוק הועילו חכמים בתקנתם?
בית"ר, אתם יודעים, השליכה את כל יהבה על רכש זר. בהנחה שאדווין ג'סי יתגלה כהפתעה מרעישה, החלוץ הגנאי שנמצא על סף סיכום ריצ'מונד בואצ'י יספק את הסחורה, ובלי נדר יגיע לפה גם בלם איכותי, אנחנו עדיין תקועים עם מתיאוסיניו שמבזבז מקום של זר מבלי להיות אפילו קרוב לשובר שוויון. יאנקוביץ' שחקן נחמד אבל בלי מספרים והשפעה אמיתית על המשחק. אוקמפוס לא עשה כלום בעונה שעברה חוץ מכמה טעויות מביכות ושני שערים עצמיים, והאסלביינק שיושאל בכלל לא הגיע למחנה כי הוא נמצא בטורניר של נבחרת סורינאם.
שנת בצורת
כל זה מתנקז לבעיה האמיתית של בית"ר והיא שאין בכל הקבוצה הזאת כח התקפי שמסוגל לספק מספרים ופרנסה. נניח, שבואצ'י יגמור את העונה עם מספר דו ספרתי של שערים, מה עם השאר?. נתון קטן: על פי שנים עברו כל קבוצה שסיימה בפלייאוף העליון כבשה 40 שערים בעונה. לא בטוח שבואצ'י, שועה, אוחנה וזריהן יכולים, בהיעדר שחקנים שייצרו להם מצבים להגיע לרף הזה.
בקיץ לפני שנה בית"ר ויתרה על כמה שחקנים שהיו שווים לה 42 שערים ובישולים לאורך העונה, אם זה שלומי אזולאי, לוי גארסיה, פרדי פלומיין או חנן ממן. השנה אלירן עטר שסיפק 13 שערים ובישולים לא גר כאן יותר. בשני משחקי האימון שקיימה בית"ר עד למועד סגירת הגיליון היא הפסידה פעמיים: ביום שישי שעבר 1:0 לרוסטוב הרוסית, וביום שני לספרטקוס מהליגה השנייה בהונגריה 2:0. בשני המשחקים האלה בלטו לעין כמה פרמטרים מדאיגים. ראשית, אין לבית"ר מסה ואגרסיביות בקישור. אותם תחלואים של העונה שעברה של קישור אחורי שלא מסוגל לסגור קווי מסירה, לא מסוגל להוציא להתקפות מעבר, והכי גרוע לא מרוויח תאקלים במרכז המגרש. שנית, כל השחקנים שיש להם אופי התקפי אוהבים את הכדור לרגל. ארווין קומאן אומנם מתרגל בלי סוף תנועה בלי כדור וכניסה לשטח, אבל מה שהוא מקבל בפועל זה דריבלים שמוציאים מן הדעת ומשחק כמו קט־רגל בשכונה: אין פתיחה מהצדדים, אין משחק צירופים של נגיעה שתיים ואין מהירות. הכל לאט, הכל מסורבל, למרות שלכולם יש טכניקה נהדרת ושליטה בכדור זה לא מצליח להגיע לרמת ביצוע ברמה הקבוצתית.
הישראלי היחיד בבית"ר שאמור לספק כרגע מספרים הוא ירדן שועה. קומאן מכריח את החלוץ לאורך כל האימונים לשחק עם הגב, לקבל כדור ולרוץ לעומק. לא נעים להגיד, אבל ההולנדי מוציא למספר 7 (שועה החליף מספר) באינספור תרגולים של מצבי התקפה ושועה מצידו משתף פעולה בצורה מרשימה. אבל, ויש כאן אבל גדול, רוב הזמן התזמון של החלוץ כל כך לא מדויק שהוא מוצא את עצמו בנבדל, ובחלק אחר מהזמן, כשהוא כבר מקבל את הכדור במצב טוב זה רחוק מדי מהשער. יש כאן בעיה כפולה: אין מי שיזין וייצר לשועה מצבים ושועה הוא לא מספר תשע קלאסי, הוא אמור להיות כרגע השפיץ של בית"ר אבל ממקם את עצמו כנראה מתוך הרגל כקו האחרון של הקישור לפני החלוץ. במציאות שבה מי שאמור להיות השפיץ זה הוא עצמו יש לבית"ר חור של 20 מטר מול השער. כששועה, אגב, התלונן על כך שלא מוסרים לו, אמר לו קומאן: "אתה כל הזמן בנבדל".
את הבעיה הזאת של גולים אמור לפתור החלוץ ריצ'מונד בואצ'י (28) שחתם ביום שלישי בלילה. מדובר על שחקן שאת הקריירה שלו אפשר לחלק לשניים. כישרון על שהגיע בגיל 15 לאיטליה ושיחק במחלקת הנוער של גנואה, כבש בבוגרים שלה שער אחד, לפני שיצא להשאלה לססואולו ועבר ליובנטוס, שהחזירה אותו לססואולו ואז הוא לאלצ'ה הספרדית (כולל שער מול ריאל מדריד), ועבר גם את אטלנטה, הושאל לרודה ושיחק גם בלאטינה, לפני הפריצה הגדולה בכוכב האדום בלגרד, שבמדיה כיכב עם 39 שערים ב־48 משחקים בכל המסגרות. ב־2018 הוא נמכר לג'יאנגסו הסינית תמורת 5.5 מיליון יורו, אבל חזר אחרי חצי שנה לכוכב האדום, ובסך הכל היה שותף לארבע זכיות באליפות סרביה. את העונה האחרונה סיים בליגה הפולנית במדי גורניק זאבז'ה עם 14 הופעות ואפס שערים. במילים אחרות: לפני שלוש-ארבע שנים זה שחקן שלא היה סופר את האפשרות להגיע לישראל, אבל עכשיו כשהקריירה שלו בירידה בית"ר הפכה לאופציה. אחד האנשים ששכנע את בואצ'י להגיע לישראל הוא חברו, שחקן בית"ר החדש אדווין ג'סי.
בכיוון ההפוך, בית"ר מנסה בכל הכוח להנחית כאן את הבלם הספרדי אלכסנדר פרז. במועדון טוענים שפרז מאוד מזכיר את אקס בית"ר חסוס רואדה. "אנחנו יכולים להיכנס ללחץ ולהנחית כאן זרים כדי להרגיע את כולם, אבל מעדיפים לעבוד עם פינצטה, לקחת את הזמן רק כדי לא להתפשר", אמרו במועדון. בצד זה, יש לא מעט קולות בבית וגן שאומרים ביושר שבלי רכש מאוד איכותי בעמדת הבלם, החלוץ ותוספת לקישור לצד זרגרי נהיה בבעיה. "אם לא יהיה כאן רכש איכותי, אנחנו כנראה הולכים לעונה קשה".
יש מאמן
מי שמחפש סיבות לאופטימיות כדאי שיידע שיש לבית"ר מאמן ברמה גבוהה מאוד. ארווין קומאן הגיע לכאן עם לא מעט סימני שאלה כי אנחנו יודעים שמאמנים זרים הם בדרך כלל חידה, אבל עוד לפני המשחק הרשמי הראשון שלו יש לא מעט אנשים בבית"ר שמאוהבים בו. קומאן שומר על דיסטנס ברמה כמעט צבאית עם השחקנים שלו, אבל מול חברי ההנהלה הוא חביב וחברותי במיוחד. הוא מקפיד להגביל את זמן הטיפולים הרפואיים של השחקנים ("אין כניסה לטיפול אחרי עשר ורבע") ולא נותן לאף אחד לחפף. בתחילת השבוע כשאיש צוות איחר לארוחת הבוקר והגיע במקום ב־8:30 ב־8:32 קומאן אמר לו: "זו פעם אחרונה שזה קורה. באנו לעבוד. אתה לא בחופשה".
על המגרש קומאן עורך תרגילים בלי סוף ומתעכב על קוצו של יו"ד. זה אומר שגם אם האימון כבר הסתיים הוא יישאר עם כמה שחקנים שלא היו חדים מספיק כמה דקות קודם וימשיך לעבוד איתם עד שיראה אותם מבצעים את הפעולות כנדרש. מצד אחד הוא מנסה לשמור על מוראל גבוה ואומר לשחקנים: "בכדורגל כמו בחיים אין דבר כזה רע. צריך לדעת לשמר ולשכלל את הטוב וללמוד לקח מהרע כדי להשתדרג כל הזמן". בניגוד גמור למאמן הישראלי המצוי, קומאן ממש לא אובססיבי לגבי שחקני רכש. הוא מסביר בשיחות סגורות ש"הקבוצה זקוקה לחיזוק באופן דחוף אבל אני לא מוכן בשום אופן שיעשו דה לגיטימציה לסגל הקיים". הוא מכיר את הליגה הישראלית כאילו יש לו כבר ותק של כמה שנים טובות. הוא משוכנע שאם אשדוד וקרית שמונה ומכבי פתח תקווה הגיעו בעונה האחרונה למרחק נגיעה מהשגת כרטיס לאירופה גם בית"ר יכולה לעשות את זה אם רק תדע לשמור על עקרונות משחק ותהיה ממושמעת. הבעיה באיכות אמורה מבחינתו להיטשטש במכונה קבוצתית שבה השלם עולה על סך חלקיו.
קומאן אינו מתרגל עדיין שיטת משחק (למרות שהכיוון הוא 4:5:1 שנפתח ל־4:3:3) כי אין לו בלם וחלוץ והוא מעדיף לחלק עומסים ולדאוג שכולם יהיו במצב פיזי ומקצועי מקסימלי, ובמילים בוטות קורע לשחקנים שלו את הצורה בשני אימונים מפרכים ביום. בכל פעם הוא לוקח שחקנים לשיחות אישיות ונותן הרבה קרדיט לוותק ולניסיון של שני הבלמים שלו אוראל דגני ואופיר קריאף. בשיחות עם כל אחד מהשחקנים קומאן מבקש לשמוע מה הוא, השחקן, חושב על הקבוצה, מה נראה לו שחסר ומה הציפיות האישיות שלו מהעונה. אלה הן שיחות משוב שהמאמן עושה בהן שימוש גם כשמגיעים לכר הדשא. למשל, באחת השיחות שמע קומאן שבית"ר בעונה שעברה היתה נטולת תשוקה. כשמגיעים לתרגיל מסוים עם הכדור קומאן אומר לשחקנים: "תעשו את התרגול הזה כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם. אל תזייפו כי גם אני רואה אתכם, גם האוהדים שלכם רואים אתכם וגם הילדים שרואים בכם מודל לחיקוי. תמיד תזכרו שבסוף אתם משקרים את עצמכם ופוגעים בקבוצה כשאתם לא נותנים מאה אחוז".
לא ברור מה קומאן ישיג העונה עם בית"ר, וגם אם הוא מאמן פנטסטי הוא לא קוסם והוא בהחלט מוגבל ביכולת שלו לעשות כאן יש מאין, אבל קיבלנו מאמן באמת מיוחד שהוא שילוב של התשוקה שיש ללואיס פרננדז והקשיחות של קשטן ואלי כהן. השאלה היא איך הוא יתפקד בלחץ וברגעי משבר. או כמו שאמר לנו גורם בבית וגן: "חשבנו שקומאן זה רק שם גדול בלי הרבה יכולות שבה לעשות סיבוב בישראל. אם לשחקנים פה תהיה מחצית מהאטרף שלו להצליח והם יישמו חלק מהדרישות שלו אז וואלה יש הרבה סיבות לאופטימיות".
קומאן לקח כפרויקט את הזר החדש אדווין ג'סי. שחקן הכנף עדיין לא באמת נכנס לעניינים וגם לא שיחק בשני משחקי האימון של בית"ר, אבל מה שאפשר ללמוד עליו בינתיים זה שהוא מתאמץ מאוד להתחבר לשאר השחקנים. בשיחות שקיים בעיקר ביום שלישי כשבית"ר היתה ביום חופשי ונסעה לטייל בעיר גראץ, ג'סי גילה פתיחות לא מבוטלת, סיפר לשחקנים על הקריירה שלו והסביר מה שכנע אותו לבוא לישראל. "אני מחכה כבר תקופה ארוכה מדי להתפוצץ ולהראות את מה שאני יודע, והבנתי שבגיל 30 הגעתי לצומת שבו הגיע הזמן לקפוץ מדרגה", אמר ג'סי לשחקנים. "אני מודה לכם שקיבלתם אותי בצורה כל כך חברית וכבר מחכה לרגע שבו נשתף פעולה על המגרש".
בעל הבית משנה גישה
בסוף השבוע שעבר הגיע משה חוגג למחנה עם אשתו ענבל. לזכותו ייאמר שבשום שלב חוגג לא התנהג כביג בוס במובן החיובי של המילה. שום גינונים, אפילו סירוב תקיף שאנשי המועדון יגיעו לאסוף אותו משדה התעופה.
"לא הרגשנו שמגיע בעל הבית אלא אחד מהחבר'ה", אמרו בבית"ר. חוגג קצת שונה מזה שמלפני שבוע-שבועיים. הוא פתח את הכיס בצורה משמעותית למשל כדי להנחית כאן את הגנאי ריצ'מונד בואצ'י והגדיל את ההצעה לחלוץ מ־120 אלף דולר ל־260 אלף דולר. הוא היה הרבה יותר נינוח בביקור הקצר שלו באוסטריה.
בשיחות שלו עם אלי אוחנה וארווין קומאן (כולל תחרות בעיטות חופשיות של הבוס עם המאמן והיו"ר, שכרגיל כמו בכל עונה הופצו באתרי האינטרנט כדי לשכנע אתכם שחוגג כדורגלן לא רע בכלל). שאלות מאנשי בית"ר שנענו על ידו עד לפני כמה שבועות במילים ריקות כמו "אבדוק", "תנו לי לישון על זה" ועוד שאר גמגומים נענות היום בטון אחר לגמרי, עם חתירה למגע, עם מוטיבציה. זה אומר אחד משניים: או שחוגג מבין שנגמר הזמן לסיפורים והגיע הזמן למעשים או, וזו רק השערה, שהוא מכין לנו הפתעה. האפשרויות: מכירתו של שועה, עיסקה סיבובית על זרגרי או רצון כמעט נואש אחרי הכישלון עם המשחק מול ברצלונה לעודד את מכירת המינויים הבאה עלינו לטובה (אוהדי בית"ר אפילו לא בודקים בתקופה האחרונה כמה יעלה להם מינוי).
חוגג אינו אשם בשום אופן בביטול ההגעה של ברצלונה לישראל, לא משנה עד כמה ינסו בצורה מרומזת במועדון הקטאלוני להפיל עליו את ההחלטה הפוליטית שלהם לנסות להעביר את המשחק מירושלים, עניין שחוגג בלם בצורה מעוררת כבוד. אבל באותה נשימה חייבים לשים לב לנתון מדאיג: עד כה כל מיזם סטארט־אפיסטי שניסה בעל הבית של בית"ר למנף באמצעות מועדון הכדורגל נחל כישלון חרוץ והפך לבדיחה. הפארסה של בארסה היא האחרונה מבחינה כרונולוגית. קדמו לה הניסיון המוזר לקיים ערב גאלה של מינויים בארנה שבוטל מחוסר היענות. כמוהו גם הסכם השלום ההיסטורי והניסיון למכור את בית"ר או לפחות חלק ממנה לשייח' חמד בן חליפה. היה לנו גם מסע המשחקים לארצות הברית שהתמוסס בין אצבעותיו של הבוס, וסליחה אם שכחנו משהו.
לפני ואחרי כל תוצאה על מגרש ומיקום בטבלה חוגג מתחיל להפוך בנרטיב לילד ההוא שצעק "זאב, זאב". גם כשהוא מלא בכוונות טובות ורציניות קשה שלא לפקפק ביכולת שלו להגיע לביצוע מושלם של הפנטזיות במוחו הקודח. במידה רבה מאוד יש כאן עניין של קארמה וצדק פואטי. ליאו מסי וחבורתו הסגולה־אדומה מהקאמפ נואו נועדו להיות עלה תאנה לכישלונו של חוגג לבנות כאן קבוצת כדורגל ראויה. בזמן שבבאר שבע התחמשו בארסנל רכש מרשים, מכבי תל אביב ומכבי חיפה נשארו נותנות הטון, רוסלן ברסקי לא היה מספיק טוב לבית"ר אבל כן להפועל ואפילו דור ג'אן, חלוץ ישראלי טוב פלוס, הגיע למכבי פתח תקווה, בכל פעם שתהינו לגבי רכש משמעותי לבית"ר הפנו אותנו ל־4 באוגוסט כאילו אנטואן גריזמן מתלבט בין חזרה לאתלטיקו מדריד לבין החלום שלו לנחות בבית וגן. גם עלה התאנה הזה, בסוף, כמו הרבה דברים אחרים, נשר.
