במרכז הסלון של ששון ואורנה חבה בפסגת זאב, בתוך לול קטן, שוכבת לה נויה בת השבועיים. קטנטונת, יפיפיה, מרחיבה את הלב. הלב שמסרב להפסיק לכאוב כבר חמישה חודשים, מאז שסמ"ר נועם חבה, הדוד של נויה, בנם של ששון ואורנה, הסב והסבתא הטריים, נהרג בפעילות מבצעית בעזה והוא רק בן 21.
נויה קרויה על שמו. הנ"ון והו"ו חופפים לתחילת השם, ההמשך הוא תוספת ה-יה, כלשון הודיה לבורא עולם. בחזית הסלון תמונות רבות של נועם, שגם מבלי להכיר אותו, רואים לו בעיניים איך הילד-גבר הזה, מרשים ומרטיט הלב עוד לפני שמכירים את סיפורו. ההורים, ששון ואורנה, אנשים מסבירי פנים, עד שלא ניתן להבין מהיכן הם שואבים את הכוחות אחרי הטרגדיה שעברו. כשצוללים מעט פנימה, מתחילים לראות איך האנרגיה והחדווה שיוצאת החוצה מתקלפת לתוך תהום עצומה של געגוע שכנראה ולא יהיה לו סוף לעולם.
יותר מחודשיים מאז שהוקפץ לעזה בשביעי באוקטובר, כשנועם יצא הביתה לחופשה קצרה, אחותו ספיר, ביקשה ממנו שיבוא איתה אל ההורים. עוד לפני שתכננה לבשר לו זעק לעברה: "את בהיריון"!!! ספיר היתה בהלם מהנבואיות של אחיה, שסיפר לה שחלם פעמיים בעזה שהיא הרה והרגיש את זה מגיע. בפנקס הקטן שהחזיק, כתב שהוא מחכה ל'פיצית' כך כינה את נויה, רשם לעצמו לקנות בגדים לכבודה וגם בסעיפים הפחות חשובים אולי לטוס ברחבי אירופה ולצפות בקבוצה האהובה עליו ריאל מדריד. שבמנעד האהדה, אלופת אירופה שניה לאהבה הגדולה באמת- בית"ר ירושלים. לפני שנגיע לחיבור עם הצהובים שחורים, מהדהד המשפט של ספיר, אחותו של נועם שאמרה שהיא "לא מאמינה שהחמצנו את נועם אוחז בידיו את נויה". וכאן בערך המילים נגמרות.
הכתבה הזו, כמו מנעד הרגשות בבית משפחת חבה תנוע בין עצב עצום לשמחה הנתינה והאור שהפיץ נועם בחייו הקצרים כמעט בכל מי שפגש בו. בית"רי בכל רמ"ח איבריו, שהיה רץ אחרי אחיו היותר גדול, דניאל, ששיחק בכל מחלקות הנוער בבית וגן וגם קצת בבוגרים - ורב עם כל מי שרק אפשר כדי להגיע למשחקים של בית"ר. נו, חלק גדול מכם בטח מכיר את החיידק הזה. היו לו לנועם חבר'ה שיחד איתו ממלאים שורה ביציע המזרחי. אותה קבוצת חברים שהדפיסה חולצה לזכרו אחרי שנהרג בה כתוב בצורה ברורה: "לזכרו של נועם חבה, תמיד תהיה חלק מהשורה".
"לפני גמר הגביע המפקד של נועם הבטיח לו שאם ישיג כרטיס יאפשר לו לצאת" מספר אביו ששון. "הפכתי את העולם ואני מוכר בירושלים ולא הצלחתי להשיג לו כלום. הוא קנה כרטיס ב-600 שקל ליציע הכבוד. כשהוא הגיע לסמי עופר הוא התקשר אליי ואמר לי: 'אבא אתה לא מאמין איזה פינוק יש פה ביציע הכבוד אבל אני יורד ליציע הרגיל כדי לשבת עם החבר'ה שלי ולעודד". האהבה הזו לבית"ר פגשה את משפחת חבה לפני כמה שבועות, כשבית"ר, באירוע מכובד, ערכה לכל המשפחות השכולות של אוהדי הקבוצה ערב ב'זאפה'. ששון: "אני רוצה להוקיר את ברק אברמוב. מגיע לו שאפו על הערב שהוא הרים ועל הכבוד שהוא העניק לנו. אני רוצה גם להגיד לכל אגודות הספורט בארץ שיאמצו את המנהג הזה. מגיע לכל גיבורי העל הללו, שבזכותם אנחנו חיים פה שאוהדי הספורט וילדים יידעו מה הם הקריבו. צריך גם להודות לעיריית ירושלים ולדן שושני על טורניר הסטריט גול בטדי שעשה המון כבוד למשפחות השכולות".
לא רק חייל ואוהד כדורגל
נועם חבה לא היה רק חייל מצטיין ואוהד כדורגל מסור. הוא היה בעיקר מנהיג, כריזמטי, אחד שממגנט אנשים להיסחף אחריו, בזכות המון פיקחות וחיוך. מהאנשים האלה שיש להם בייגלה על הראש, ומאירים את החדר. במקרה מסוים, חייל בודד מפתח תקוה, עיר שלנועם אין קשר אליה, חיפש עבודה וחבה פשוט סידר את העניין מבלי להכיר אף אחד כולל חופשה מיוחדת לאותו חייל כדי שיוכל לעבוד. במקרים אחרים, כשהחברים שלו היו מתכננים מסיבה או בילוי או נסיעה, תמיד שלא בנוכחתו היה את המשפט: "נחכה שנועם יבוא והוא כבר יחליט ויסדר הכל".
מאז שנהרג, ששון ואורנה מעדיפים להיות כמה שיותר בבית. הם מהמשפחות המפורסמות בעיר. ששון שאין ירושלמי שלא קונה מאפים בעסק שלו - מאפיית חבה, ואורנה מנהלת חטיבה צעירה של בית ספר יסודי בפסגת זאב. "יש לנו הרבה תמיכה מהמשפחה הגרעינית מחברים שלנו ומחברים של נועם אבל רק פה בבית אנחנו מרגישים את החיבור אליו, את המעטפת כאן לצד התמונות והזכרונות", אומרים ההורים. על הקיר בסלון המון תמונות של נועם וכיתוב אחד שאומר הכל: "כל זמן שזוכרים אותי, אני חי". כל זיכרון הוא חיוך עם דמעות שעומדות לפרוץ. מהחיבה של נועם לקובה של שני הצבעים, הצהוב והאדום, ועד המסיבה ההיא שערכו לו אחרי חודשיים וחצי בשטח, וכשהוא חזר הביתה והכל היה מלא בבלונים אדומים לבנים הוא שאל: "למה אדום?" וכשענו לו שזה בגלל שהוא בצנחנים היתה מידה של חוסר שביעות רצון כי בכל זאת מדובר בבית"רי.
ארבעה חודשים, שירתו נועם ואחיו הגדול, תומר המילואמיניק, בחזית. תקופה נוראית של דאגה שבה בכל שיחת טלפון נועם, כך מספרים הוריו: "אל תדאגו אני שומר על עצמי וגם עליכם". סבב השיחות, כשהתאפשר, כלל טלפונים להורים, לאחיו, לסבא וסבתא, כי נועם היה מקפיד לא לשכוח אף אחד.
יום אחד נורא בפברואר
יום חמישי ה-15 בפברואר השנה היה היום בו החיים בבית משפחת חבה נחלקו לשניים, כי באותו היום קרה להם האסון הנורא. "מאז הבוקר לכל בני הבית, אורנה וששון והאחים, ספיר, תומר ודניאל היתה תחושה לא טובה. בשעה 16:00 ששון התקשר לאורנה ממקום העבודה שלו. פרץ בבכי כי כבר לא יכול היה לשאת את הגעגועים והדאגה לנועם. "אני משתוקק לנועם" אמר לה. והיא, שגם בטנה התהפכה בקרבה, ניסתה להיות הקול האופטימי וביקשה: "הכל בסדר, תירגע".
מסביב, החלו טלפונים של הורים מודאגים של חיילים מהצוות של נועם בגלל שביב מידע קרה משהו, לא ברור מה. סמ"ר נועם חבה, לוחם בגדוד 202 של הצנחנים, השתתף בפשיטה שנועדה לטהר בית ספר ממחבלים ואחרי שכמעט וניקו את השטח לגמרי עבור כוחות מיוחדים, נחתה עליהם ארטילריה כבדה. נועם נהרג.
כשדפקו קציני הנפגעים בדלת אורנה נזפה בהם. "איך יכול להיות שאתם באים לבית הזה? זה בית שמח, נועם זה הילד עם הלב הכי מאושר ואופטימי. לא הגעתם לבית הנכון".
לאחר מכן הגיע ששון. הוא מכיר היטב את ההרגשה. אחיו נהרג לפני 35 שנים בעזה. הוא לא נתן לשכול לנהל אותו ואת ילדיו. לא חשב לרגע לבקש מהם להימנע משירות צבאי כי המשפחה כבר הקריבה קורבן אחד לארץ הזו. שאלתי אותו למה לא ביקש מנועם ומתומר שישרתו בעורף. "איפה האחדות? הערבות ההדדית?" שאל בעיניים טובות של ציוני אמיתי. ,"איזו זכות יש לי להגיד לילד בן 18 שרוצה לתרום שלא יעשה את זה?". מאז, בכל יום שישי הוא מגיע להר הרצל כדי לעדכן את נועם במה שפספס. אורנה לא מגיעה איתו כי היא מתייחדת עם הכאב שלה, של אמא, בדרכה שלה. הם כמעט לא שמו לב, שאלפים הגיעו לנחם אותם. שהסרטונים שהשאיר נועם, והצוות של נועם וכל מי שבא איתו במגע כחייל, מרבה לספר, שנועם היה השמש שמאירה את כל מה שמסביב. הברומטר של הצוות. וכל אמירה כזו, מנפחת את החזה מגאווה ומפלחת אותו באותה מידה.
5 צפייה בגלריה
משפחת חבה, מימין לשמאל: דניאל, ששון, ספיר, אורנה, נועם ותומר
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
הילד היפה והמתוק הזה, שאהב פינג פונג וטניס וכדורגל, שארגן מסיבת סיום בכלום זמן, שמי שהיה חבר שלו זכה - כבר לא יחזיק את נויה על הידיים. אבל כל בני הבית יספרו לה הכל. הלוואי שלא היינו צריכים לספר" הם אומרים. "הנסיכה הזו הביאה אושר ואנחנו מנסים לתמרן את עצמנו בין המתנה שקיבלנו לבין האובדן".
וספיר, שהטלטלה שעברה עליה באופן פרטי, בסבך הזה שבו היא מאבדת אח והופכת לאמא - מספרת איך במהלך השבעה יצאה לסקירת מערכות אצל רופא ששמו נועם, ראתה את הפלא שבדרך אליה על המסך ושאלה את הרופא איך השם נותן ולוקח באותו שבוע כמעט. שם, במרפאה, שמה לי כי מבינים שהיא אחותו של החייל שנפל ומתלחששים.
אם יש משהו במשפחת חבה שאף אחד לא מעוניין בו זה שמישהו ינסה לרחם עליהם. הם עסוקים בהנצחתו של נועם ולא מתכוונים לעצור. הם ימשיכו לבנות הפרגולה עבור החברים של נועם שבאים לבקר. הם כותבים ספר תורה שבלי נדר יהיה מוכן ביום הולדתו של נועם בינואר, וימשיכו לעשות הכל כדי שגם מי שלא הכיר אישית את נועם, יידע שהוא הפסיד.
ונויה? שתגדל קצת ואולי תקרא את הכתבה הזו, תגלה כמה דברים חשובים על הדוד הגיבור שלה, שכל כך חיכה לה, ולא זכה לפגוש.
היו לו לנועם חבר'ה שהיו יחד איתו ממלאים שורה ביציע המזרחי. אותה קבוצה חברים הדפיסה חולצה לזכרו אחרי שנהרג בה כתוב בצורה ברורה: "לזכרו של נועם חבה, תמיד תהיה חלק מהשורה"
ששון חבה: "אני רוצה להוקיר את ברק אברמוב. מגיע לו שאפו על הערב שהוא הרים ועל הכבוד שהוא העניק לנו. אני רוצה גם להגיד לכל אגודות הספורט בארץ שיאמצו את המנהג הזה. מגיע לכל גיבורי העל הללו, שבזכותם אנחנו חיים פה שאוהדי הספורט וילדים יידעו מה הם הקריבו"
