בית"ר לא תזכה השנה באליפות, אבל רמות הטירוף, העניין וההיסחפות סביב המועדון שוברת בעונה הזו כל שיא אפשרי. ניסינו לבדוק את הסיבות שבגללן הצהובים שחורים הם אמנם עדיין לא הקבוצה הכי טובה בארץ, אבל בהחלט הכי לוהטת, צבעונית מעניינת.
אולי יעניין אתכם:
1. ברק אברמוב: אמר בעלי בית"ר עם כניסתו לתפקיד הבעלים שהוא לא יכול להבטיח "איכות חיים", אלא רק "חיים". אבל בלי שום דוקטורינה אירופאית, אלא עם חוכמת רחוב בלתי רגילה, אברמוב עשה כאן שני מהלכים גאוניים. הראשון: הוא "העלים" את עצמו מהפרונט, ופועל הפוך מבעלים קודמים בבית וגן שהיו בטוחים שהם מעל המועדון. אחד רצה להיות ראש העיר, אחר להיות המשיח שיוצא לחפש נפט באמירויות, ואברמוב בסך הכל רצה לשבת ביציע הכבוד עם צעיף, ז'קט עם טריקו ונעלי מוקסין וליהנות מכדורגל.
הצניעות הזו, הביאה איתה גם שקט תעשייתי, קארד בלאנש לצוות מקצועי שהחיבור בינו לבין עצמו ועם הבעלים הוא פנטסטי כשאברמוב מקפיד פשוט לא להפריע להם. אמר פעם אברמוב שהוא לא ירכוש את בית"ר, כי היא צריכה טייקון. הוא גם לא עמד במילה של עצמו למזלנו, וגם התברר שעם מצרכים אחרים לא רק כסף גדול, זה יכול לעבוד נפלא.
2. קהל: אף פעם לא היה ספק שבית"ר היא מותג פופולרי מהגדולים בארץ. שרון מימר ניסח את זה מצוין כשאמר פעם, כמאמן בית"ר "שאין רחוב בארץ שאין בו מישהו ששרוף על הקבוצה הזו, בתקופתי כמאמן בית"ר לא הצלחתי מעולם לנסוע ברמזור ירוק". אבל, ויש כאן אבל גדול, אוהדי בית"ר מעולם לא מילאו כל פינה בכל אצטדיון בכמויות כאלה עם סולד אאוט בטדי כמה פעמים בעונה וכרטיסים שנחטפים למשחק החוץ שלושה ימים לפני משחק.
הטירוף הזה הביא עד כה ל-30 מיליוני שקלים הכנסות מכרטיסים ומינויים כשבעונה הבאה כמות המינויים אמורה לגדול מ-11 אלף ל-15 אלף. וזה קהל שחוגג אמר עליו ש: "לא יכול להיות שאדם בן שבעים מנסה להשיג כרטיס נוער אחרי שנכשל להיכנס בחינם". התרבות הצרכנית הזו התשנתה כי יש תמורה לאגרה, כי אוהדי בית"ר רוצים להיות חלק מהשיגעון הזה, כי אין מחיר לראות את הקבוצה הזו פורחת. עובדתית, במשך עשרות שנים בית"ר התדפקה על דלתות ספונסרים ואנשי ממון כדי למכור חסויות, שטחי פרסום ומינויי זהב, כיום, הטלפון של המנכ"ל כפיר אדרי קורס מפניות של אנשים כאלה שרוצים להיות חלק מהסיפור הזה. אין המחשה טובה יותר למהפך הזה.
3. געגוע: רק מי שהיה חלק מתור הזהב של בית"ר באמצע שנות השמונים ואמצע שנות התשעים יכול להבין את הכמיהה הזו לראות את בית"ר מצליחה. את הגעגוע הזה לימים של מלמיליאן יוסי מזרחי אלי אוחנה רונן חרזי סטפן שאלוי יוסי אבוקסיס ועוד רבים וטובים חוזר להיות מציאות. בעולם שבו החדשות גורמות לנו לבכות, המצב הכלכלי הוא בלתי נסבל, הכל מסביב הוא ליקוק פצעים בלתי נגמר, בית"ר, לפתע, היא הדבר האופטימי היחיד. האקספיזם היחיד לשמחה מזוקקת. היכולת למשך שעתיים ליהנות ולחייך. מקבוצה שחתמה קבע בפלייאוף התחתון, פתאום משחקים נגד מכבי ת"א ומכבי חיפה הם כבר לא הפסד בטוח, אלא בדיוק להיפך. אוי, כמה שחיכינו לזה.
4. חווית צפיה: "יאללה יאללה יא בית"ר, איזה יופי של קבוצה, איזה יופי של תרגיל, יאללה יאללה יא בית"ר, מנורה על החולצה וכדורגל מברזיל". אז כאמור, מכבי ת"א וב"ש, יותר טובות, יותר שלמות יותר ראויות לאליפות. אלא שאין חווית צפיה טובה יותר היום מאשר לראות משחק של בית"ר כדורגל התקפי כאילו אין מחר, כשרון בלתי נגמר, כוכבים מקומיים (שועה ואצילי), דרמות, שערים, ולכל זה אחראים ברק יצחקי ואלמוג כהן שלקחו די.אן.איי של מועדון נצמדו אליו והפכו משאלת לב שלא לומר פנטזיה לתוכנית משחק.
"הם משחקים פלייסטיישן" אמר בשבוע שעבר גורם מאד בכיר במכבי ת"א ביציע הכבוד במפגש בין הקבוצות בטדי. כל מילה נוספת מיותרת.
5. מאמן: לברק יצחקי יש ביצים. זו כבר קלישאה. ברק יצחקי מאמן כדורגל בהתהוות בדרך להפוך לאחד מאנשי המקצוע הטובים בישראל גם זו אינה חדשה מרעישה הגם שמדובר בצמד המחמאות הכי גדולות שאפשר להגיד על מאמן. אבל ברק יצחקי הוא בראש ובראשונה אחד משלנו. ילד בן 19 שהגיע מאשקלון והיה מדבר עם הסביבה עם הראש למטה בגלל צניעות, ביישנות וניסיון להבין איך משתלבים בדבר הענק הזה שקוראים לו בית"ר. הזהות הזו, לא היתה עוזרת לו אם בית"ר היתה נכשלת על המגרש. אבל אין דבר יותר משמח מאשר לראות דווקא את הילד הזה, הופך מזר שאבירם ברוכיאן דוד אמסלם ואיציק קורנפיין טיפחו לאיש שמנהיג את הספינה הזו שלמי ששכח כמעט עלתה על שרטון לפני שנתיים וחצי.
6. תחיית המתים: לפני שנתיים וחצי בית"ר ירושלים היתה בדרך לליגה א'. חוזר שנית: לליגה השלישית בישראל. חדלות פירעון ופירוק, לא היו מונחים במוספי הכלכלה אלא איימו למחוק את המועדון הכי פופולרי בישראל מהמפה. לאוהדי בית"ר כל כך כאב על המכה הזו, עד שהברכה על הנס בדמות ההגעה של אברמוב, שהאנחת הרווחה על החזרה לחיים, שהדמעות של אוהדים ותיקים שהתחננו בדמעות לאברמוב להציל את העסק והתחלפו בדמעות של זכיה בגביע, הכניסה אותם לאטרף. במילים של המסורת, אפילו שמדובר רק בכדורגל, כתבו את זה בצורה מושלמת: "ואראך מתבוססת בדמייך. ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי". כך בית"ר, חולה אנושה על ערש דווי ששוב נושמת חיה ובועטת. זה לא יבין זאת..
7. לה פמיליה: ארגון האוהדים חגג השבוע 20 שנים להיווסדו. לא נצליח להגיד על האולטראס של בית"ר יותר מדי דברים חיוביים. מצטערים, לא מסוגלים להיות צבועים. אבל, וזה הישג עצום, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהדברים השלילים שכללו אלימות, גזענות, נזקים והרחקת אוהדים מטדי, נעלמו כליל מהצד של יושבי היציע המזרחי. נכון, זה הרבה בגלל שאברמוב מלטף אותם ולא מעט משום שהכל דופק כמו שעון. אבל למה להתקטנן? היום (רק שיישאר ככה), המים העכורים בפרמטר הזה התחלפו במים צלולים. טאץ' ווד.
8. הפועל: החזרה של הפועל ירושלים לליגת העל החזירה ללא מעט אוהדים ירושלמים את גאוות היחידה שלהם בבית"ר. נכון, יש מספרים עצומים של אוהדים צהובים שמגיעים מחוץ לעיר הבירה, אבל סקר לא מדעי, מראה שהמון אוהדים ירושלמים חזרו ליציעים לא רק בגלל חווית הצפיה אלא גם משום שפתאום יש נמסיס עירוני. פתאום יש יריבות, פתאום יש צורך להוכיח שבית"ר הקבוצה הבכירה בעיר לא רק בגלל כמות האוהדים שלה אלא גם בגלל סיבות אחרות.
נכון, יש מי שעדיין מסתכל על הפועל ת"א ועל בני סכנין כעל סדין אדום תרתי משמע, אבל מי שגדל בעיר הזו, מי שישב ביציע העץ בימק"א ושר אבל בהסתדרות או לפחות גדל על מורשת קרב של דרבים ירושלמים, החזרה של מועדון האוהדים האדום החזירה לו את שריר החשק.
9. אלמוג כהן: הנישה של מנהל מקצועי בכדורגל הישראלי יכולה להיות לעיתים הברקה ולעיתים קטסטרופה. הליהוק של אלמוג כהן לתפקיד הזה בבית וגן הוא הברקה, כי כהן הגיע לכאן עם כל מה שהוא ספג בכדורגל הגרמני. שם, כדורגל אטרקטיבי הוא קודש הקודשים. תמורה לכרטיס זה מאסט, קבוצה שמחפשת כל הזמן את השער של היריבה, זה הבסיס. כהן, וזה כנראה מה שמיוחד השנה בבית"ר רוצה כל הזמן לנצח ומוכן להקריב הכל בשביל זה. כשהגיע לכאן, אמר "שבית"ר זו מפלצת רדומה שצריך להעיר". המפלצת הזו, החיה, היא בעיקר יפה, ולכהן מגיעות על כך כל המחמאות.
10. שמירה על נכסים: איציק קורנפיין ממצוקה אמיתית מכר את יצחקי, ורד עזריאל ואחרים, גם חוגג פירק את בית"ר מנכסיה, ואצל טביב זה היה תמיד מתוך שיקול כלכלי קר. ברק אברמוב סירב בתוקף למכור העונה את עדי יונה למרות שיכול היה להתעשר בשלושה מליוני יורו. הוא מיהר לשדרג את החוזה של ירדן שועה ולשמור אותו במועדון בשנים הבאות. הוא מסרב בתוקף לוותר למכבי חיפה על ירין לוי בקיץ הקרוב. ועל הדרך הוא גם הנחית כאן את עומר אצילי בכסף גדול במונחים של בית"ר.
בקיצור, בעלי בית"ר עושה הכל כדי למנוע מהאוהדים להרגיש שהם הפועל פתח תקוה או מ.ס אשדוד, קבוצות שבונות סגלים עם שחקנים שוברי שיויון רק כדי לגזור עליהם קופון. זה לא עניין של מה בכך, כי אברמוב יכול היה להכניס ים של כסף למועדון ולמנוע מעצמו הוצאות עם כמה עיסקאות כאלה. אבל, אברמוב מבין את מה שאחרים לא: שאפשר גם לשמור על נכסים ואת הכסף לספור בזכות מכירה מטורפת של כרטיסים, מינויים ומרצד'נדייז. ככה כולם מרווחים. וגם נשמר שלום הבית בין הבוס ליציעים.
11. ולסיכום: אף אחד כבר לא זוכר, אבל פעם, מזמן, באמצע שנות השבעים, כל חובב כדורגל ישראלי אהד את נבחרת הולנד. נבחרת ששיחקה טוטאל פוטבול, שהפכה את הכדורגל מספורט לאמנות אבל לא זכתה, לא אז, וגם לא עד היום, בגביע העולמי הנכסף. אף אוהד בית"ר לא יסתפק בעונה הבאה (או מקסימום בזו שאחריה) בפחות מאליפות, אבל החיבור הזה לכל היופי מסביבנו כנראה זורע כאן זרעים ראשונים של קבוצה אלופה.
בית"ר, היסטורית, נזקקה לא פעם להניע עונה אחת סופר מוצלחת ללא אליפות כדי שנה שנתיים אחרי להניף צלחת. הדור של שנות השמונים, סיפק הצגות גם ב-1983-4, גם ב-1984-85 וגם ב-1985-1986 מה שהספיק רק לצמרת הגבוהה עד שב-1987 בית"ר דרסה את הליגה. זה יהיה קשה, כי בעונה הבאה מכבי ת"א ב"ש ומכבי חיפה יתחמשו ויתחזקו, אבל אם יש משהו שלמדנו השנה זה ש"הכל עוד ייתכן הכל עוד אפשרי, כל עוד אנחנו כאן שרים".
