בשבוע שעבר סיפרנו לכם על הרצון של חוגג לקצץ את תקציב בית"ר עד לכ־40 מיליון שקל. צריך להיות קוסם ולוליין על מנת להגיע לסכום הזה, בהתחשב בעובדה שיש לחוגג כבר גיבנת על הגב בדמות חוזים קיימים על סך 25 מיליוני שקלים. בית"ר הופכת כל אבן כדי לקצץ הוצאות (זה מה שאוחנה למי שתהה עושה מבוקר עד ערב) ובונה בין היתר על הגדלת הכנסות ממכירת מינויים בעונה, גידול מסיבי במכירות של כרטיס הבית"ריסט, הכפלת מספר הילדים במחלקת הנוער מ־600 ל־1,200 ואולי גם עזיבה/מכירה של שחקנים.
הבעיה היא שהגדלת הכסף החיצוני שייכנס היא סיכון, מכירת שחקנים היא לא עניין ריאלי (מי שחושב שקבוצה בחו"ל תשים על אנטואן קונטה שני מיליון יורו אחרי עונה שלמה כמעט שהוא היה פצוע, שיהיה בריא), ובכל תרחיש חוגג ייאלץ להביא כסף מהבית ולהעמיד תקציב סביב 50 מיליון שקל.
אבל, אומרים בבית"ר, וזה אבל גדול, העונה האחרונה תגרום לחוגג ושות' להסיר את הכפפות. זה אומר ששחקנים עם חוזים קיימים יתבקשו לקצץ בשכר ושחקנים אחרים להפוך את המבנה של החוזים שלהם מחוזים שהם 'בלנקו', כלומר בסכומים גדולים בלי קשר להישגים, לכאלה של שכר בסיס, ויתרת הכסף, ויש כאן פוטנציאל לכסף גדול, היא בונוסים על הישגים. באחת ממערכות הבחירות הקודמות השתמש בנימין נתניהו בסלוגן: "ייתנו יקבלו, לא ייתנו לא יקבלו". זה מה שחוגג רוצה.
הבעיה היא שהבוס של בית"ר לא הפנים לגמרי את נפלאות הכדורגל הישראלי. כדורגלנים ככלל נלחמים בשיניים על חוזים קיימים. אבירם ברוכיאן ועמית בן שושן, שהסכימו לחתוך 50 אחוז מהשכר בתקופת איציק קורנפיין, הם צדיקים שאין יותר בענף. הכדורגלן הישראלי יילחם עד חורמה על כל שקל בחוזהו. הלוואי שהיה כל כך אגרסיבי ומחויב גם כשהוא עולה על כר הדשא. "לא נבחל באמצעים, ואם ניתקל בחומה בצורה מצד השחקנים, אז גם הם יקבלו את אותו היחס ואם יסרבו לשתף איתנו פעולה יגיעו אחר כבוד ליציע", אומרים בבית"ר.
