גאווה: משה דדש, היו"ר המיתולוגי של בית"ר ירושלים נבחר היום (ג') לקבל את עיטור אות 'יקיר ירושלים' על פועלו בתחום הספורט והקולנוע. נזכרנו איך הכל התחיל.
סוף שנות השישים
דדש, הילד שהיה מדביק מודעות של הצגות קולנוע, רוכש את קולנוע אדיסון בהמשך רכש את קולנוע מיטשל כפיר ועדן. פעם אמר משפט מיתולוגי: "אני הילד מהסרט סינימה פרדיסו". דדש היה אומר לאורך שנים שכדורגל הוא כמו קולנוע. כדי שאנשים ירכשו כרטיס צריכים כוכבים על הדשא וכוכבים על המסך".
לאורך השנים, הקפיד להנחית בירושלים שמות כמו איציק זוהר, ראובן עטר ולהחזיר לכאן מאירופה את אלי אוחנה. לא סתם, בית"ר ירושלים בתקופתו היתה הצגת קולנוע שיש בה הכל: דרמה, קומדיה, בורקס, סרט תורכי וברוב המקרים תחת דדש, הסרט של בית"ר נגמר בהפי אנד. "סרט טוב צריך כוכבים בתפקידים הראשיים וקאסט נוצץ, אחרת זה לא מעניין. ככה גם קבוצת כדורגל", הסביר.
ההגעה לבית"ר
ב־1971, מאמן הקבוצה אריה רדלר ז"ל נקש על דלתו של יהושע מצא הפטרון. "יש כאן אוהד לארג' שנותן לנו מתנות ומזמין אותנו לסרטים. קוראים לו משה דדש". מצא ענה: "תביא אותו". בסך הכל דדש היה יו"ר בית"ר במשך 28 שנים. ברזומה שלו: חמש צלחות אליפות, חמישה גביעי מדינה והפיכתה של בית"ר מהקבוצה של העם לקבוצה של המדינה.
עוד בחדשות:
אלי אוחנה
את אוחנה פגש דדש לראשונה בבית"ר בתחילת שנות השמונים. בעיתונות הספורט נהגו אז לכתוב ש"אוחנה הוא הבן שמעולם לא היה לדדש". אחרי הזכיה בגביע ב־1985 משער ניצחון של אוחנה הבטיח לחלוץ הצעיר וגם קיים שייקח אותו למסע בארצות הברית. ב־1991, דדש פנה לכל מי שהוא מכיר כדי להחזיר את אוחנה מפורטוגל לירושלים. לצורך כך, רתם את ידידו מהקולונוע יורם גלובוס. בהמשך, דדש הפך את אוחנה עם פרישתו למאמן בית"ר. במידה רבה מאד, דדש היה הראשון לזהות שאלי אוחנה הוא לא עוד כדורגלן אלא כוכב שעשוי מחומרים של כוכב קולנוע.
חרזי
עונה לאחר מכן, דדש ישב עם הקבלנים ששון שם טוב ובני כהן ז"ל לארוחת צהריים וביקש שירכשו את רונן חרזי, כוכב הפועל ר"ג ושחקן נבחרת ישראל. "נגדל אותו נשביח אותו ונמכור אותו" אמר להם. "ארוחת הצהריים הזו עלתה לנו 200 אלף דולר" אמר שם טוב. שני הקבלנים רכשו את חרזי ב־205 אלף דולר ותרמו את כרטיס השחקן לבית"ר.
מפיות
האגדה מספרת שדדש היה מחתים שחקנים על מפיות. הסיפור לאשורו הוא שדדש היה יושב עם שחקן למשא ומתן בקפה נאווה או בביתו בגבעת המבתר ואחרי שהיה מסכם איתו על התנאים היה שולף מפית מחתים עליה את השחקן חותם עליה בעצמו ומתייק אותה. באחד המקרים כשישב עם אישטוון פישונט ההונגרי בקפה נאווה השניים סיכמו את תנאי השכר של הקשר ואז דדש פנה למלצר וביקש מפית בה שרבט את תנאי החוזה. פישונט היה בהלם. אבל דדש, ייאמר לזכותו מעולם לא הפר חוזה או לא עמד במילתו.
"חלק מהאנשים רואים מפית כנייר לניגוב ידיים. אני ראיתי בה גם דברים אחרים, לכתוב עליה הסכמים. עם רוב השחקנים שנפגשתי במסעדה, בבר או במקום אחר היה הסכם על מילה, על כתב יד. זה לא שינה את ההתחייבות, זה היה כמו חוזה", אמר בעבר "טל ברודי שם את מכבי ת"א על המפה ואנחנו על המפית".
משחק השרוכים
השני לחמישי 1998. בית"ר כובשת שער בקרית אליעזר מול בית שאן בדקות הסיום. בכר הדשא אלפי אוהדי בית"ר לא מאפשרים לחדש את המשחק. השופט אייל צור מודיע שהוא מפוצץ את המשחק. דדש מבקש ממנו: 'תן לי שלוש דקות'. היו"ר עולה לעמדת הכרוז מבקש מאוהדי בית"ר להתפנות ותוך דקה כר הדשא מתפנה מההמון ומציל לבית"ר כנראה את תואר האליפות.
חתונה
בסוף עונת 1998 דדש יצא לחתונתו של אישטוון פישונט בהונגריה ולקח איתו פמליה שלמה. הרעיון היה להעניק לפישונט מתנת חתונה נדיבה במיוחד כדי שישתכנע להישאר בבית"ר למרות שהיה לו חוזה מול דדש. כשהגיעו דדש ופמליית בית"ר לחתונה וקלטו שבמקום יש אורחי כבוד בדמות נציגים של איינטרכט פרנקפורט הגרמנית הקבוצה הבאה של פישונט דדש לקח איתו את כל הפמליה ואת מעטפת הדולרים שהכין לפישונט ועזב את המקום.
בית וגן
באוגוסט 1999 בית"ר עמדה בפני פשיטת רגל והסיכוי היחיד שלה להינצל היה מכירת המתחם בבית וגן. דדש פנה לידידיו מאיר פניגל מאיר לוי יבדל"א ששון שם טוב ז"ל ושכנע אותם לרכוש את המגרשים תמורת 28 מיליוני שקלים. בישיבת העמותה של בית"ר, כשכל הנוכחים ישבו מדוכאים וניסו לטכס עצה דדש חייך. "נתקשר לאמריקה" אמר שלף את פנקס הטלפונים המרופט שלו ואז תפר עם מאיר לוי ופניג'ל את העיסקה. בלי וואטסאפ, בלי מזכירות ועם מכשיר פקס רעוע שבקושי עבד, דדש היה פותר הכל.
בוררות
לפני שעזב את בית"ר, וכשגד זאבי הוא הבעלים, ביקש דדש לגבות את החוב כלפיו שנמשך שנים רבות ופנה לשם כך לעמותת בית"ר. סוכם שדדש וזאבי ייגשו לבוררות אותה ניהל עורך הדין אהוד אולמרט ופסק שלדדש מגיעים 5.2 מיליוני שקלים. עד היום דדש משוכנע שהסכום הזה הוא טיפה בים ביחס לכסף הזמן ששם בבית"ר וההישגים שאליהם הגיעה בתקופתו.
העזיבה של בית"ר
דדש עזב את בית"ר בשנת 2000 אחרי שעמד לדין בבקרה התקציבית על כך שהעניק לג'ובאני רוסו שעון יוקרתי כדי לשכנע אותו להגיע לבית"ר ולא דיווח. בריאיון לידיעות ירושלים לפני כמה שנים אמר דדש: "התהליך אצלי היה טבעי, עבר חלק. הבנתי מהר מאוד שעשיתי את שלי. שתרמתי 28 שנים מחיי והגיע הזמן להיפרד, בדיוק כמו שאיש צבא או פקיד בעירייה יוצאים לפנסיה. דברים נגמרים בסוף, הם לא לנצח.
בזמנו של ארקדי גאידמק ישבנו ביאכטה שלו והוא אמר לי: 'שמעתי עליך דברים טובים, בוא תנהל את בית"ר'. הדיל היה שאהיה יו"ר בהתנדבות, אבל כל אלה שהרוויחו הרבה כסף חששו שאתפוס את מקומם אז הם לחשו לו באוזן וטרפדו את זה. אמרו לו: 'אם אתה ודדש תיכנסו לטדי, אף אחד לא יצלם אותך ולא יראיין אותך, ילכו ישר לדדש כי הוא הפנים של בית"ר. אתה מוכן לשים מאה מיליון שקל תקציב ושדדש יגנוב לך את ההצגה?' זה הסיפור של כל בעל בית פרטי בכדורגל הישראלי.
הוא שם את הכסף והוא רוצה, בצדק, לקבוע הכול, אבל זה לא פועל ככה. צריך לתת לאנשים שמבינים, שיש להם ניסיון בקבלת ההחלטות. כמו שאם מחר תקנה חברת סרטים, תביא את הבמאים הכי טובים ואת המפיקים הכי טובים שהם אנשי מקצוע לנהל את העסק ואז אם הם לא יספקו את הסחורה תחליף אותם. בסוף, בהצלחות הקרדיט משותף לכולם, בכשלונות רוב התיק נופל עליך, וזה גם עולה לך הרבה כסף".
ירושלים
לפני כמעט שני עשורים דדש עזב את ירושלים לטובת תל אביב. אבל בדיוק כמו שיהורם גאון ואלי אוחנה הם ירושלמים גם הוא יישאר כזה לעולם. אפשר להוציא את הילד משכונת הבוכרים בה דדש גדל, אי אפשר להוציא את שכונת הבוכרים מהילד. או כמו שדדש אמר פעם: "ירושלים זו היסטוריה, כדורגל, שווקים, העיר העתיקה, בית"ר. נולדתי בעיר הזו, גדלתי בשכונות. משהו שאין אותו בהרבה מקומות".
דדש נולד בשנת 1943 בשכונת הבוכרים ומילדותו היה מפעיל סרטים בבתי הקולנוע בירושלים. בשנת 1971, נקרא לנהל את עמותת בית"ר ירושלים. בהנהלתו, הפכה הקבוצה, על כוכביה המיתולוגיים לקבוצה מובילה בכדורגל הישראלי. הוא הנחית בבית"ר את ראובן עטר וג'ובאני רוסו ועוד רבים וטובים. "אתה תמיד צריך לסמן שני דברים כשאתה מנהל קולנוע וכדורגל, את הכוכב של הרגע ואת הכוכב הבא", אמר דדש בראיון ל-mynet ירושלים ו"ידיעות ירושלים". בנוסף, שימש כבעלים של מספר בתי קולנוע מובילים וותיקים בעיר. גאים בך.
ידיעות ירושלים נוספות
