לפני מספר שבועות הגיע משה דדש לבדיקות מאמץ שגרתיות. עניין רגיל, שלאחריו היה בטוח שיחזור לסלון המרווח בביתו ביפו, אולי יקרין עוד פעם את 'חלף עם הרוח', סרט שהוא קאלט מיתולוגי ואין כמעט שחקן של בית"ר בשנות ה־70, ה־80 וה־90 שלא צפה בו עם דדש בבית בגבעת המבתר בירושלים, רגע לפני שנשלפו המפיות לקראת חתימת חוזה, המפיות של קפה נאווה ששימשו את דדש לזכרון דברים מקורי ויצירתי באותם ימים. אבל בבדיקה ההיא אובחן שדדש סובל מעורקים חסומים והוא הובהל לניתוח מעקפים בליבו. "אם לא היו עולים על זה בזמן בתוך חצי שנה הייתי הולך", הוא אומר ביובש.
"הגיל, הגוף, הכול נותן את אותותיו בסופו של דבר. למי שזוכר, עברתי כבר אירוע לב באחת האליפויות של בית"ר (ב־1998, בעקבות הלחץ הציבורי המטורף על בית"ר ודדש לאחר משחק השרוכים מול הפועל בית שאן; ש"א). "למזלי, הרופאים באיכילוב עשו עבודת קודש והצילו אותי. זה הזמן לתת להם קרדיט. לפרופסור בנאי, שהוא אגב נצר למשפחת בנאי המפורסמת, ולד"ר בן גל, האחראי על השיקום. עברתי ניתוח מונע סיכונים, הייתי מאושפז שבועיים, גם כמה ימים בטיפול נמרץ, ועכשיו אני מרגיש מצוין. תשמע קטע: מיטה לידי שוכב בחור בן 50 ומשהו ואומר לי: 'אתה יודע מי אני? אני זה שהרים את הכדור ב־1984 למשה סיני במשחק שהרסנו לכם אליפות בימק"א, רפי שמואל, קשר הפועל תל אביב בשנות ה־80. אני החרבתי לכם את הבית'. 35 שנה עברו, הוא מדבר, ואני מרגיש צביטה בלב. המשחק ההוא, זה ללא ספק הרגע הכי קשה שלי כיושב ראש בית"ר".
דדש כתוב בתור הזהב של בית"ר. 28 שנה כיו"ר, מ־1973 ועוד סוף שנת 2000, גביעים (חמישה), אליפויות (שלוש). "אנחנו שמנו את בית"ר על המפה כמו שאמר טל ברודי, או במקרה שלנו על המפית", הוא צוחק.
"אבל מאז שעזבתי לא דרכתי באצטדיון כדורגל, אני לא מגיע למשחקים. אני צופה בטלוויזיה ומתעדכן דרך חברים שנשארו או דרך אלי אוחנה שבעניינים. מה אגיד לך? זו כבר לא אותה בית"ר. אין את הנשמה, את המשפחתיות, את החיבור המיוחד. במורשת שלנו, הקבוצה הזו היתה משפחה אחת גדולה. אצלי אין דבר כזה שכל השחקנים לא מגיעים אלי הביתה בשישי בערב ואני מכין להם תבשילים. בתקופתי, ואני לא אוהב להישמע נוסטלגי, שחקנים היו מסיימים אימון ונשארים בבית וגן עד הלילה, משחקים שש בש, צוחקים ביחד, אנשים לא רצו ללכת הביתה. כל זה לא היה קורה בלי אנשי עסקים נדבנים שתרמו מיליונים, קהל אוהדים שהיה מלווה אותנו בנאמנות, ואנשים שעבדו במועדון אבל לא ראו בו מקום עבודה אלא אהבה אמיתית. אין אחד שלא מתגעגע לבית"ר של התקופות האלה. אנשים האמינו בדרך שלנו וכולם נרתמו לטובת ההצלחה של המועדון".
מתי תחזור לטדי?
"אני מתכוון להגיע למשחק הבית האחרון של בית"ר העונה כי זה יהיה פסטיבל לכבודו של יוסי בניון, ומגיע לו. בניון הוא אחד הפספוסים הגדולים שלי. בזמנו סגרתי הכול עם אלי זינו, יו"ר הפועל באר שבע, והעיסקה היתה שבניון, שהיה אז ילד, עובר לבית"ר, אבל יעקב שחר פיתה אותו ואת אבא שלו והוא נחת בחיפה. הוא אחד הגדולים בעיניי בתולדות הכדורגל הישראלי. אני שמח שהוא סיים את הקריירה דווקא בבית"ר ואני אבוא לכבד אותו. הוא בשורה אחת עם כל הגדולים: אוחנה, מלמיליאן, ברקוביץ', רביבו ועוד רשימה מכובדת של אנשים שעשו דברים גדולים בכדורגל. ההגעה שלו לבית"ר והעובדה שהוא סיים בבית"ר את הקריירה זו סגירת מעגל עבורי".
תסביר לי איך עם תרבות השנור, עם קופה ריקה, הצלחת להשאיר מאחור טייקונים ולזכות בתארים, כשהיום בא בעל בית, שם 60 מיליון שקל ובקושי נשאר בליגה?
"אנשים יכולים להביא ים של כסף מהבית, אבל ברגע שהליהוק של האנשים שמנווטים את הספינה הוא לא נכון, זה לא יעזור. זה כמו שאתה מרים הפקה של סרט, אם אין לך את הקאסט הנכון זה לא ילך. סרט טוב צריך כוכבים בתפקידים הראשיים וקאסט נוצץ, אחרת זה לא מעניין. ככה גם קבוצת כדורגל. אני חושב שמשה חוגג עשה עכשיו את הצעד הנכון והמתבקש כשהוא נתן את המפתחות לאלי אוחנה ויוסי בניון, שתי פיגורות. בכלל, צריך למלא את הכדורגל הישראלי באנשים שעשו דברים גדולים בענף. זה הדבר המתבקש. בזמנו הצעתי את התפקיד הזה של מנהל מקצועי לאורי מלמיליאן ולסמלים נוספים כי זה התהליך הטבעי ביותר למועדון כדורגל. אתה תראה שהמון טעויות שנעשו השנה בבית"ר לא יקרו יותר כי אוחנה ובניון יידעו איך מצעידים את בית"ר לעידן חדש".
אברהם לוי שעזב את בית"ר אחרי 40 שנה סיפר פעם שביום ששלחו אותו הביתה הוא הסתכל על הטלפון ולא הבין למה הוא לא מצלצל. גם לך היה משבר כזה של הרגע שבו אתה כבר לא חלק מההצגה?
"התהליך אצלי היה טבעי, עבר חלק. הבנתי מהר מאוד שעשיתי את שלי. שתרמתי 28 שנים מחיי והגיע הזמן להיפרד, בדיוק כמו שאיש צבא או פקיד בעירייה יוצאים לפנסיה. דברים נגמרים בסוף, הם לא לנצח. בזמנו של ארקדי גאידמק ישבנו ביאכטה שלו והוא אמר לי: 'שמעתי עליך דברים טובים, בוא תנהל את בית"ר'. הדיל היה שאהיה יו"ר בהתנדבות, אבל כל אלה שהרוויחו הרבה כסף חששו שאתפוס את מקומם אז הם לחשו לו באוזן וטרפדו את זה. אמרו לו: 'אם אתה ודדש תיכנסו לטדי, אף אחד לא יצלם אותך ולא יראיין אותך, ילכו ישר לדדש כי הוא הפנים של בית"ר. אתה מוכן לשים מאה מיליון שקל תקציב ושדדש יגנוב לך את ההצגה?' זה הסיפור של כל בעל בית פרטי בכדורגל הישראלי. הוא שם את הכסף והוא רוצה, בצדק, לקבוע הכול, אבל זה לא פועל ככה. צריך לתת לאנשים שמבינים, שיש להם ניסיון בקבלת ההחלטות. כמו שאם מחר תקנה חברת סרטים, תביא את הבמאים הכי טובים ואת המפיקים הכי טובים שהם אנשי מקצוע לנהל את העסק ואז אם הם לא יספקו את הסחורה תחליף אותם. בסוף, בהצלחות הקרדיט משותף לכולם, בכשלונות רוב התיק נופל עליך, וזה גם עולה לך הרבה כסף".
× × ×
הוא עזב את ירושלים לפני שנים. כילד בשכונת הבוכרים ניתב את עצמו החל ממדביק מודעות סרטים ועד לבעלים של בתי קולנוע ואיש מפתח בתעשיית הסרטים. יורם גלובוס עזר לו להביא את אוחנה, לרנר ודימבורט, מפיקי סרטים מארצות הברית ניהלו איתו קו פתוח בענייני בית"ר, כמו גם הקבלנים ששון שם טוב ובני כהן. לימים אמר משפט קאלט: "אני הילד מסינמה פרדיסו". את האהבה לקולנוע ולכדורגל שילב במובן הזה שתמיד הלך לאורו של המשפט "בכיכובו של..." ככה הנחית בבית"ר את ראובן עטר וג'ובאני רוסו ועוד רבים וטובים. ככה החזיר מבראגה הפורטוגלית את אלי אוחנה. סיפור שלא כולם מכירים הוא הנחיתה של תמאש שאנדור בבית"ר, אז שחקן טורינו האיטלקית, שמנהלי קבוצת האם ההונגרית שלו, דברצן, הגיעו לקראון פלאזה כדי לנהל עם דדש משא ומתן על הקשר ההונגרי. הם ישבו בחום אימים בקומה ה־21 של המלון ודדש, שהרגיש שהוא נחנק מחום, יצא מהחדר. ההונגרים חשבו שהוא מפוצץ להם את המשא ומתן והורידו כמה עשרות אלפי דולרים מהמחיר. את החיבה למפיות הביא גם מעולם הסרטים, את הזכויות לסרטים 'רוקי', קן הקוקיה, ורשת שידור, חתם כבעלים של קולונוע אדיסון על מפיות.
"אתה תמיד צריך לסמן שני דברים כשאתה מנהל קולנוע וכדורגל, את הכוכב של הרגע ואת הכוכב הבא. את יוסי אבוקסיס ראינו במשחק בחולון וישר ידענו שהוא יתחבר לדי.אן.איי של בית"ר. את כל הזרים, פישונט, גרשנייב, שאלוי, החתמנו, כי הבנו שהם ובית"ר יכולים להיות סיפור אהבה בגלל האישיות שלהם וכמובן בגלל היכולת המקצועית. דרור קשטן אימן את הפועל לוד. הלכתי ליו"ר לוד, בני רגב, לימים ראש עיריית לוד, ושאלתי אותו: 'הוא יכול לאמן את בית"ר?' ברגע שרגב אמר לי שהוא יהיה המאמן הכי טוב בארץ סגרתי איתו, כי הבנתי שאף כוכב או יו"ר לא יכול להתעסק עם קשטן וזה בדיוק מה שבית"ר צריכה".
את מי בית"ר צריכה למנות למאמן?
"היום לצערי אין שמות שהם דרגה אחת מעל. זה לא הימים של דוביד שווייצר ז"ל או קשטן, שאתה אומר וואו. בזמנו הבאתי את נחום סטלמך ז"ל, עוד שם גדול, שלצערי התפטר אחרי ליל הצינורות במשחק מול הפועל פתח תקוה ב־1974. היום רוני לוי זה ליהוק ראוי, גם קלינגר, בטח אלי כהן השריף, שהבאנו כאלמוני מחדרה, ראשון לציון והרצליה. צריך מישהו שמסוגל לעמוד בלחצים אבל גם אחד כזה שכבר ראה הכול בכדורגל והוא שם גדול. צריך וינר. אוחנה הוא וינר ענק. גם בניון. צריך מאמן שישלים את הפאזל. כמו בסרטים, כמה שיותר שחקנים גדולים. זה לא מפריע לאף אחד רק משדרג את העסק".
איזה מאמן פספסת?
"שמע סיפור שלא סיפרתי מעולם: סגרתי עם משה סיני את כל הקצוות. רציתי שיאמן את בית"ר. שוב, כמו במקרה בניון של היום, וינר ענק, פיגורה, אחד ששמו הולך לפניו. סגרנו את כל הפרטים, ולא הקשבתי לכל מי שאמר שאוהדי בית"ר לא ייתנו לו להתקרב לירושלים. בסוף סיני היה זה שתפס רגליים קרות וברח, פחד מתגובות האוהדים. עם אורי מלמיליאן ניהלנו מאה פעמים משא ומתן שיבוא לאמן, אבל אורי הוא אגוז קשה, למרות שכאדם וכשחקן וכאיש מקצוע הוא יחיד בדורו".
× × ×
לטדי דדש יחזור כאמור במשחק הבית האחרון של בית"ר העונה. אבל נשאלת השאלה איך לענק שכזה, אגדה בית"רית חיה, אף אחד לא מצא עדיין את הדרך, כמעט שני עשורים מאז שיצא מבית וגן בפעם האחרונה, להיפרד ממנו כראוי. הוא לא מוכן לדבר על זה כדי לא להישמע קורבן ומסכן אבל אין ספק שזה מציק לו. "תמיד כיבדתי את כל מי שתרם משהו לבית"ר, ואני ואתה יודעים שתרמתי כמעט שלושה עשורים מחיי לקבוצה. למה לא מצאו את הדרך להיפרד ממני? זו לא שאלה שצריך להפנות אלי. עד היום בבית ביפו יש לי מוזיאון שלם עם צלחות וגביעים. יש זיכרון וגעגוע, אין ספק".
לירושלים אתה מתגעגע?
"בטח. אני תמיד אהיה ירושלמי, תמיד אשאר הילד משכונת הבוכרים. לצערי, אני מגיע לירושלים כדי לפקוד את הקבר של הוריי. אני בקשר עם כולם. העיר הזו היא תבנית נוף חיי. זה כמו עם בית"ר: לא משנה איפה תהיה, בית"ר וירושלים הם חלק ממך, עמוק עמוק בלב".
