אגייאר גומא: כנראה הבעלים האהוב ביותר בתולדות בית"ר, שבכלל רק תרם סכומי כסף נכבדים למועדון ומעולם לא רכש אותו. גומא, מבלי להתכוון, פענח פה את הדי־אן־איי שאוהדי בית"ר מחפשים בבעל הבית שלהם: מענטש, לא האיש הכי אפוי בעולם, אבל כזה שבא לתת וממש לא מעניין אותו לקחת. גאידמק נכנס לבית"ר בגלל הפוליטיקה, זאבי בשביל לשנע לעצמו את עיסקת בזק, חוגג אולי בגלל הפרסום. גומא רק רצה לעשות פה שמח. באופן מדהים, העובדה שעבר באברבנאל ואז נעלם בלב ים יכולה להסביר עד כמה בית"ר זה מועדון קצת מטורלל וסוער.
בן גור קובי: אחד מבעלי המניות בחברת יס הוא הראשון בשנות האלפיים שהחליט לרכוש את בית"ר ולהוביל אותה לעידן חדש. מאז ועד היום, לא בן גור, שהאפיזודה שלו היתה הקצרה בהיסטוריה, ולא אלה שבאו אחריו, הצליחו לשרוד. בן גור עשה, כמו אחרים, טעות אחת שטרפה את הקלפים. הוא ניסה לגרש מפה (וגם הצליח) את אלי אוחנה. הקריב את הסמל הגדול של אוהדי בית"ר עבור אלי גוטמן. כך הוא הצליח בכישרון רב לפגוע באוחנה, להרוס לגוטמן את הקדנציה בבית וגן ולהיעלם אל האופק. הספק לא רע בשביל מישהו שהיה כאן ארבעה חודשים וחצי.
גאדימק ארקדי: 380 מיליון שקל, שתי אליפויות, שני גביעים (כולל דאבל היסטורי), 8,000 קולות בבחירות לראשות העירייה, אצבע בעין של אוהדי בית"ר עם החתמתם של הצ'צ'נים סאדייב וקאדייב, פגיעה ישירה ומכוונת בסמלים כמו אוחנה ויוסי מזרחי, והמשפט הבלתי נשכח שלו: "הבאתי מוסלמים לבית"ר כדי לבצע ניסוי חברתי". גאידמק מבחינת ההישגים הוא הבעלים המוצלח ביותר בתולדות בית"ר, הבזבזן ביותר, וגם זה שהניסוי שלו הוכיח שבית"ר זו לא קבוצה שיש לה אוהדים אלא אוהדים שמנהלים את הקבוצה.
דדש משה: אין כמעט שיחת סלון של אוהדי בית"ר שלא תשמעו את המשפט: "אח, איפה הימים של דדש?" דדש מייצג את כל מה שישן וטוב: המפיות, השנור, ארוחות הערב הקבוצתיות אצלו בבית ברחוב מיצרי טיראן. צריך כמה סוציולוגים שיחקרו איך 20 שנה אחרי שעזב את בית"ר, זהו עדיין המועדון היחיד בארץ שהצליח והתחבר לעם כשפעל כעמותה ולא על ידי בעלים. אולי אנחנו עדיין עמוק באמצע שנות ה־90. זה מיושן וגם קצת פרמיטיבי, אבל יש בזה המון חן וקסם.
הפועל תל אביב: היריבה המרה של בית"ר חווה לאורך שנים את אותו כאוס כלכלי שהוא מנת חלקה של בית"ר. שתי הקבוצות, ממועדוני הפאר של הכדורגל הישראלי, מסתכלות בעיניים כלות איך מכבי תל אביב וחיפה חיות ביציבות ורווחה כלכלית לאורך כמה עשורים ברציפות, בזמן שבוולפסון ובבית וגן אין רגע דל, או סקנדל או פסטיבל. אצל האדומים זה נגמר גם בפירוק וירידת ליגה, בבית"ר עדיין לא הגיעו לשם אבל זה לא תסריט כל כך מופרך.
ואהבת לרעך כמוך: זה הסלוגן על החולצות של בית"ר מאז שחוגג הגיע לכאן, המשפט הכי יהודי וישראלי שטבע רבי עקיבא. היה מקסים לגלות שזה הסלוגן שבחר חוגג לקבוצה שלו. קצת פחות מקסימים היו הגירוש של דן איינבינדר מבית וגן, וזה של עידן ורד, והמלחמה בין היציע המזרחי לבעל הבית של בית"ר, שהיה בהם הכל חוץ מאשר מילים עם השורש אה"ב.
זאבי גד: הנהלת מנותקת, חגיגת פתיחת עונה בתשעת הימים לפני ט' באב, ביטוח לזכייה בדאבל, רכבת שחקנים בלתי נגמרת, כישלון מקצועי וסיום עגום בבית המשפט המחוזי בירושלים, שבו דרשו פרקליטיו של איש העסקים החיפאי את פירוק המועדון. רגע לפני שבית"ר מורדת לליגה ג' כתב השופט זיילר ז"ל בפסיקתו להעביר את המועדון לידי 'נאות בית וגן', כי "בית"ר ירושלים היא עסק חפץ חיים עם מאות אלפי אוהדים שאסור לפגוע בהם". כל מילה בסלע.
חוגג משה: זו היתה כרוניקה של סוף ידוע מראש. חוגג היה בטוח שכמו שהצליח לשבור כמה תקרות זכוכית בעסקים שלו, הוא יהיה זה שיפצח את הקוד שאיתו אפשר להישאר בבית וגן לאורך שנים. אבל דווקא חוגג מכולם, שלא הגיע לכאן עם אינטרס סמוי (אולי אינצ'ים של פרסום, אולי הרצון להפוך לסלב אבל ממש לא ענייני הון שלטון), היה צריך להפוך לחביב הקהל בטדי. הוא לא הבין שני דברים בסיסיים. הראשון: אי אפשר לנהל חזית מול הצרכנים שלך. השני: אף אחד, גם לא בעל בית, לא יותר גדול מהמועדון. לעיתים היה נדמה שהגחמות של חוגג הן הסיפור האמיתי ושבית"ר היא רק התירוץ או הכסות להגיגים והאסטרטגיות שלו. יכול להיות שזה לא היה ככה, אבל זה מה שנתפס בנרטיב.
טביב אלי: עוד דוגמה לעולם ההפכפך שבו אנחנו חיים. טביב גורש מפה עם הפגנות ומחאות, והיום יש לא מעט אוהדי בית"ר, גם הקיצונים ביותר, שישמחו לחכות לו לטיסה שלו ממיאמי לנתב"ג עם זר פרחים. עובדתית, תחת טביב בית"ר התמודדה על תארים, שיחקה כדורגל שובה עין (באחת העונות הבקיעה הקבוצה למעלה ממאה שערים בכל המסגרות) והצליחה להסתכל בלבן של העיניים למכבי תל אביב, מכבי חיפה ובאר שבע, קבוצות שהיום מנצחות את בית"ר גם בהרכב השני.
יונגר יצחק: הנאמן החדש של בית"ר עשוי להיות עוד פסיק לא חשוב בהיסטוריה של המועדון ויכול להיות גם זה שמוציא אותו לעידן חדש במידה שיימצא רוכש. יונגר מסמל, שלא באשמתו, את הסיפור של בית"ר בשני העשורים האחרונים: מועדון כדורגל שעולם המשפט והכלכלה הם חלק בלתי נפרד מחייו, שתמיד בסוף הדרך צריך פרקליט שיפתור לו את הפלונטר. היו כאן כבר עו"ד עמי פולמן בתפקיד המפרק, עו"ד ישראל שלו, שנלחם, כפרקליטו של גאידמק, את המלחמה של האוליגרך, ועוד לא דיברנו על כבוד השופט זיילר ז"ל שהציל את בית"ר מפירוק, ועל עוד רשימה ארוכה של לובשי גלימה שחורה.
כסף: בעשרים ואחת שנות בעלות הושקע בבית וגן סך כולל של למעלה מחצי מיליארד שקל השקעת בעלים. גאידמק נפרד מקרוב ל־400 מיליון שקל, חוגג (עד כה) השקיע קצת יותר ממאה ועשרה מיליון, זאבי קרוב ל־60 מיליון, 'נאות בית וגן' סכום דומה ואלי טביב קרוב ל־40 מיליון. חצי מיליארד שקל, וחזרנו לנקודת ההתחלה של חודש פברואר 2000. אגב, דדש ואברהם לוי על הספות בקפה נאווה עם מכשיר פקס ומפיות השיגו הרבה יותר מכולם יחד.
לה פמיליה: בפרפראזה על מה שאמר פעם גארי ליניקר, שכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים, אז בעולמה של בית"ר, בעלים הולך ובעלים בא ובסוף ארגון האוהדים הקיצוני מנצח. לא משמח, זו לא גאווה גדולה, אבל עובדתית כל בעלי הבית שהחלו מאבק עם יושבי היציע המזרחי סיימו עם דגל לבן וזנב בין הרגליים. אפשר וצריך לסלוד מהם, אבל אי אפשר להתעלם מהם, וכנראה גם לא להילחם בהם.
מקסוול רוברט: הראשון למעשה שרצה לרכוש את בית"ר אי שם בסוף שנות ה־90 עם הרעיון ההזוי לרכוש גם את הפועל ולייצר שעטנז מוזר של קבוצה ששמה ג'רוזלם יונייטד. מקסוול חסר חשיבות בהיסטוריה של בית"ר, אבל הוא מלמד משהו על הניתוק ועל חוסר הבנה בסיסי של המטריה של מי שיש לו כמה מאות מיליונים בבנק וחושב שהוא יכול לרכוש קבוצת כדורגל. ובכן, בית"ר היא לא מועדון כדורגל, היא תופעה חברתית, ועד שלא יהיה בעל הון שיבין ויכיל את זה, נמשיך לראות כאן בעלי הון שבורחים מהעיר אחרי כמה שנים.
נבון חיים: כמעט 20 שנה (מאז 2003) משמש חשב בית"ר בתפקידו, ואובייקטיבית נבון צריך כנראה להדליק משואה בחגיגות ה־90 או ה־100 להיווסדה של בית"ר. בשני עשורים נבון עבר בבית וגן חיים שלמים: מפרקים, מכירות חיסול, בעלים שמשתולל כלכלית, אחרים שסגרו את הברז ועוד. באומנות של לוליין בקרקס הוא הצליח בכל פעם מחדש להשאיר את בית"ר חיה, נושמת ובועטת. מי שמכיר מקרוב איך מכבי נתניה והפועל תל אביב הגיעו לחדלות פירעון, סיטואציה שבית"ר היתה קרובה אליה לא פעם, יודע להעריך את התרומה המכרעת של נבון למועדון.
סינדרום ירושלים: מילונית, הפירוש למונח הזה הוא: "סוג נדיר יחסית של הפרעה נפשית, שבה אדם הנמצא בירושלים משוכנע שיש לו כוחות אלוהיים ומשיחיים, שמוטלת עליו משימה משיחית, או שהוא התגלמותה של דמות מספרי הקודש. תופעה זו היא מקרה פרטי של מחשבת שווא ושל שיגעון גדלות, המופיעות בדרך כלל במחלות פסיכוטיות, ומובילות לעיתים לצורך באשפוזו של הלוקה בה בבתי חולים לבריאות הנפש". מבלי לפגוע חלילה באף אחד, ובלי שום כוונה לקשור בין הפרסונות שניהלו את בית"ר לאבחנה רפואית שכזו, בעולם הכדורגל סינדרום ירושלים הוא חוסר ההתאמה הטוטאלי בין בעלים פרטיים למועדון הכדורגל של בית"ר.
עלי מוחמד: חוגג בטוח שיושבי היציע התהפכו עליו בגלל שהחתים את מוחמד המוסלמי. אין בשום מקום בעולם הצדקה לפסול שחקן בגלל דתו ומוצאו, אבל צריך לומר ביושר שהמחאות על החתמת מוחמד היו בווליום נמוך ואוהדי בית"ר הקיצונים (ולא שמגיע להם על זה פרס) הצליחו להכיל את עובדה שיש להם שחקן בקבוצה עם השם מוחמד על הגב. יש כאן כישלון הסברתי: במקום להתגאות בעובדה שמוחמד משחק בבית"ר, ניסו כל הזמן לטעון נגד האוהדים שהם לא מסוגלים לקבל את זה. בסוף נבואות כאלה מגשימות את עצמן. כבר מיגרת לגמרי את תופעת הגזענות בטדי, למה צריך להמשיך להזכיר אותה בכל הזדמנות?
פניג'ל מאיר: פניג'ל ושותפיו מאיר לוי וששון שם טוב לא הובילו את בית"ר להישגים אבל באופן כמעט מדהים, כמעט שלא היתה התרחשות סביב בית"ר בתקופתם שלא נגעה לכדורגל נטו. הם היו נטולי פוזה, דרווישים בשפה של הרחוב, אבל הצליחו לחבר את כל הקצוות, לדבר בית"רית וירושלמית. במידה רבה מאוד הם היו בעלי הון שהזכירו לכולנו את הגוורדיה הישנה של דדש, כשאברהם לוי משמש יד ימינם. באותה נשימה הם הצילו את בית"ר מבית משפט. הם התחילו עם נקודת פתיחה מעולה ולא היה להם את לה פמיליה על הראש. ועדיין, הם יכולים לומר בגאון שאותם אף אחד לא גירש מבית"ר, הם פשוט קיבלו את גאידמק על מגש של כסף ועשו אקזיט.
צרכנים: חוגג וגם אלה שלפניו לא מבינים עד היום איך 'הקבוצה של המדינה' לא מוכרת מינויים, לא ממלאת את טדי, לא מצליחה להתקרב להכנסות של קהל אוהדי מכבי חיפה ומכבי תל אביב. אחד הדברים שחוגג פספס בקדנציה שלו פה הוא שהאוהד הירושלמי הממוצע לא ירוץ לקופות בכל מחיר. הוא צריך ריגוש וכדורגל אטרקטיבי, הוא צריך מחירים שווים לכל כיס, הוא צריך סיבה להגיע לאצטדיון. אפשר להגיד שאוהד אמיתי צריך להגיע באש ובמים, אבל זו תהיה עצימת עיניים. חוגג פספס את הנקודה: הוא לא חיזר אחרי אוהדי בית"ר, הוא לא הרטיט להם את הלבבות, והוא בסוף גם זעף וביקר את הצרכנים שלו עד שהם הצביעו ברגליים.
קאמפ נואו: ברצלונה לא הגיעה בסוף לטדי, כמו עוד הרבה יוזמות שנכשלו, ובית"ר ככל הנראה לא תגיע בשנים הקרובות לקאמפ נואו. תראו מה זה עולם מוזר: הקארמה של בית"ר כנראה כל כך רעה בשנים האחרונות עד שדווקא כשכבר התכונן לטיסה לארץ הקודש (שכאמור התבטלה בסופו של יום בצדק בגלל שהקטאלונים לא הסכימו לשחק בירושלים), בסוף ליאו מסי, האייקון הגדול בתולדות הבלאוגרנה, מצא את עצמו אוכל באגט בפריז במקום להחליף חולצות עם תמיר עדי.
רכש: תנסו למצוא אתם שחקן רכש אחד שהגיע לפה בשלוש השנים של חוגג שהוא מציאה גדולה. מי? גורש? שיימן? אוקמפוס? אולנארה? הרשימה לא נגמרת. היחידים שאפשר להחזיק מהם זה איתמר ניצן שהוחתם על ידי טביב, זרגרי שתכף לא יגור כאן יותר, וקינדה שבהסכם מאוד מוצלח נמכר באמצע הפריחה שלו בבית וגן. אגב, בטח שמתם לב שמשה חוגג ומתיאוסיניו עזבו את בית וגן בהפרש של שלושה ימים זה מזה.
שייח': השייח' חמד בן חליפה יזכה לעד כאחת הפארסות הגדולות בתולדות בית"ר. מה שהתחיל בשבעה בדצמבר כ'חתימה היסטורית', שבה חוגג התנהל כאילו הוא מנחם בגין שזה עתה חתם הסכם שלום עם אנואר סאדאת, הפך לקרקס תקשורתי עם טיסה מתוקשרת ואירוח מלוכני בדובאי, תעודת יושר שלא הגיעה עד היום ומלחמת חורמה של בעל הבית של בית"ר בכל מי שהעיז לחשוף את הפרשיות המפוקפקות של השייח' ובוועדה להעברת זכויות של ההתאחדות לכדורגל. בסוף התברר שכל הסיפור הזה, הוא, איך אומרים בערבית? קלאם פאדי.
תודה: זה בעצם כל מה שמשה חוגג רצה מהיום שבו הוא רכש את בית"ר. לפני ניצחונות, אליפויות וגביעים, אפילו לפני ריאיונות בסי־אן־אן ובגיליונות החג של העיתונים היומיים ואתרי הספורט. חוגג לא הבין איך אנחנו מעיזים שלא להודות לו על כך שהוא מחזיק את קבוצת הכדורגל שלו ושומר אותה בחיים. מה שבעל הבית לא הבין הוא שברגע שהוא דרש את התודה הזו בסוג של אובסיסביות נסתיימו שידורנו. ובכל זאת, בלי גרם של ציניות: למרות כל הטעויות וכל מפחי הנפש, בכל זאת, על מה שנתת, תודה.
סינדרום ירושלים
4
7
4
רגע לפני שבית"ר מורדת לליגה ג', כתב השופט זיילר ז"ל, בפסיקתו להעביר את המועדון לידי 'נאות בית וגן', כי "בית"ר ירושלים היא עסק חפץ חיים עם מאות אלפי אוהדים שאסור לפגוע בהם".
כל מילה בסלע
חוגג על כתפי האוהדים. זה לא החזיק מעמד | צילום: אוהד צויגנברג
גאידמק. פעולת תגמול
טביב. נאבק על תארים
אגייאר. דווקא הוא התחבר
לוי ופניג'ל. דיברו ירושלמית | צילום: ראובן שווורץ
אוהדי בית"ר. מכתיבים את סדר היום | צילום: עוז מועלם
דדש. געגוע נוסטלגי | צילומים: אבי מועלם
