אבי מלכה הפך בשנתיים שלו בהפועל קטמון לאחד מחביבי הקהל של קבוצת האוהדים. בגיל 33 ובעקבות הודעת השחרור שקיבל מקטמון, הוא עם הראש בקבוצתו החדשה הפועל אדומים אשדוד מליגה א', ורגע לפני שהוא נפרד שווה לשמוע ממנו על התקופה בקטמון, ובעיקר על הסיבות שבגללן האדומים, אלה מירושלים, לא מצליחים לשבור את תקרת הזכוכית של הליגה הלאומית. "לא רציתי לעזוב את קטמון", פותח מלכה.
"ראיתי את עצמי ממשיך כאן עוד הרבה זמן, מה גם שהתחברתי למקום, אבל בקטמון החליטו על מדיניות שבה הם מקדמים את השחקנים הצעירים ונותנים להם את הבמה, ואני בהחלט מבין את זה. זה חלק מהחיים וחלק מהכדורגל. לא נעלבתי".
בעונה שעברה, מלכה היא היה מעוז ההגנה של קטמון והעונה המאמן זיו אריה העדיף את צמד הבלמים סהר בראון וגל מאיו, ומלכה נאלץ לראות את רוב המשחקים מהספסל. "זו לא היתה עונה קלה עבורי. רציתי לשחק ולמאמן היו תוכניות אחרות, אבל אני מכבד את זה. ניסיתי לתרום כשכן הייתי על הדשא, ולא הפסקתי לשנייה לכוון, להנהיג ולתרום מהניסיון שלי על הספסל ובחדר ההלבשה. כשקיבלתי דקות משחק תמיד נתתי את כל כולי".
זו כבר נהייתה קלישאה. עוד עונה בצמרת, עוד עונה של כמעט.
"כשהגעתי לפה בתחילת העונה שעברה שי אהרון אמר לי ש'בתוך שנתיים אנחנו רוצים להגיע לליגת העל', אבל זה לא התחבר עד הסוף. בעונה שעברה היה כאן סגל נוצץ אבל לא היה לנו הערך המוסף, בדיוק כמו ראשון לציון העונה, שבנתה שדרת כוכבים במונחים של ליגה לאומית ונשארה בידיים ריקות. כולם רוצים לעלות ליגה אבל דברים קורים בדרך.
"בשורה התחתונה, לסיים במקום הרביעי כשאנחנו כל הזמן בהתמודדות על העלייה זו עונה מצוינת. שיחקנו העונה עם 15 שחקני בית, וזה כיף גדול למועדון שזה השלד שלו. בשביל לעלות ליגה לא מספיק כישרון וקבוצתיות, צריך את הדברים הקטנים. אתה צריך להיות ערס, להיות רע כדי לקחת נקודות בכוח. זה מה שהיה חסר לנו. ילדים טובים לא יכולים לעלות ליגה".
תסביר לי.
"היתה לנו בעיה בחלק הקדמי. בכל האימונים שלנו השנה התוצאות, באימון, היו מסתיימות ב־0:1 או 0:2 בקושי. הייתי מדבר עם האנשים בחדר ההלבשה, אומר להם: 'אתם ילדים טובים מדי. זה לא עובד. תהיו רוצחים במגרש'. סליחה על הביטויים האלה, אבל על הדשא, ב־90 דקות, אתה צריך לקחת בכוח.
"הייתי אומר לזיו המאמן: 'הכל טוב ויפה, ואתה מלמד אותם הכל, אבל כשאנחנו מגיעים לרחבת ה־16 של היריב אנשים פה מבוהלים'. הוא היה מסביר לי שהוא נותן להם הכל עם הכפית עד הפה, אבל בשליש האחרון של המגרש שחקנים צריכים להביא את הכישרון להם, את היכולות שלהם. אי אפשר ללמד שחקן להיות רע בחלק ההתקפי. הייתי יושב על הספסל במצבים של 0:0, רואה שאנחנו נתקעים ומרביץ לעצמי על החזה מעצבים ומתסכול, כי תמיד נתקענו על הקשקש, ואם היינו שוברים את המחסום הזה היינו עולים ליגה".
מלכה הוא נכס. אחד שלא פוצה פה כשהוא לא מקבל דקות משחק אבל בא לכל אימון כאילו זה גמר גביע העולם. בקטמון היו מספרים לאורך כל העונה, שבגולים, כשהוא על הספסל, אין אחד שהיה משתולל כמוהו, שבאימונים, כשהוא יודע שהוא לא בתמונת ההרכב למשחק, הוא היה נשאר אחרי האימון לשיחות מוטיבציה עם הצעירים, מתנהל עם אפס אגו.
"היו משחקים שהייתי יושב על הספסל, מכוון שחקנים, קופץ בגולים, מתלונן על שריקות נגדנו, וזיו היה מסתובב ואומר לי: 'אבי, סתום, זה מפריע'. אני כבר לא בגיל של לספור דקות משחק, וגם עד כמה שכאב לי שלא שיחקתי, אני מחובר פה לשחקנים, להנהלה ולאוהדים, הלב התחבר לפה, אז מה אני אשב ואחשב כמה שיחקתי וכמה ישבתי על הספסל? נהניתי כאן מכל רגע ואני מאחל לעצמי עד סוף הקריירה שנה כזו עם אנשים כאלה, ילדים טובים מסביב ומציאות כזו".
הוא עובד בימים אלה בייעוץ משכנתאות, לומד הנדסאות בניין, מגדל עם אשתו שתי בנות והשלישית בדרך. בחודש האחרון הטלפון הוצף בהצעות מכל מקום אפשרי בליגה הלאומית, אבל מלכה, כבר לא ילד, עשה חישובים של משפחה ופחות של קריירה. "אני גר בבאר שבע. לא יכולתי לקבל הצעות שהיו לי מאזור הצפון בליגה הלאומית. ההצעה מאשדוד הכי התאימה לי. אני מכיר שם מצוין את המאמן יובל נעים. אני יודע הוא יעשה הכל כדי לעלות ליגה, הוא גבר אמיתי, ולקחתי על עצמי אתגר להוביל יחד עם אחרים את אשדוד לליגה הלאומית".
מילות פרידה מקטמון?
"רציתי להגיד תודה, על האהבה העצומה שהרעיפו עלי האוהדים ולכל מי שנמצא בהפועל קטמון והופך את המקום הזה לכל כך מיוחד. אני מקווה לחזור יום אחד לקטמון. בינתיים היא תישאר אצלי תמיד בלב".
