הרגע הכי גדול?
"עונת 2013-2012, הפועל תל אביב בטדי. משחק שבו כל שחקני הבית, דור שלם שכולל אותי, את אבי ריקן, אריאל הרוש, חן עזריאל, מתן בראשי ושי חדד, עם חיבור ואהבה בלתי רגילה מהקהל שנתן הצגה במשחק הזה. ניצחנו 2:3 מצמד של עזריאל ושער מוקדם של עמית בן שושן, עם המון מהפכים ואווירה של גמר גביע. ירדנו לחדר הלבשה ואי אפשר לתאר את האושר שהציף אותי ואת החברים שלי".
הרגע הכי כואב?
"שוב הפועל תל אביב בטדי, מאי 2010. התחלנו את המשחק טוב, היינו שווי כוחות, כשכל השבוע לפני אוהדים עוצרים אותנו ברחוב ומבקשים 'אל תיתנו להם לקחת אליפות בטדי'. מכבי חיפה מעדה מול בני יהודה וערן זהבי כבש בתוספת הזמן. ראיתי את האכזבה בעיניים של האוהדים שלנו, את האוהדים המבוגרים שביקשו שנסגור חשבון על מה שמשה סיני עשה לבית"ר ב־1984, ולא עמדנו במשימה. רגע קשה. אם זו היתה קבוצה אחרת זה היה עובר לידי, אבל זו היתה הפועל תל אביב וכל מילה מיותרת".
השחקנים הכי גדולים?
"גם כאן היו כמה. אבירם ברוכיאן, ז'רום לרואה, אלירן עטר, יוסי בניון וברק יצחקי. לא בהכרח בסדר הזה. שחקנים שהכי קרובים לשלמות במה שיש להם בראש ובמה שיש להם ברגליים. רמות כישרון שהוא פשוט מתנה מהשמיים. וסליחה גדולה אם שכחתי מישהו".
הפספוס הכי גדול?
"הגשמתי כמעט את כל החלומות. חלמתי להיות שחקן בית"ר ועשיתי את זה. חלמתי לשחק באירופה, והגעתי לשריף ופגשתי איתה קבוצות גדולות כמו ולנסיה וטוטנהאם. זכיתי בגביע עם שריף ומכבי חיפה, באליפויות עם בית"ר ושריף. הגעתי לשחק בניו יורק עם ענקים כמו ראול ומרקוס סנה בחוויה שלא אשכח כל החיים. אני חושב שהייתי צריך להישאר בשריף ולא למהר לחזור למכבי חיפה, שבה גם נפצעתי בברך לצערי. הייתי גם שמח אם החוויה בניו יורק היתה נמשכת עוד קצת. מי שלא מבין שישאל את גדי קינדה. זה כל מה שיש לאמריקה להציע לך פלוס קריירה של כדורגלן, חלום".
מה היית משנה?
"הדבר שהכי מפריע לי זה שלא זכיתי לשחק דרבי אחד בקריירה שלי. אני יודע מקרוב מהי היריבות בין בית"ר להפועל כי שיחקתי המון דרבים בנוער, אבל מעולם לא בבוגרים. אני, כאוהד, מכיר את ההתרגשות, את היריבות, את החשיבות, את כל הדברים המיוחדים שמשחק כזה מקפל בתוכו ומרתק עיר שלמה. במחזור השני של הליגה יש דרבי, והייתי שמח אם היו מחדשים לי את כרטיס השחקן רק ל־90 הדקות האלה. אני אחרי כמה חודשים טובים שבהם לא התאמנתי ומלא בחלודה. אבל אני מבטיח לכולם שאם נותנים לי לשחק את הדרבי הזה, במדים של בית"ר כמובן, אני הכי טוב על המגרש".
המאמן הכי גדול?
"היו כמה, אבל לואיס פרננדז הגדול מכולם. בגדול, כמי שהיה באירופה ובארצות הברית, התכנים של האימונים בכל מדינה הם די דומים. לואיס הביא חדשנות, קצב באימון, אינטנסיביות אחרת, יחד עם מאמן הכושר שלו טיבריוס דראו. הרגשתי שהוא מביא אותנו לקצה גבול היכולת, סוחט אותנו עד הסוף. אימונים נדירים ומעניינים שהופכים כל אימון לחוויה. פשוט ללמוד ולהעביר לדור הבא".
לבכות בגלל כדורגל
"היה רגע אחד, בעונת הצ'צ'נים, 2013-2012, שקיבלנו גול בדקה האחרונה, לא זוכר מול איזו קבוצה, וראיתי את כל האוהדים שלנו, אנשים שנתנו לנו ים של אהבה כל החיים, שמחים. להבין פתאום שכל העולם נגדך, שאוהדי בית"ר יוצאים נגדנו, כשאנחנו עם סמל המנורה על החולצה הורגים את עצמנו למענם ולמען המועדון, זו היתה דקירה בלב. ברגע אחד הפכנו מהקבוצה הכי מחוברת ומזוהה לקבוצה שיש לה טון משקולות על הרגליים. ירדתי לחדר ההלבשה ולא יכולתי לעצור את הדמעות. אגב, אני ממש לא היחיד שבאותה סיטואציה התפרק".
