2 במאי 1987, בדיוק לפני 33 שנה, הוא היום הגדול ביותר בהיסטוריה של מועדון הכדורגל של בית"ר, שבאותו ערב חגגה את האליפות הראשונה וההיסטורית בתולדותיה. בית"ר של אותה עונה, שדרסה את הליגה, הגיעה למשחק ההכתרה מול מכבי תל אביב שלושה מחזורים לסיום, בידיעה שניצחון יעניק לה את התואר. שער במחצית הראשונה של סמי מלכה ועוד אחד של שלמה שירזי 23 דקות לסיום הביאו לחגיגות של 20 אלף אוהדי בית"ר ביציע, חגיגות שנעצרו עם ההגעה לשער הגיא בגלל כניסת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
שירזי, כובש השער השני במשחק ההכתרה ואחד מגיבורי העונה ההיא, לא דיבר עם התקשורת יותר משני עשורים (פרט למספר משפטים באחד מאתרי האינטרנט ב־2008). השבוע, לכבוד ציון 33 שנים לאליפות הראשונה של בית"ר, הוא דיבר איתנו על העונה הקסומה ההיא, כמו שרק הוא, אחד המגינים הגדולים בהיסטוריה של המועדון (יחד עם אבי כהן הירושלמי ודוד אמסלם) ובוודאות השחקן הצבעוני ביותר שלבש את מדי המנורה, יודע.
"הגעתי לבית"ר בעונת 1985/1984. דוביד שווייצר ז"ל ומשה דדש באו לראות אותי במשחק בנתניה והתלהבו" נזכר שירזי. "שנה וחצי קודם היתה 'עונת השישיות' של מכבי נתניה. הבסנו את מכבי תל אביב 6:0 ואת בית"ר 6:1. זכיתי שנתיים קודם לכן באליפות עם נתניה, שמוטל'ה שפיגלר הפך למטבע הלשון 'נתניה ועוד 15'. בנתניה לא רצו לשמוע על מעבר שלי, אבל החלטתי שאני רוצה לשחק במועדון שלא זכה עדיין באליפות עם קהל מטורף וגדול. בסוף בנתניה התרצו והגעתי לבית"ר".
הקליק של שירזי, שהיה רץ על המגרש כמו מנוע טורבו, עם אוהדי בית"ר היה מיידי. הם התאהבו בריצה שלו, בקשיחות שלו, בעובדה שהמסר שלו לסביבה היה 'אל תתעסקו איתי ואל תתעסקו עם בית"ר'. בגמר של 1985 מול מכבי חיפה הוא בישל את שער הניצחון לאלי אוחנה. בחצי הגמר של 1986 היה המצטיין בניצחון 1:2 על מכבי תל אביב. במקביל הוא עבר להתגורר בירושלים, בתחילה במלון רמדה רנסנס ואז במספר שכונות בעיר.
2 צפייה בגלריה
בית"ר מודל 1986־1987. "היינו קבוצה גדולה"
(צילום: באדיבות הספר 'אני אוהב אותך בית"ר')
הוא פתח חנות ספורט במרכז כלל, שאין ילד ירושלמי שגדל בעיר בשנות ה־80 שלא ביקר בה, וסיפק למדורי הספורט בעיתונים שלל סיפורים שגם היום יש מי שזוכר מצוין. "אהבתי את בית"ר והייתי מחובר אליה בכל הגוף והנפש", הוא אומר היום, כמה חודשים לפני שהוא חוגג 60. "האוהדים היו צועקים 'דיו דיו' והייתי פותח מבערים כמו טורבו. תקופה יפה שלא תחזור. היינו קבוצה גדולה, אולי הכי גדולה בהיסטוריה של בית"ר. זכיתי בקריירה שלי בשתי אליפויות בלתי נשכחות, אחת עם נתניה ואחת עם בית"ר, ובעוד שלושה גביעים עם בית"ר. לא כל אחד זוכה לרשימת תארים כזו, לרגעים כל כך קסומים".
פרשת בגיל 31. צעיר מאוד.
"היה יו"ר בבית"ר (אבשלום אופירי ז"ל) והוא קרא לי לשיחה של 'יש לנו כסף ואין לנו כסף ותשמע ותראה', ולא התאימו לי כל הגמגומים האלה. לקחתי את הדברים שלי והלכתי. שיחקתי עונה אחת בראשון לציון, עליתי ליגה ופרשתי. ככה אני, שחור ולבן. מאז אני לא רואה כדורגל אפילו בטלוויזיה. התנתקתי לגמרי. לא יודע מי השחקנים, מי בטבלה. כלום. כשאלי אוחנה, חבר קרוב, אימן את בית"ר בתחילת שנות האלפיים הזמינו אותי לטדי. באתי עם הבת שלי ליציע הכבוד. ישבתי ליד רובי ריבלין, שהיה אז יו"ר הכנסת. מאז לא ראיתי משחק אחד. עד היום שלוש פעמים ביום אוהדי בית"ר עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי 'גדלנו עליך'. היום הכדורגל הוא של דוגמניות, לא של גברים. אני, אם הייתי משחק היום הייתי מקבל 24 אדומים בעונה".
× × ×
שירזי מודל 2020 מנהל חברת ענק לעבודות עפר, נשוי לאיירית (על משקל אייר) ואב לשלוש בנות. באמצע שנות ה־80 בית"ר היתה עולה עם שמות סרטים על החולצות, ובמשחק בבאר שבע עלתה לשחק עם שם הסרט 'אירית עירית'. כשהתברר שגם באר שבע וגם בית"ר עלו עם מדים לבנים בית"ר החליפה לצהוב ושירזי התרעם כי רצה לעשות הומאז' לחברתו דאז ואשתו לעתיד. במשחק מול בני יהודה במחזור הראשון של עונת האליפות ב־87' הוא קיבל אדום והורחק לשמונה משחקים. "השופט צבי שריר ז"ל הוציא לי צהוב עם הפנים לקהל, סתם צהוב בשביל פוזה. בעטתי טיל עם הכדור לכיוון הפרצוף שלו, שבמזל לא פגע בו. ישבתי שמונה משחקים בחוץ אבל סיימתי מצטיין העונה בכל כלי התקשורת", הוא מספר.
כל מי ששיחק בתקופה ההיא מול בית"ר ידע שתאקל ברוטאלי על אלי אוחנה או אורי מלמיליאן יגרור אחריו סגירת חשבונות מצידו של שירזי או של בלם הקבוצה המיתולוגי אודי אשש. "היינו שומרים על הכוכבים", מספר שירזי. "ידעו שמי שנכנס באלי או אורי בתוך כמה דקות יעוף באוויר. פעם היה לנו משחק מול כפר סבא וגדי פולבר נכנס בי ופצע אותי. אמרתי לו 'ניפגש בבלומפילד', שהיה המגרש הביתי שלנו. בבלומפילד במחצית נכנסתי לחדר ההלבשה ונגחתי בו. השופט עובדיה בן יצחק נתן לי אדום בחדר ההלבשה. עליתי למגרש כאילו כלום ואז על הדשא הוא הוציא לי אדום. הרמתי את הראש לקהל ואני רואה את אוהדי בית"ר עוקרים את הכיסאות של שער שמונה ורצים למטה, מנסים לעקור את הגדרות".
בית"ר זכתה באליפות בפער מרשים של 15 נקודות מבני יהודה והיתה בלתי ניתנת לעצירה. "היו תותחי כדורגל בכל קבוצה. משה סיני, אבי כהן התל אביבי, ברוך ממן, זאהי ארמלי, אהוד בן טובים. לכל קבוצה היו ארבעה חמישה תותחים לפחות. דרסנו קבוצות.
"מחוץ למגרש היו לכולנו חברים מקבוצות אחרות אבל לפני המשחק על הדשא, מי שהיה בא ללחוץ יד הייתי אומר לו: 'לך יא מניאק, אנחנו מפרקים אתכם היום'. יוסי מזרחי, שהיה אבא של השחקנים, היה צועק עלי ועל המגן השני אבי כהן שנרד להגנה, אבל היינו רצים רק קדימה. יוסי היה גומר משחק צרוד מהצרחות לכיוון שלנו".
"המקרה הכי זכור לי באותה עונה זה חצי גמר הגביע מול מכבי תל אביב. אורי היה פצוע ולא שיחק ואוחנה נפצע ויצא אחרי רבע שעה. מכבי הובילו 0:2, ו־20 דקות לסוף 30 אלף אוהדי בית"ר ברמת גן שרים לנו: 'זה לא נורא, זה לא נורא'. אני רץ על הקו, מנסה להציל משהו מהמשחק, ועם כל הגודל והקשיחות שלי תוך כדי ריצה זולגות לי דמעות על הלחיים. ככה אהבנו את בית"ר, ככה אהבנו את הקהל".
בוא נחזור לשער שלך בבלומפילד במשחק ההכתרה נגד מכבי תל אביב.
"לפני המשחק קיבלתי קנס כי התנהגתי לא יפה, לא זוכר על מה. בגול אברהם לוי רץ אלי באמוק לדשא, בכה, עמד להתעלף מהתרגשות. וכל מה שהוא אומר לי בחיבוק על הדשא זה: 'תשכח מהקנס. הקנס מבוטל'. זו היתה שמחה בלתי נתפסת כי אוהדי בית"ר חיכו 2,000 שנה לאליפות. מה שמייחד את הרגע הזה, ואומר משהו על אוהדי בית"ר ועל המועדון, זה שכשהגענו לכיוון שער הגיא, אחרי כל הריקודים והשמפניות, כולם בבת אחת עצרו את החגיגות כי נכנס יום הזיכרון. אם לא נכבד את היום המקודש ביותר לחברה הישראלית, אוי ואבוי. אחרי כמה ימים עשו בגן סאקר ובכיכר ציון חגיגות רשמיות, וכמובן אי אפשר היה להכניס סיכה".
המספרים של שירזי בבית"ר:
סה"כ שש עונות
(מ-1984/5 עד 1989/90)
תארים: שלושה גביעים ואליפות אחת
שערים: 4 (120 הופעות)
רגעים גדולים: מבשל שער הניצחון בגמר מול מכבי חיפה ב־1985
כובש: שער הניצחון במשחק ההכתרה ב־1987
מצטיין: חצי גמר הגביע מול מכבי תל אביב ב־1986
× × ×
סיכמנו עם שירזי מראש לבקשתו שאנחנו מדברים רק על כדורגל בלי שום דבר משאר תחומי החיים. למי שלא ראה, אין לתאר את רמת הכישרון שלו. פעם במשחק אינטר טוטו מול שאלקה הגרמנית שירזי לקח את כל ההגנה של הגרמנים על הגב והם ניסו לקנות אותו בסיום המשחק. במקרה אחר הוא הבקיע שער בימק"א כשהוא רץ מגרש שלם מצד לצד מול מכבי יבנה. "הייתי מעשן כבד, אבל אף פעם לא היתה לי בעיה של כושר. פעם דרור קשטן נסע לחו"ל לראות איזה שחקן חיזוק, וכשהוא חזר הוא הביא לי פאקט מרלבורו ומצית. הייתי רץ בימק"א הקטן והמגרש היה נגמר. בבלומפילד אם המגרש לא היה נגמר הייתי יכול להמשיך לרוץ עד לכיוון המוסכים".
בית"ר של אותם ימים היתה משפחה אחת גדולה. "לא כולם היו יוצאים לבלות ביחד אבל היינו אחים על המגרש. שמרנו אחד על השני, לא היה אגו. הייתי מרוויח מאה אלף דולר בעונה ומעיף אותם, נהנה מהחיים. גמרתי את הכדורגל בלי כסף אבל עשיתי המון חיים. נגמרה תקופה שאפילו בצחוק לא יכולה לחזור. היינו מחכים שיגיע האימון והמשחק כדי שנהיה ביחד. אפשר לכתוב ספר מהסיפורים של התקופה ההיא".
ספר סיפור אחד.
"בקיץ של אחרי האליפות נסענו למחנה אימונים בחו"ל ואמרו לנו שהיו"ר, בני נחמיה, יגיע למחנה ויחלק לנו את מענקי האליפות. לי ולאודי אשש לא היתה סבלנות אז ביקשנו מאורי מלמיליאן הלוואה עד שנחמיה יגיע עם הכסף. אורי הסכים, אבל הוציא דפים וכתב מסמך שתהיה הוכחה להלוואה".
והיה גם המקרה של אוהד הפועל, שאחרי דרבי ירד למגרש וסיים בבית חולים עם פגיעה בראש.
"הגיע לו כי הוא התגרה בי. הייתי עצבני אז. היום אני הרבה יותר רגוע. כל משחק בשבילנו היה ברמה האישית, בגלל האוהדים, בגלל הכבוד של המועדון. 80 אחוז מהשחקנים היו שחקני בית ומאה אחוז מהשחקנים היו אוהדים של בית"ר, לא באים לדפוק כרטיס וללכת. היום אף אחד לא מחובר, לא משחק בשביל האוהדים, בשביל הסמל. באתי מנתניה והייתי בית"רי בכל רמ"ח איבריי".
איך נסיים את הראיון הזה?
"חיבוק גדול לכל החברים שלי מאותה תקופה, שתמיד יישארו בלב שלי, ולכל אוהדי בית"ר. אין קהל כזה בעולם. ומה שמפריע לי זה שכל פעם מגיע לבית"ר בעל בית שלא מבין שהנכס הכי גדול זה האוהדים ומתחיל לריב איתם כמו מטומטם. אני כבר 30 שנה בפינה שלי, אבל את הרגעים ואת אוהדי בית"ר, אני לא אשכח לעולם".
