ילדות:
"גיל 7-6. גרנו בבית זית. הייתי משחק כדורסל בחצר, משדר את המשחק, כאילו אני מתמודד מול הגיבורים שלי באותה תקופה, עדי גורדון, עודד קטש, דורון שפר ודורון ג'מצי. מובן שהייתי מנצח אותם. הבית הזה נלקח מאיתנו, ואחרי תשע שנים קניתי אותו מעורך הדין שעיקל אותו. הפכתי כל מרצפת בבית, שיניתי אותו לבלי הכר. את הסל השארתי באותו מקום. גם היום, כמעט שלושה עשורים אחרי, אני קולע אליו".
כדורסל כדרך חיים:
"היו שני רגעים מכוננים שבהם הבנתי שהכדורסל הוא הייעוד שלי. הראשון: בבית הספר שלי, התיכון לאומנויות, היתה אליפות בתי הספר בגן הפעמון. כל שכבה העמידה קבוצת כדורסל וכולם שיחקו נגד כולם. הייתי אז בכיתה ח', ובכיתות י"א וי"ב שיחקו כאלה שכבר היה להם מקום בנוער של הפועל. קלעתי בגמר 30 ומשהו נקודות והובלתי את השכבה שלי לאליפות. היה קהל, רעש גדול ושמחה גדולה, אמרתי לעצמי בוא הנה, אתה לא רע בכלל. המקרה השני היה בקבוצת הנוער של הפועל. שיחקנו נגד מכבי תל אביב בבית שלהם. קלעתי 40 ומשהו נקודות מול העתיד של הכדורסל הישראלי. הרגשתי שם שאני לא נופל מהשחקנים הכי טובים בארץ בשכבת הגיל הזו. זו היתה בשבילי גושפנקה. מאז שאני ילד עניין אותי רק דבר אחד, וזה להיות כדורסלן. השקעתי את כל כולי בשביל זה, ושום דבר אחר לא היה אופציה. הדור הנוכחי עוסק בטיק טוק ובאינסטגרם. אני רק רציתי לשמוע את הוויש הזה של הרשת כשהיא זזה אחרי סל".
הרגע הכי גדול:
"בגיל 26 הגענו אני, אמא שלי ואבא שלי לקרוואן ברוסיה שגודלו אולי 40 מטר. על הפרק היתה חתימה בטריומף מוסקבה, קבוצה שסיימה את העונה במקום השלישי ברוסיה, עם תקציבי ענק ומטרה להפוך לקבוצה בעלת שם ביבשת. ברגע שהפקס התחיל לפלוט את הנייר עם החוזה וראינו את הסכומים שמתעתדים לשלם לי כל אחד בחודש, זה היה הלם. אמרתי לאבא שלי: 'אתה קולט שהמועדון הזה היה יכול להביא כמעט כל שחקן באירופה וגם כוכבים בעלי שם עולמי, והם בחרו בי, ביובל נעימי. אני, שהתחלתי כרכז שני בליגה השנייה, שהייתי עומד שעות באולם עם אבא שלי וזורק לסל והקרבתי את חיי החברה שלי ואת הגוף שלי לכדורסל, פתאום רואה פירות לעמלי. אכן, השגחה עליונה ורגע שבו צריך להרים עיניים לשמיים ולהודות לקדוש ברוך הוא".
מועדון המקובלים:
"האימון הראשון שלי בנבחרת ישראל היה חוויה בלתי נשכחת. אני נכנס לחדר ההלבשה, רואה שם את אגדות הכדורסל הישראלי יושבים ביחד: ליאור אליהו, יותם הלפרין, טל בורשטיין, יניב גרין, חבר'ה שאומנם שיחקתי נגדם, אבל להיות לידם פיזית באותה קבוצה זה חלום. אני רואה את כולם, ושם תלויה מעליהם הגופייה עם השם נעימי. וואלה, אני חלק מהם. עלינו להתאמן, ואני כרכז צועק להם הוראות של תרגילים. התרגשתי באותו רגע כפי שמעולם לא התרגשתי מאימון".
ים של דמעות:
"ההפסד הכי כואב בקריירה שלי היה ב־2010. היתה לנו אז בהפועל ירושלים קבוצה נדירה, בפירוש הכי טובה בישראל עם פינקני, סימונס, דיז'ון תומפסון, יוגב אוחיון ואורי קוקיה. הפסדנו בחצי גמר הפיינל־פור לגליל גלבוע. גם היינו רחוקים 4-3 נקודות מהפיינל־פור של היורוקאפ של אז, שהיה שילוב של הצ'מפיונס ליג והיורוליג של היום. ההפסד ההוא לגליל היה צורב. השיטה שנהוגה בישראל, שמשרתת את הסינדרלות ופוגעת במי שהיא הכי טובה, הביאה לגליל את האליפות על חשבוננו".
המאמן שהכי השפיע עלי:
"שרון דרוקר. שחקן ישראלי שיש לו כישרון ואיכויות עם הכדור, חשוב שיהיה לו מאמן ש'ישחרר' אותו, שיגיד לו: 'קח את הכדור ותרקוד על המגרש'. שרון אמר לי מהרגע הראשון: 'הקבוצה שלך. תעשה מה שאתה רוצה ותקבל ממני את כל הגב ואת כל התמיכה מול שאר השחקנים'. זו היתה החצי שנה הכי טובה שלי בהפועל, וגם בעקבותיה נולדה ההצעה ברוסיה. תמיד תישאר לי פינה חמה בלב לשרון. אני גם לא אשכח את אריק שיבק, שנתן לי את המפתחות בנבחרת ישראל".
דני קליין:
"דני, שהוא גיסי, הוא דמות מפתח לא רק בקריירה שלי אלא בחיים שלי בכלל. הוא אצלנו בבית מאז גיל 5, נשוי כמובן לאחותי, והוא ליווה ומלווה אותי לאורך כל הדרך. הוא תמיד ידע להגיד לי את המילה הנכונה, להכווין אותי לא רק בכדורסל אלא בכל שלב וצומת בחיים. אדם סופר חכם וסופר רגיש שאני שמח שהיה לידי ועודנו לצידי".
הפועל ירושלים:
"כשההנהלה החדשה בראשות אורי אלון הגיעה להפועל קיבלתי טלפון מגיא הראל, המנכ"ל החדש של המועדון. חזרתי מרוסיה ונפגשנו. הוא הסביר לי שיש לו איזה חלום בראש להחזיר אותי להפועל, אבל התקציב נמוך, אין כסף, וכלכלית הפועל לא יכולה להרשות לעצמה להחתים אותי. לחצנו ידיים, איחלנו אחד לשני בהצלחה וככה הסתיימה הפגישה. יום למחרת אני קורא שהפועל החתימה את יותם הלפרין בחוזה של 900 אלף דולר. ברמה המקצועית, של הכדורסל, לא נעלבתי. אתה מתרגל שיש תחרות ושמעדיפים אחרים על פניך, מה גם שיותם הוא כדורסלן נהדר וסופר ראוי. אבל לא ככה מתנהגים לשחקן שגדל בהפועל על הבלטות של שטראוס מגיל 10, ששיחק פצוע ושהפועל היתה עבורו לא רק בית וקבוצת כדורסל אלא דרך חיים. לצערי, ההנהלה החדשה, מסיבה לא ידועה, סגרה לי את הדלת. כשהבנתי באותו מעמד שזה רק ביזנס, הלכתי וחתמתי במכבי. אז כל האוהדים של הפועל שכעסו וכועסים עלי על המהלך הזה, אני מקווה שעכשיו הם מבינים את המניעים שלי".
יובל נעימי:
"איש מאושר, שלו ורגוע ברוך השם, שקם בבוקר עם חיוך לאשה מדהימה ושלושה ילדים. מאוד רעב להצליח בתחום החדש שאני עוסק בו, הנדל"ן, גאה ושמח על כל המסע שעברתי".
