בגיל 38 וחצי חתם ביום שלישי בבית"ר הבלם טל בן חיים בדרך לשלוש עונות בצהוב־שחור. ההחתמה הזו לוותה בדרמה לא קטנה. משה חוגג קרא באתרי האינטרנט על ההחתמה של בן חיים עוד לפני שהמועדון יצא בהודעה רשמית והשתולל. הוא האשים את בן חיים שהדליף את העיסקה, אך הבלם מצידו הכחיש את הדברים בתוקף. עד יום רביעי בצהריים סירב חוגג להירגע והודיע שהוא מפוצץ את העיסקה, אבל בבית וגן משוכנעים שחוגג יירגע, שמדובר באי הבנה מרגיזה אבל לא כזו שבגללה שוברים את הכלים ובסופו של יום בן חיים יהיה שחקן בית"ר מן המניין.
בלשון המעטה, מדובר בהחתמה תמוהה שקשה למצוא לה נימוקים הגיוניים. בן חיים אומנם זכה לחוזה נמוך משמעותית מזה ששילם לו חוגג בשנתיים האחרונות, למעשה מדובר בשכר חדש של 60 אלף דולר נטו לעונה, אחרי שבשנתיים כאן טב"ח השתכר 200 אלף דולר לעונה (נטו), ועדיין, גם בשכר שהוא פחות משליש ממה שהורגל להרוויח בבית וגן, אוהדי בית"ר, וגם לא מעט אנשים בבית וגן, נדהמו מהעובדה שזו הבשורה של בית"ר במרכז ההגנה: בלם מזדקן בסוף הקריירה, שלא ממש הבריק בשנתיים האחרונות שלו כאן.
על פניו, אפשר היה להחמיא למהלך הזה של בית"ר. היא משמרת כאן שחקן ותיק, עתיר ניסיון, וגם אם אתם אוהבים את טל בן חיים או פחות, האמת היא שהוא אחד מגדולי המקצוענים שהיו כאן. אחד שהצליח לכבוש את העולם ולהגיע לקצפת של הכדורגל העולמי בזכות הנחישות, העבודה הקשה ומנטליות של אירופאי. לא סתם אמרו עליו בתקופתו כבלם נבחרת ישראל, שאם מבחינה מנטלית היו לנו בכדורגל הישראלי עוד כמה כמוהו, היינו מגיעים למונדיאל ושוברים סוף סוף את תקרת הזכוכית שלנו מול טורנירים בינלאומיים.
הבעיה היא שבבית וגן מעידים שבן חיים, גם בגילו המופלג לא מעניק לבית"ר ערך מוסף מבחינה מנהיגותית וחברתית. על פי כמות העימותים שאליהם נכנס (אם באשמתו הישירה ואם בגלל חוסר בתקשורת) עם המאמן רוני לוי בעונה החולפת, בכלל לא בטוח שלוי קפץ משמחה ביום שלישי בלילה כשהתבשר על 'החיזוק' החדש־ישן למרכז ההגנה שלו.
האבסורד הוא שבתחילת העונה שעברה כשלוי ישב עם חוגג ובניון על רשימות הרכש של בית"ר, הוא כתב על פיסת נייר שהוא זקוק לשני בלמים זרים (לפני הגעתו של ורדסקה), או לחלופין לבלם זר כשלצידו בלם ישראלי בכיר.
"טל בן חיים בשלהי הקריירה ואור זהבי עם כל הפוטנציאל שלו עדיין בוסר, וזה לא יספיק", התריע המאמן. מי שראה העונה את מרכז ההגנה של בית"ר, מבין שלוי צדק בכל מילה. לא לחינם, בחלק גדול מהמשחקים בחר המאמן להסב את אנטואן קונט מעמדת המגן הימני לעמדת הבלם. אבל יש כאן גם, ובעיקר, בעיה מקצועית כירורגית: בהיעדר מהירות בלב ההגנה של בית"ר, לבלמים שלה היתה השנה נטייה לכסות יותר שטח מאשר לשמור על חלוצי היריבה, מה שגיא לוזון אוהב לכנות 'שמירה אזורית'.
זו אסכולה די מוצלחת בכדורגל העולמי במידה שהבלמים שלך מספיק מהירים. ברגע שהם איטיים הם נוטים לגלוש ימינה ושמאלה לאגפים ומשאירים את איתמר ניצן חשוף. מי שראה את בן חיים במשחקים שלו העונה, ראה שבגלל שהוא מודע למגבלות שלו, כלומר לאיטיות שלו, הוא משתמש הרבה יותר בגוף ופחות מדי ברגליים. מול אלטמן, בוזגלו, רוקאביציה, יהונתן כהן ודומיהם, שחקני יריב שבצעד אחד או בנגיעה אחת סוגרים עניין, זה אסון מקצועי.
× × ×
ועדיין, ניתן לבית"ר את הפריבילגיה ונניח שהיא החתימה את בן חיים כתוסף וכגיבוי ולא על מנת שיציל לה את המולדת. שוב, אין רע בשחקן עתיר ניסיון שלקח את כל הכלים והחוויות שקיבל בכמעט 20 שנות קריירה, מינף אותן להרצאות מרתקות שהוא מעביר, ודברים שהוא כבר מתחיל לשכוח יש כאלה שעדיין לא למדו וגם לא ילמדו.
אבל מי שחי את המציאות בבית וגן, יודע שלא מדובר בהכרח בבלם מנוסה שיודע שהוא בישורת האחרונה של הקריירה ומנסה ליהנות ממה שנשאר ולהעביר מורשת קרב לדור הבא. מדובר בשחקן שהיתרון הגדול שלו והחיסרון הגדול שלו גם כן הוא שהוא לא מסוגל לחיות בשלום כשהוא לא בהרכב, כשהוא לא דומיננטי, כשלא נותנים לו להרגיש חלק חשוב במכונה. ואז, כשהוא מסופסל או כשהוא מחוץ לסגל, אין אחד בסביבה הקרובה שלו שמספר 26 לא מבהיר לו שזה לא מוצא חן בעיניו.
עם סיום המשחק במושבה מול נס ציונה בסיבוב הראשון, כשבית"ר השיגה את נצחונה הגדול ביותר העונה, 0:4, רצו כל השחקנים בדבוקה אחת אל האוהדים (אז עוד היתה מותרת כניסת אוהדים לאצטדיונים) לחגיגות ניצחון. כולם חוץ מאחד, ניחשתם נכון, בן חיים, שנשאר בצד. למי שלא בקי ברזי זהותם של שחקני שתי הקבוצות היה נדמה שהוא בכלל שייך לקבוצה שהרגע הובסה. המשוואה של מספר 26 של בית"ר היתה פשוטה: הוא לא נטל חלק במשחק הזה, אז אין לו מה לחגוג. בדיוק כמו הילד הזה מהבחירות בשכונה שאם לא בחרו בו הוא מתיישב על הכדור ומודיע שאין משחק.
שבועיים קודם לכן הביסה בית"ר בנתניה 0:3 את הקבוצה של סלובודן דראפיץ'. בן חיים ירד לחדר ההלבשה עם שפת גוף ששידרה שהוא לא מוכן להכיל את העובדה שיצא מהרוטציה. בן חיים גם הודיע באמצע חגיגות הניצחון בחדר ההלבשה בנתניה: "אני צריך לקבל מחר זריקה במפשעה כי יש לי כאבים, אז אני לא יודע איך אתאמן השבוע", מה שגרם לרוני לוי להתפוצץ מעצבים.
אחרי שיוסי בניון ורוני לוי קראו את בן חיים לסדר ואמרו לו שלא מקובל עליהם שהוא לא חוגג נצחונות עם חבריו לקבוצה, בן חיים היה בין הראשונים שרץ עם השחקנים לקהל בסיום הניצחון 0:2 על בני יהודה.
מאז, ועד לתום העונה, פרט לפעם אחת בה טב"ח התלונן על כאבים במפשעה ובבית וגן היו בטוחים שאלה הם כאבים בשריר החשק, לא נרשמו דרמות. הרבה בגלל שלכולם היה ברור שהרומן יסתיים כשתיגמר העונה. השבוע, נרשם טוויסט בעלילה.
× × ×
בתחילת דרכו בבית"ר, חוגג, בגלל חוסר ניסיון, העמיס פה רכש שנמצא בסוף הקריירה (בן חיים, ערן לוי, דודו גורש), חשבנו וקיווינו שהוא למד משהו. לדון עם הפועל תל אביב על טרייד שיעביר שחקן בית כמו אור זהבי לוולפסון, לתת לטל כחילה, בית"רי בכל רמ"ח איבריו, להסתובב בנכר ולהחתים שחקן בן 39 כמעט למרכז ההגנה, זה באמת משהו קשה לנמק.
בבית"ר אמרו השבוע שבסכומים החדשים שירוויח בן חיים, עם הניסיון הרב שלו ועם היכולת שלו להיות מודל לחיקוי לשחקנים הצעירים בבית"ר, מדובר בסופו של דבר בעיסקה משתלמת. אנחנו מקווים שכמו שבן חיים לעג ללא מעט נקודות פתיחה בקריירה שלו וכבש כל פסגה אפשרית, הוא יוכיח גם לנו שהוא ראוי, גם בגילו, לחולצה של בית"ר.
