לפני כשלושה חודשים קיבלתי הודעה קולית מבעל הדירה שלי, שבישר: "אני מעלה את שכר הדירה שלך ל-6,000 שקל. תעדכני אותי, בסדר?". עד אז, לא כולל ארנונה ושאר חשבונות, שילמתי 4,700 שקל. "זו עלייה בלתי הגיונית", נלחצתי עם עצמי. באותו הרגע גם הבנתי שהגיע הזמן לחפש דירה חדשה, וכך החל מסע חיפושים שנמשך כחודשיים.
אבל קודם אספר לכם על הדירה בה גרתי במשך שלוש שנים. היא הייתה גדולה, בטח ביחס למחיר, ובטוח ביחס לדירה שהייתה לי עוד לפני – יחידת דיור שהייתה חלק מדירה בת 4 חדרים, עליה שילמתי 2,700 שקל (כולל חשבונות). דירה נחמדה אבל קטנה, ללא מרפסת, וחשופה לכל רחש מצד השכנים. וכשאת גרה לצד משפחות חרדיות וחוטאת בשירה, את נאלצת להוריד קצת ווליום כי "קול באשה" וגו'. לכן, כשמצאתי דירה גדולה במחיר של 4,400 שקל (שעלתה אחר כך ל-4,700) הפיתוי היה גדול.
אז צבעתי אותה (לבד), ניקיתי אותה (עם האחייניות והשכנות) והפכתי אותה לארמון החמים שלי. מה לא עשיתי שם - ערבי שירה, קבלות שבת, סעודת הודיה, יום הולדת הפתעה לאחיינית, אולפן הקלטות ופודקאסטים, פינת עבודה, ספריה עשירה, חדר אורחים, מיזם לילדי מילואימניקים ומפוני השבעה באוקטובר, וזה רק מה שאני זוכרת. בגעגוע, יש לומר. ועכשיו, עם תג מחיר של 6,000, לא נותרה ברירה אלא לעזוב.
12 שקל לכל הפעלת כביסה
נקודת הפתיחה שלי הייתה בשכונת ברמות. ראיתי דירת 2 חדרים קטנטונת בקומה ראשונה, במחיר "ידידותי" של 4,200 שקל. היו לה אמנם חלונות שצופים לרחוב, אבל כאלה שגם הרחוב יכול לצפות דרכם עליי, מה שאומר שאהיה חייבת להתקין וילונות, ובשתי מילים: דירה חשוכה. אני לא אוהבת דירות בקומות ראשונות.
בהמשך ראיתי דירת אירוח הכוללת חדר, מרפסת קטנה וחמודה, ובריכה משותפת לשאר הדירות (שאסור להזמין אליה אורחים). אבל החדר היה כל כך קטן, שאין מצב שהוא יכיל את החפצים שלי, המטבח (המשותף) היה אי שם למטה וכנ"ל גם חדר הכביסה. על הכביסה, אגב, אמורים לשלם 12 שקלים נוספים לכל מכונה ומייבש, זאת בנוסף לדמי שכירות חודשים של 3,500 שקל.
היו המון יחידות דיור, המון, אותן סירבתי אפילו לבדוק. מתישהו התחיל הג'וק של מרכז העיר לחלחל, גם בזכות חבר שאמר: "תעברי לשם, לא תביני למה לא עשית את זה קודם". בנוסף, אם להיות כנים, שום שכונה אחרת בירושלים לא באה בחשבון. הצטרפתי לקבוצות פייסבוק של נחלאות ומרכז העיר ומאוד מהר הפכתי עבד לתהליך - מדי בוקר לקחתי את קו 72 או 62 מרמות למרכז העיר בהתרגשות גדולה, ומדי ערב עשיתי את הדרך חזרה מאוכזבת. המסקנה: הדירות המוצעות הרבה יותר יפות בתמונות מאשר במציאות.
עם כאלה דמי ועד בית איפה הבריכה?
ראיתי דירה קטנה ברחביה, יותר קטנה מהדירה עם המרפסת ברמות, במחיר של 3,000 שקל. לא תאמינו איך הצליחו לדחוס בתוכה שירותים, מקלחת, מטבח, מיטה, שולחן, כיסא ואפילו טלוויזיה. המיקום היה נהדר, אבל נאלצתי לוותר.
בשוק ראיתי דירה דווקא חמודה, 2 חדרים, במחיר של 4,900 שקל אבל עם המון מדרגות. עד שהחלטתי שאני מסוגלת לעמוד בזה, הדירה נתפסה. לא נורא. חציתי את הכביש לנחלאות. דירת חדר שנראית כל כך גרוע, שלא הצלחתי לדמיין אפילו (ואני אלופה בדמיונות) איך לשפר את הנראות שלה. יש פה ג'וקים? שאלתי. "אגיד לך את האמת", אמרה לי השוכרת שמתפנה, "כל קיץ הייתה פה מתקפת ג'וקים ובעל הבית עשה הדברה. השנה גם היו מלא עכברים, אבל עכשיו כבר לא". אז ברחתי. אני אפילו לא זוכרת מה היה המחיר.
אחר כך הלכתי לראות דירה באזור קינג ג'ורג'. המחיר נשמע סביר לדירת 2 חדרים: כ-4,000 שקל. המחיר לוועד הבית היה חריג: 380 שקל. לא יודעת מדוע ולמה דמיינתי בניין ענק עם חדר כושר ובריכה, ואפילו התרברבתי בפני האחייניות המרוגשות שלי שאולי אגור בבניין כזה. נכנסתי בהתרגשות ואסתפק בכך שאומר - חשכו עיני. בנוסף, בשבת אני אידרש לעלות 6 קומות ברגל. לא מתאים. השוכרת המתוקה מאוד הראתה לי דירה חביבה והכחישה כל קשר לחדר כושר ובריכה. גם היא, אגב, לא הבינה את המחיר המוגזם של ועד הבית.
כל המדרגות מובילות למיטה
חזרתי לנחלאות. דווקא ראיתי דירה שמצאה חן בעיני; 2 חדרים בשתי קומות נפרדות ב-4,900 שקל. אולי לא דירת חלומות, אבל בהחלט יכולה להיות חלומית. רציתי להתקדם. השוכרת המקסימה הפנתה אותי לבעלת הבית אבל זו החזיקה אותי ב"הולד" (כמו את שאר המתעניינים), כך שהעדפתי באיזשהו שלב לוותר.
אבל באחד הרחובות המקבילים, הנביאים, מצאתי את שאהבה נפשי. דירה מקסימה, קטנה, בנויה טוב, עם חצר. והמחיר? רק 4,000 שקל. רציתי לחתום על המקום אבל השוכר היוצא התעקש ש"בסוף היום אני אשלח לכולם את המספר של בעלת הבית", והיתה מישהי שהשיגה אותי בכמה דקות ספורות, אלא מה. אז הלכתי לראות דירת גלריה, כלומר דירת חדר עם מדרגות שמובילות למיטה. זה היה יותר מדי בשבילי. כפי שכבר הבנתם, אני אחת שלא אוהבת מדרגות.
חמישה ימים לדד ליין
התאריך בו אני אמורה לעזוב התקרב ודירה אין. כשנותרו כשבועיים או פחות ראיתי תמונה של דירה חמודה בפייסבוק. שלחתי הודעה. "אני מראה את הדירה בשבוע הבא", היא כתבה לי בחזרה. קבעתי ליום שני, אבל המשכתי לחפש. אני לא יכולה לשבת בשקט כשבעוד פחות משבועיים אני צריכה לפנות את הדירה. בחודשיים האלה, אגב, ביקש וממני בעלי הבית רשות לצבוע את הדירה ולעשות תיקונים קלים. האמת? חוץ מההודעה המעצבנת ההיא, הם היו טובים אליי, במיוחד האישה שהפכה לחברה מדהימה. הסכמתי. מה כבר אפסיד מלעשות חסד ליהודי? סיכמנו את הימים והשעות בהם יעבדו הפועלים, והתחלתי להעביר את ימיי האחרונים בדירה מלאת צבע ודלתות עקורות. מזל שאני אוהבת להיות מאורגנת מוקדם ומרבית הדירה הייתה ארוזה כבר חודש וחצי לפני המועד הסופי.
אז נפגשתי עם השוכרת של הדירה החמודה במרכז העיר. הגעתי לבניין. אופס, יש פה קוד. מה הקוד? אין לי מושג. אנסה להשיג את הבחורה. נחשו מה, היא לא עונה. ונותרו חמישה ימים ליום בו אני צריכה לעזוב. ניסיתי שוב ושוב ושוב. אני גרה רחוק ולא התכוונתי לשוב לרמות בלי לראות את הדירה. אחרי כעשר דקות שהרגישו כמו נצח, היא ענתה והתנצלה.
נכנסתי לבניין כשלצידי בחורה נוספת שהגיעה לראות את הדירה. עלינו במעלית ל"קומה שלנו". גם לדירה המדוברת יש קוד. הקוד ידוע, אבל המנעול תקול. יום קודם לכן הגיע מנעולן שאישר שהמנעול תקול, אך משום מה, לא תיקן את הבעיה. השוכרת החמודה, שכבר הספיקה לעבור לדירה גדולה יותר בקומה התחתונה, התנצלה שוב וניסתה לעשות ככל יכולתה, להתקשר לבעל הבית, לשכנה, למנעולן, לחבר שלה שינסה לפתוח, אך לשווא.
עזבנו. עודדתי את עצמי שהכל לטובה והלכתי לשבת בפיצה מקומית עם המחשב הצמוד, ולכתוב על קורותיי. רק אחר הצהרים, כשכבר הייתי ברמות, קיבלתי הודעה שהמנעול תוקן ואפשר לבוא לראות. מותשת לגמרי נסעתי שוב. הדירה היתה מתוקה ופיצית, אבל המיקום המרכזי שלה והמעלית הקטנה פיצו על הגודל.
ארבעה ימים לפני תום החוזה הגיע הרגע וחתמתי על חוזה חדש; שלושה ימים לפני הבאתי את השכנות והאחיינית שיעזרו לי לקרצף ולנקות; ויומיים לפני, העבירה חברת הובלה את הארגזים שכיסו כל מקום פנוי.
והנה, בעל כורחי הפכתי לתושבת מרכז העיר, עירונית לכל דבר. חברה שלי צוחקת עלי שאני תיירת, כי אני נהנית מההמולה של העיר ואפילו מהרעש. הכל קרוב, בית הכנסת הגדול, השוק, הכותל, הסמטאות הציוריות של נחלאות, גן סאקר, גן הפעמון, אפילו תיאטרון ירושלים נחשב אצלי קרוב עכשיו. איך אמר החבר? "אחרי שתעברי למרכז העיר לא תביני למה לא עשית את זה קודם". צדק לגמרי.
