בתחילת משבר הקורונה היו בעלי האולמות מהראשונים לסגור את שעריהם, ואפילו בימים אלו הם מחויבים שלא לפעול. אומנם רבים זכו לחסד ולדחיית תשלומים מצד בעלי הנכסים, אך ככל שהזמן חולף הסדרים כאלה מתפוגגים. אז איך באמת הם שורדים במציאות שבה השכירות החודשית מגיעה לעשרות אלפי שקלים, ומולן ההכנסות עומדות על אפס?
אבי דואניס
"הדריה", תלפיות
תפוסה מקסימלית: 1,100 איש באולם + 400 בחצר
דואניס: "בתוך ירושלים אנחנו אולם האירועים הכי גדול בעיר. יש דיבורים על כך שסוף סוף יאפשרו בתחילת אוגוסט בשבוע הבא או לכל המאוחר בט"ו באב לפתוח את אולמות האירועים. אני חושב שבלי מתווה והוראות זאת תהיה טעות, לצערי. אף זוג שמתחתן לא ייקח את הסיכון שיגיעו פקחים או שוטרים ויסגרו לו את האירוע באמצע. מה שהכי בעייתי בעיני משרד הבריאות זאת רחבת הריקודים. אז אפשר בכלל לבטל אותה ויהיה שמח ומוזיקה, ומקסימום אנשים קצת ירקדו כל אחד בסמוך לשולחן שלו בלי להתקהל ברחבה אחת".
איך שורדים?
"קשה מאוד. אף אחד לא יכול לתת לנו תשובות מוסמכות ואי אפשר להמשיך להתנהל ככה. רק השכירות החודשית שלנו עומדת על 150 אלף שקל. ולא חסר עוד הוצאות שממשיכים לגבות מאיתנו. מצד שני גם קיבלנו מקדמות לאירועים. חייבים פתרון יצירתי ובכל תנאי, רק שיהיה ברור ושייתנו לנו לעבוד. לאט לאט הכל יסתדר, רק שיאפשרו לנו לפתוח בצורה מסודרת ועם ודאות, ולא כמו בפעם הקודמת, שפתחנו לכמה ימים ונאלצנו לסגור אחר כך מחדש".
דרור כהן
"אולמי חי", תלפיות
תפוסה מקסימלית: 400 איש
כהן: "אני פה כבר 30 שנה, ומ-'עמך' ועד חברי כנסת ושרים, כולם חגגו אצלנו וקיימו פה שמחות. עברנו הכל, מלחמות ואינתיפדות, אבל המצב כיום עם הקורונה הכי קשה. אם בממשלה יחליטו שפותחים, נרוץ ונעשה הכל שנפעל, אבל ההרגשה היא שמשחקים איתנו. היומן שלנו לאוגוסט מלא, אבל אני לא יודע מה להגיד למתחתנים שמתקשרים כל יום ושואלים מה יהיה".
איך שורדים?
"יש הפסדים קשים. כל יום שהמקום סגור אין הכנסות ויש רק הוצאות. ארנונה, ספקים, שכירות, ביטוח מבנה והלוואות. אנחנו מחויבים להמשיך לשלם והכנסות- אין. עכשיו לקראת הפתיחה המחודשת אנחנו משקיעים עוד בהכשרה וניקיון, בעמדות חיטוי ואלכוג'ל. ואני יודע שיהיו הוצאות נוספות. הפסדנו כספים רבים, ולכל הפחות על המדינה לסייע לנו לכסות את ההפסדים".
שלומי תורג'מן
"וודינג קלאב", תלפיות
תפוסה מקסימלית: 600 איש באולם + 200 בחצר
תורג'מן: "המדינה בעטה בנו. פשוט מתעלמים מכל נושא ענף האירועים. בניגוד למסעדנים לנו אין סלבס שיופיעו בתוכניות ובערוצי הטלויזיה וילחמו עבורנו. מדובר במפעל חיים שלנו, ואם לא יימצא פתרון זה יהיה כדור שלג שילך ויגדל ויסחוף איתו עוד תחומים נלווים. המדינה לא טרחה לנסות להבין את הצרכים שלנו. נסגרנו ראשונים לפני בתי המלון ועדיין לא נפתחנו מחדש. נפגענו הכי קשה ואף אחד לא מסייע לנו".
איך שורדים?
"אין לנו יותר איך לשרוד. במקום להתעסק בלשמח ולארח אנחנו נלחמים על הקיום שלנו מול הארנונה, הספקים ובעלי הנכס. במקביל למצב שבו אנחנו נתונים, ממש חוגגים פה עם אירועים פיראטיים וחתונות במקומות פרטיים. בווילות, בלי רשיון עסק, בלי מיסים ובלי לעמוד בשום תקן, לא של קורונה ולא של משרד הבריאות. יש כאוס. אין שום סיבה עניינית שכל המשק והענפים השונים כבר פתוחים ורק אנחנו נותרנו סגורים".
אהרון מיכאל
"קדמא", נווה אילן
תפוסה מקסימלית: 900 איש
מיכאל: "הממשלה חייבת להכריז על הקורונה אסון טבע. כך כל עסק קטן כגדול יוכל לתבוע פיצויים מחברת הביטוח שלו בהתאם להוכחת הנזק שלו. ואחר כך המדינה תצטרך לסייע לחברות הביטוח. לדעתי גם עניין ההגבלה על מספר המוזמנים אינו נכון. אי אפשר לתת מספרים אבסולוטיים אלא חייבים אחוזים, כמו שעשו בבתי המלון, כשאיפשרו להם עד 35 אחוז בחדרי האוכל. אני מקום ענק ורק בגן אני יכול לארח 300, ובפנים אפשר עוד 100".
איך שורדים?
"ברור שככה אי אפשר להמשיך. נעמוד בכל תנאי שיציבו, רק שיפתחו. הממשלה אולי מנסה לעצור את הנגיף, אבל מתחילה מגפה כלכלית. לאנשים נגמר הכסף".
האם אפשר להשתחרר מחוזה שכירות?
בקשר לחוזי השכירות, לדברי עו"ד ליאון אמיראס, מ"מ ויו"ר ועד מחוז ירושלים בלשכת עורכי הדין שמתמחה בנדל"ן, ייתכן שלבעלי העסק יש נקודת אור בחוק, אך חקיקה ממשלתית עדיפה: "באשר למצב הקיים בין בעלי העסק ובעלי הנכסים המשכירים להם את האולמות עצמם או את הקרקע שעליה בנויים אותם אולמות, בתי המשפט כבר פסקו כי מגפת הקורונה לא יכולה להיות 'תירוץ' לביטול או אי עמידה בחוזה קיים, ולפיכך, על פניו נראה כי בעלי האולמות לא יוכלו שלא לשלם את דמי השכירות שהם חייבים לבעלי הקרקע/מבנים.
"עם זאת, בדיני החוזים, ובעיקר בהתייחס לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, וחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, קיים מושג הנקרא 'סיכול חוזה'.
"הכוונה במונח זה היא לאי קיומו של חוזה בשל כך כי, כאמור בענייננו, שכירות אולם אירועים לשם עריכת אירועים המוניים לא מתאפשרת באופן פיזי או טכני, ובכך יש הלכה למעשה 'סיכול' של מהות החוזה שנחתם בין הצדדים.
"דיני הסיכול מתייחסים למצבים שאותם לא היה ניתן לצפות לפני חתימת החוזה וכי הם, כאמור, מסכלים הלכה למעשה את ביצועו של החוזה. ניתן לטעון כי מגפת הקורונה בכלל, והשפעותיה ההרסניות על המשק בפרט, הינה בגדר מאורע בלתי צפוי שעשוי להביא לכדי קבלת טענה משפטית של 'סיכול החוזה' אם וכאשר יגיע הדבר לפתחו של בית המשפט. אולם יש להניח כי קביעה שכזו, אשר טומנת בחובה השפעות רוחביות ועמוקות לכלל המשק, תתקבל תוך כדי הבנה וניתוח מעמיקים של שיקולי מדיניות, וגם לכך המחוקק מחויב לתת את דעתו.
"כפי שנוכחנו לראות, משבר הקורונה מציב בפנינו סוגיות משפטיות מורכבות. נוכח זאת, ונוכח רוחב היריעה וההשלכות המדיניות־כלכליות־חברתיות שיש לכל החלטה בנושא, טוב תעשה הממשלה, לעניות דעתי, אם תגבש פתרון חקיקתי מקיף להקמת מנגנוני פיצוי מיוחדים לבעלי האולמות. כך, בצורה עקיפה, יישמרו גם הלקוחות עצמם, שכן יקבלו החזר מלא מבעלי האולמות, וכן ייחסך מהם הצורך לפנות להליכים משפטיים.
"גם בעלי הקרקעות (שלעיתים קרובות זו המדינה עצמה) יזכו לקבל את דמי השכירות המגיעים להם (או לפחות את חלקם) בלי שהדבר יביא לקריסת בעלי האולמות".
