אסון ההדברה בירושלים
"חשבתי לקרוא לבנות על שם יעל ואביגיל - ולא יכולתי"
מתי: ינואר 2014
הסיפור במשפט: פעולת ריסוס פשוטה בבית משפחת גרוס בגבעת מרדכי הסתיימה באסון – שתי הבנות, אביגיל (4) ויעל (שנה וחצי), ששאפו חומרים רעילים, נפטרו, ושני הבנים, מיכאל (8) ויצחק (6), פונו לבית החולים במצב קריטי, שם הצילו את חייהם.
מעשה שהיה: "אני לא רוצה לחשוב על זה שמישהו יעבור את מה שאנחנו עברנו". במשפט הזה פותחת את השיחה מיכל גרוס, אימן של אביגיל ויעל ז"ל. "מצד אחד, יש לי את הכעס על המדביר שהתרשל ולא הייתי רוצה לראות אותו אי פעם, אבל מצד שני, מבחינתי הוא השליח הרע. הקדוש ברוך גזר את הגזירה והוא רק נשלח בידי השם לעשות את הגזירה הזאת. אני לא מרגישה שאם הוא יבלה את כל חייו בכלא אז זה מה שיעשה לי טוב".
כמעט שש שנים עברו מאז האסון הנורא, ומאז האירוע הקשה חבקה מיכל שתי בנות ובן. "שירה שושנה נולדה לפני 11 חודשים", היא אומרת. "לפני שלוש שנים ילדתי בת, ולפני כן, שנה אחרי האסון, חבקתי בן בינואר 2015. חשבתי לקרוא לבנות על שם יעל ואביגיל, אבל בסוף לא יכולתי לעשות את זה. אי אפשר לקחת את המקום שלהן. זו מכה קשה והילדים זה האור שלנו ושם נמצאת הנחמה הכי גדולה. הגעגועים לבנות צורבים וכבדים ואני לא יכולה לחשוב איך הייתי מתעוררת בבוקר בלי הילדים שהבאנו".
חלק מתהליך ההתאוששות של המשפחה מהאסון כלל גם לא מעט סימני שאלה. "יצחק ומיכאל שאלו אחרי האסון המון שאלות, היום פחות", אומרת האם. "ועדיין הם רואים את הציורים של יעל ומברשת השיניים שלה ונזכרים בכל מיני חוויות שהיו בבית. כהורים, תמיד נראה לנו שהילדים הם בשליטה שלנו, ופתאום אני מבינה כמה שזה לא.
"הפחדים והחששות נמצאים, בעיקר הסיוט הזה שאפשר למות ברגע. ביום־יום זה אומר שאני יכולה פתאום סתם כך ללכת לבדוק עם הילדים בסדר. אז כן, יותר חוששים".
גרוס מוסיפה כי מאז האסון היא לא חזרה לעבוד באופן קבוע. "חשוב לי להיות נוכחת", היא אומרת, "לראות שהילדים שמחים ושטוב להם. שירה הבת הקטנה שלנו, שהיא תינוקת שמאוד מזכירה לי את יעל, היא שובבה וזריזה כזאת. זו אכזבה שלא יכולנו לראות את הבנות גדלות, אבל אנחנו לא בחרנו בזה.
"מה שמחזיק אותי זה האמונה, אני מאמינה שמה שהשם עושה זה טוב ושזה כמו פיקדון שנתנו לנו מתנה לזמן קצר".
רגע לפני סיום גרוס מציינת את המשמעות החדשה שהיא קיבלה לחנוכה. "זה חג ביתי ומשפחתי, אבל אצלנו זה גם חג טעון מאוד שכן בתקופה הזאת קרה האסון. זה החג הכי כבד עלי, אבל הילדים שלנו גרמו לתחושת החסר להיחלש מעט".
מחאת האוהלים בגן הסוס
"הרגשנו שותפים לרגע היסטורי בחיי המדינה"
מתי: קיץ 2011
הסיפור במשפט: המחאה החברתית שהתחילה בתל אביב עשתה במהרה עלייה גם לעיר הקודש, כשהמוקד המרכזי היה גן הסוס, שהפך למאהל מחאה ענק.
מעשה שהיה: את חודשי הקיץ של שנת 2011 איתי גוטלר לא ישכח לעולם. מי שהיה אז יו"ר אגודת הסטודנטים בעיר הפך בתוך שבועות בודדים לאחת הדמויות הבולטות במאבק שהצית מדינה שלמה.
"אני לא אשכח שהוצאנו קריאה לציבור להגיע לצעדה מהכנסת לגן הסוס בירושלים. זה קרה במקביל למחאה בשדרות רוטשילד בתל אביב, ובאו 3,000 אנשים. כבר אז היינו בשוק", הוא נזכר השבוע. "זו היתה הפגנה ענקית, ואחר כך היו עוד ארבע הפגנות גדולות מול בית ראש הממשלה בירושלים, שבהן השתלבה גם מחאת העגלות. להפגנות האלה הגיעו המונים, והשיא היה כשהשתתפו יותר מ־50 אלף איש וזה היה חריג, לא משהו שהכרנו".
מה אתה מרגיש באותו רגע?
"שאתה שותף לרגע היסטורי בחיים של המדינה. לא פחות".
אף שלא השיגה את כל יעדיה, גוטלר מכתיר את המחאה כהצלחה. "מה שמאוד אפיין את המאהל הירושלמי זה שהצטרפו הרבה תנועות וארגונים של חברה אזרחית ותהליכים זה דבר שלוקח זמן", הוא אומר. "הושגו לא מעט דברים בעקבות המחאה: חוק חינוך חינם מגיל 3, מחיר למשתכן של משה כחלון, הורדת תעריפי התחבורה הציבורית. כל אלה קרו, והשינוי הכי חשוב זה הזרקור שהופנה לעיסוק בנושאים החברתיים־כלכליים. אנשים נהיו פתאום מודעים לזכויות שלהם והתפתחו כמה מאבקים שקשורים בצרכנות בעקבות זה, כמו למשל המאבק במחירים בשופרסל בקרית יובל. פתאום התעוררו התארגנויות אזרחיות, ביניהן המאבק לשיפור זכויות עובדי הקבלן".
אבל היה גם הרבה פספוס.
"אני חושב שאם כולנו, מנהיגי המחאה, היינו מסכימים להיכנס למו"מ עם המדינה, היינו יכולים להוציא יותר מהממשלה והדברים היו נראים אחרת".
ועדיין, במבט לאחור, זו היתה שעתה היפה של ירושלים, שספק אם תחזור על עצמה. "הציבור הירושלמי הוכיח שהוא מעורב, קשוב ושיש לו מודעות פוליטית, אבל אני לא בטוח שיהיו הפגנות במתכונת כזאת ובמספרים כאלה בקרוב", מסכם גוטלר. "זה באמת לא דומה לשום הפגנה אחרת שארגנתי קודם. יהיה קשה לשחזר את ההיקף, וייקח הרבה זמן עד שיהיה אפשר לייצר התעוררות מחדש, אבל כן הייתי רוצה לראות את זה קורה שוב כי מחאה היא כלי לשינוי".
השקת הרכבת הקלה בעיר
"אולי הספיקו לשכוח, אבל עסקים כאן הלכו לאבדון"
מתי: אוגוסט 2011
הסיפור במשפט: אחרי שנים של הכנות, עבודות וביקורת – הקו האדום של הרכבת הקלה בעיר ביצע את הנסיעה הראשונה שלו. והשאר היסטוריה.
מעשה שהיה: גם היום, כמעט עשור מאז שיצאה לדרך והפכה לאחד מכלי התחבורה הציבורית המובילים בארץ, קשה להוציא מאלי לוי מילות פרגון על הרכבת הקלה. מי שהיה לשעבר יו"ר ועד סוחרי מרכז העיר לא שוכח את השנים הקשות שקדמו להשקה. "אני לא נגד הקידמה", הוא ממהר להסביר. "השאלה היא איך עושים את זה. אנחנו חווינו חוויה מאוד קשה עם הרכבת הקלה. עסקים פשטו רגל בגלל העבודות, זה הביא לסחרור אצל הסוחרים, ועדיין קשה להאמין איך בעלי עסקים אכלו אותה".
לוי נמנה עם המתנגדים הבולטים להקמת הרכבת. לדבריו, יש סוחרים ובעלי עסקים בעיר שניזוקו ולא הצליחו להתרומם מחדש כלכלית. "אנשים כבר הספיקו לשכוח, אבל יש עסקים שהלכו לאבדון", הוא אומר. "אני כל כך טעון על הדבר הזה. באה הרכבת, הכל כאילו יפה, אבל מישהו זוכר מה היה פה בזמן החפירות ולמה זה גרם? נחסמו דרכי גישה לעיר וחנויות נסגרו בגלל זה. שלא לדבר על כמות מקומות החניה הפנויים שירדו לטמיון והלקוחות שכבר הפסיקו לבוא לעיר כי אין איפה לחנות".
ללוי, שמעיד כי הוא משתמש ברכבת בנסיעות למרכז העיר, טענות גם על המשך הפרויקט. "הפריסה של הרכבת לא התרחבה לחלקים נוספים בבירה וזו עוד נקודה חשובה", הוא אומר. "הרכבת הביאה יתרונות, אבל לא הביאה את הבשורה במאה אחוז. אני נוסע ברכבת כי היא נוחה ואני חי את מרכז העיר, אבל מה עם בעלי העסקים שחרב עליהם עולמם? מהבחינה הזאת אני עדיין מסתובב עם התחושה שלא מספיק דאגו לסוחרים מבחינת המיסים, מע"מ, השתתפות בארנונה והקמת קרנות סיוע. אני יודע שיש בעלי עסקים שנכנסו לתקופה כלכלית יותר טובה כשהרכבת התחילה לעבוד, ואני שומע על כאלה שמדברים על מינוף העסקים שלהם בעקבות הקמת הרכבת, כך שאני מאוד מקווה שזה יביא לנסיקה של העסקים בעתיד".
גל השריפות בהרי ירושלים
"כמו דרקון שמכלה הכל"
מתי: סוף נובמבר 2016
הסיפור במשפט: יש הטוענים כי מדובר בהצתות, יש שסבורים שזה מזג האוויר. התוצאה זהה – מספר חסר תקדים של שריפות ענק כילו שטחים נרחבים, בתים ובתי עסק.
מעשה שהיה: "כמו כל נקודת משבר בחיים, אחרי המוות יש לידה, וזה יכול לתאר את מה שעברתי", אומרת השבוע רמה בן צבי, שמפעל חייה, 'המטבח של רמה' בנטף שבהרי ירושלים, נשרף כליל באותן שריפות ענק. "המסעדה כיום פועלת ומשמחת את לבבותינו, וזה לא מובן מאליו, כי אחרי השריפה הזו היתה שאלה מאוד גדולה אם נצליח להקים את המסעדה מחדש".
לדבריה של בן צבי, היו פעמים שהיא כמעט ויתרה על פתיחה מחודשת. "בתי אמרה לי: 'אני רוצה לקחת את זה על עצמי' ובלעדיה ובלי התמיכה של כל המשפחה לא הייתי מצליחה לראות את המקום הזה עומד על הרגליים, אז זה באמת נורא משמעותי", היא אומרת.
בן צבי מעידה כי היא כבר לא מתעוררת מסיוטים בלילה, אך האירוע עדיין מאוד נוכח ומשמעותי בחייה. "אפילו עכשיו כשאת מחזירה אותי למה שהיה אני מקבלת עור של ברווז", היא אומרת. "זה כמו הדרקון מסיפורי הילדות שבא ומכלה הכל, וגם פה הכל נמחה מעל פני האדמה, אירוע מאוד עוצמתי".
לדבריה, אחד הקשיים המשמעותיים שמולם התמודדה לאחר השריפה היה המאבק בבירוקרטיה. "מהבחינה הזו התחושה היא שאנחנו ארץ אוכלת יושביה", היא אומרת. "שלוש שנים עברו ואנחנו עדיין בדיונים עם מס רכוש על הפיצויים שאנחנו אמורים לקבל כי עד עכשיו קיבלנו פיצוי חלקי בלבד. לבירוקרטיה יש את הקצב שלה וזה מאוד מכביד, ואחד הדברים המאכזבים זה הפער גדול בין ההבטחות ומימושן, התחושה שהמדינה לא עוזרת לך מספיק.
"זה כמו אדם שאחרי אסון שהפך אותו למוגבל פיזית הוא צריך להתמודד מול הביטוח הלאומי במקום להתעסק עם הפיזיותרפיה שתבריא אותו. גם אנחנו היינו צריכים להתמודד עם הרבה רשויות".
ומה לגבי התפריט? גם הוא השתנה אחרי השריפה, אך הרוח והעקרונות נשארו. "שמרנו על הליבה שלנו, שזה אוכל שבא מהאדמה וקרוב לאדמה, גם במרכיבים וגם בתהליכים שלו. כל מה שאנחנו מגישים גדל כאן או יכול היה להיות גדל כאן", היא מוסיפה. "גם קהל הלקוחות ברובו נשאר נאמן. מה ששונה כיום בהשוואה למסעדה בגלגול הקודם הוא שלפני כן הבעלות היתה שלי ועכשיו זה אצל הבת שלי. בנוסף, המסעדה היא בערך חצי מגודלה הקודם בגלל יכולות כלכליות ורישוי. השף השתנה ויש מנות אחרות, למשל הלחם מאוד שונה - פעם הוא היה עשוי משמרים והיום זה לחם מחמצת, או המרכיבים על מאפה הטאבון שכיום מאוד שונים".
רצח מוחמד אבו ח'דיר
"בכינו בחתונה של הבן שלנו, כי קשה לשמוח בלי מוחמד"
מתי: יולי 2014
הסיפור במשפט: על רקע רצח שלושת הנערים מחליטים שלושה צעירים יהודים לבצע מעשה נקמה. הם חוטפים את הנער מוחמד אבו־ח'דיר ליד ביתו בשופעאט, לוקחים אותו ליער ירושלים ושם שורפים אותו בעודו בחיים.
מעשה שהיה: "מוחמד היה צריך להיות היום בן 21", אומר מוחמד אבו־ח'דיר, שבעל כורחו הפך לאחת הדמויות המוכרות בעשור האחרון. הוא אפילו הפך לדמות באחת מסדרות הטלוויזיה הכי מדוברות שנעשו כאן לאחרונה, והכל בגלל מעשה אחד נורא ואיום. "אני רואה את החברים שלו ואני כל הזמן חושב מה מוחמד היה עושה היום לו היה בחיים. אני חושב שהוא היה היום מהנדס חשמל ולומד בטכניון. הוא היה מצטיין בתחום הזה בבית הספר שבו למד והיו לו שאיפות ללמוד במוסד יוקרתי".
חמש שנים וחצי עברו מאז הרצח המזעזע, שלושה יהודים הורשעו ונשלחו למאסר, אבל אביו של מוחמד עדיין לא נרגע. "המשפחות של הרוצחים לא התנצלו אף פעם, וגם אם היו מתנצלים - זה יחזיר לי את מוחמד?" הוא שואל. "אני הייתי מצפה שייתנו חמישה מאסרי עולם למי שרצחו את הבן שלי, למי שעשו מעשי פשע כמו שעשו הנאצים, וגם שיהרסו את הבתים שלהם. אבל זה לא קרה, ואני חושב שאין צדק של מאה אחוז, לא במשטרה ולא במערכת המשפט".
רק לפני שבועיים שועפאט ומשפחת אבו־ח'דיר שוב היו בכותרות. "אלמונים ניקבו את צמיגי רכבו של בני ראאד, בן 27, אחיו הגדול של מוחמד, בפעולת 'תג מחיר'", הוא מספר. "זה גורם לי לא להאמין ברשויות בישראל. לא פועלים באמת מול מבצעי פעולות תג מחיר ופושעים יהודים".
הרצח המזעזע ממשיך לרדוף את המשפחה כל הזמן. לפני כחודש התחתן ראאד באירוע גדול וחגיגי בשכונה, אך השמחה לא היתה שלמה. "הגיעו 5,000 איש, היה יותר מטון בשר, אבל מוחמד היה חסר מאוד. אנחנו בכינו בחתונה, כי קשה לשמוח כשמוחמד לא פה. וזה לא רק בחתונה - זה כל יום איתנו באופן שקשה להסביר. ככל שהזמן עובר ההרגשה שלנו קשה יותר. אין מילים לתאר את מה שאנחנו עברנו. אשתי סוהא, מאז ששרפו את מוחמד, לא ישנה בלילות. ואני כל הזמן במחשבות על הרגעים האלה ששרפו אותו וחנקו אותו בצורה כל כך אכזרית, כמה הוא סבל והכאיבו לו. כבר היה עדיף שזה היה קורה ביריות אקדח".
חוסיין מעיד שהוא ומשפחתו לא באמת השתקמו מאז האסון. "המצב הבריאותי שלי ושל אשתי הידרדר ונהיינו חולים בסוכרת בגלל כל הלחץ", הוא אומר. "אני הולך לעבודה כי זה המקום היחיד שמחזיק אותי עסוק ונותן לי קצת עניין ומשכיח ממני לכמה שעות ביום את האסון ואת זה שמוחמד לא איתנו. אנחנו לוקחים כדורי הרגעה באופן קבוע כי המצב הנפשי שלנו לא טוב".
אסון הגז בגילה
"אם הנכדים מפוצצים בלון - זה מחזיר אותי לרגעי הפיצוץ"
מתי: תחילת 2014
הסיפור במשפט: למרות שהתריעו על ריח חריף של גז ולמרות ביקור טכנאי - פיצוץ בלוני גז בסמוך לבנייני מגורים ברחוב שבתאי הנגבי בגילה גורם לפיצוץ עז. התוצאה טרגית: ארבעה הרוגים ועשרות שנותרו ללא קורת גג.
מעשה שהיה: תמונת הלילה המסויט שבו איבדה את ביתה בשכונת גילה בירושלים לא עוזבת את יוכי אפללו גם היום. היא הצליחה אומנם להשתקם ולהקים את ביתה מחדש, אך על החרדות היא טרם התגברה. "אי אפשר לשכוח כזה דבר", היא אומרת. "אני הייתי בתוך המיטה, חצי ערה, כשאירע הפיצוץ, ואז כל החלון של הבית נחת עלי. הרבה ממה שקרה אני לא זוכרת כי איבדתי את ההכרה והתעוררתי רק אחר כך באמבולנס".
האסון אירע בעקבות גז שדלף מאחת הדירות וגרם לפיצוץ אדיר. בפיצוץ נהרגה משפחה שלמה: בני זוג ובנם הפעוט ודיירת נוספת שהתגוררה עם הוריה בדירה סמוכה. הרס רב נגרם לכמה דירות והתושבים נותרו במשך כמה שנים ללא קורת גג. "אני כל הזמן חושבת על השכנים מעליי שמתו", מספרת אפללו. "אני לא מאלה שמתחברים יותר מדי עם שכנים ואליהם דווקא התחברתי. אני היום נכנסת לפחדים מכל רעש הכי קטן ואני מטופלת. זה עוזר, אבל לא במאה אחוז. מספיק משהו שנופל בתוך הבית - ואני ישר קופצת. אם הנכדים שלי מפוצצים איזה בלון זה מחזיר אותי לרגעי הפיצוץ. גם השינה לא טובה, וללא ספק האירוע הזה גרם לי לחרדות".
לאחר האסון נאלצה אפללו לגור שלוש שנים וחצי אצל ילדיה. "איבדתי הרבה משמחת החיים שלי", היא אומרת. "פעם אהבתי לצאת הרבה ולבלות עם חברות, היום הרבה פחות וזה כבר לא מדבר אלי. זה סוג של טראומה. שמונה חודשים אחרי האסון בכלל פחדתי להישאר לבד, הייתי צריכה שמישהו יהיה איתי. אני היום אוהבת יותר להתבודד וצריכה את הפינה שלי. מזל שהיתה לי המשפחה שלי כי לי לא היה ביטוח על הבית ואחרי אסון הגז לא היה שום סיוע בדמי שכירות. שיקמנו את הבית מחדש: בלטות, חלונות, אמבטיה ושירותים, רהיטים, פשוט הכל".
אפללו מנסה להמשיך לחיות חיים רגילים ולשים מאחוריה את האסון, אך לא מצליחה להימלט מהמחשבה שאירוע דומה עלול לקרות שוב. "אני מאוד מקווה שלא יקרה שום מקרה כזה לאף אחד", היא מוסיפה. "אבל אני כל הזמן בפחד שזה יכול לקרות עוד פעם. הגיע הזמן שהמדינה שלנו תתעורר קצת ושהפוליטיקאים יתחילו להתחשב קצת ולחשוב על האזרחים. היו צריכים לעזור לנו יותר. אני אז חייתי בתחושה שהמדינה הפקירה אותי וגם היום אני מרגישה את זה. כשיש אסון במדינה זרה ישר ישראל שולחת צוותי סיוע ורצה לעזור, אבל כשזה קשור לאסונות פה במדינה אין את אותו סיוע ותחושת דחיפות. אני לקחתי הלוואות שעד היום אני משלמת אותן ועוד עם משכורת ופנסיה מאוד קטנה".
פרשת ניסו שחם
"המחוז היה בסחרור - משוטרי הסיור ועד הקצינים הבכירים"
מתי: 2012
הסיפור במשפט: מפקד מחוז ירושלים ואחד הקצינים המוערכים במשטרה, ניצב ניסו שחם, נעצר בחשד לביצוע עבירות מין חמורות בשוטרות שהיו תחת פיקודו. הוא מפוטר מהמשטרה, מוגש נגדו כתב אישום, הוא מורשע בביצוע מעשה מגונה, אך בעקבות ערעור המדינה הוא מורשע בהטרדה מינית, מרמה והפרת אמונים.
מעשה שהיה: זה היה לילה לבן שאותו נצ"מ בדימוס שמוליק בן רובי זוכר היטב. "קצת אחרי חצות קיבלתי את ההודעה שניסו נחקר כבר מתחילת הערב במחלקה לחקירות שוטרים", מספר השבוע מי שהיה דובר מחוז ירושלים המיתולוגי. "לי באופן אישי זו היתה טלטלה".
בן רובי לא רק עבד עם שחם, הוא גם חבר קרוב. "ניסיתי להשיגו בטלפון אבל לא הצלחתי, הטלפון שלו היה סגור", הוא משחזר. "מאוחר יותר באותו לילה השגתי אותו ושוחחנו כמה פעמים. מיד הבנתי שהולכים להיות ימים קשים למשטרת המחוז ולמשטרה בכלל. לפנות בוקר החלו לפרסם את הידיעה בחדשות, ואז החל מחול שדים סביב זה. עשרות כתבים פנו אלי לתגובה על חקירתו. בשלב הראשון סירבתי להתייחס לידיעה עד לתיאום התגובה עם הגורמים הבכירים ביותר במשטרה. בשש בבוקר נסעתי למחוז בתחושה קשה ובתקווה שהחשדות יתפוגגו בתוך כמה ימים".
בן רובי, ששימש דובר משטרת מחוז ירושלים במשך 18 שנה, ממשיך: "כל השוטרים היו בהלם כי ניסו היה באמת מפקד אהוב. משטרת המחוז היתה בסחרור, משוטרי הסיור והבלשים ועד הקצינים הבכירים. הכותרות שהיו בעיתונים ליוו אותנו תקופת מה. זה לא פשוט, הן רגשית והן מקצועית. הבוס שלנו למעשה חשוד לכאורה בדברים האלה והתחושה היא קשה, אבל בסוף המציאות חזקה מכל, האנשים שלנו לא הפסיקו לעבוד".
בן רובי מציין כי הוא נמצא בקשר עם מפקדו לשעבר גם היום. "ניסו הוא גם דמות ירושלמית מוכרת שגדל בעיר והוא חלק מההוויה שלה", הוא מוסיף. "הוא היה מועמד ודאי לתפקיד המפכ"ל. באותם ימים השר לבטחון הפנים עמד לבחור את המפכ"ל הבא, ואז בעקבות הפרשה שפרצה פתאום מועמדותו של ניסו ירדה מעל הפרק. קיווינו שההר יוליד עכבר".
במקביל לפרשת שחם היו גם פרשיות של ניצבים אחרים שנחשדו בעבירות פליליות ואתיות, מה שפגע פעם אחר פעם בתדמית המשטרה. "אומנם היתה פגיעה תדמיתית במשטרה, אבל זה היה זמני", אומר בן רובי. "המשטרה ומשטרת המחוז בפרט הוכיחו כי הן יודעות להתגבר על אחד המשברים הגדולים שפקדו אותן. פרשיית הניצבים חוללה שינוי גישה במשטרה והופקו הלקחים במובן של הפנמה והעלאת מודעות בנושא".
בינתיים, לא בטוח שנאמרה המילה האחרונה בפרשה. בסביבתו של שחם טוענים כי הוא שוקל להגיש ערעור לבית המשפט העליון וכי הוא מאמין שהאישומים נגדו יופרכו. במקביל, בימים אלה עדיין מתבררת טענתן של כמה מהשוטרות, אשר הגישו תביעה לפיצוי נגד המחלקה לחקירות שוטרים על מה שהוגדר 'חקירה פוגענית' שנוהלה מולן.
משבר המחלקה ההמטואונקולוגית בהדסה
"זה פגע בצורה ישירה בילדים החולים"
מתי: תחילת 2017
הסיפור במשפט: החלטת מנכ"ל הדסה לאחד את מחלקות ההמטו־אונקולוגיה ילדים והשתלות מח עצם גררה מחאה יוצאת דופן מצד רופאיה הבכירים של המחלקה ההמטו־אונקולוגית. שישה מהם התפטרו, כמו גם עוד מספר אנשי צוות, והורי הילדים המטופלים יצאו למאבק מתוקשר.
מעשה שהיה: המאבק הציבורי שהוביל לפני כשנתיים וחצי אורי יקיר בפרשת המחלקה ההמטו־אונקולוגית אומנם תם, אך אם שואלים אותו - המשבר מבחינתו עדיין קיים. "חד־משמעית, אני חי את המשבר גם היום", אומר מי שבתו אובחנה אז כחולת סרטן. "לא יכול להיות שיותר משנתיים אחרי אין לזה פתרון. זה בלתי נתפס".
המשבר הגדול פרץ על רקע ההחלטה על איחוד המחלקות וגרר קרב עיקש בין ההנהלה לרופאים המתפטרים. אך לטענת יקיר ויתר ההורים המוחים, הנפגעים היו הילדים, שרצו להמשיך להיות מטופלים אצל הרופאים שהכירו ואהבו. "אני יודע מה זה לנסוע עם ילד שעה וחצי לבית חולים באזור המרכז", אומר יקיר. "המשבר באמת פגע בצורה ישירה בילדים ובמשפחות. היתה אמפתיה בציבור, אבל בסוף, כך הרגשנו, מי שלא שייך למשפחת הסרטן לא בדיוק הבין את המשמעויות. זה פגע ביותר ממאה ילדים חולים, ואני יודע כמה קשה לילדים שמאובחנים בסרטן ואין להם פתרון מתאים. יש אכזבה שהמדינה בגדה בהם".
אף שעברו יותר משנתיים וחצי, יקיר לא מתייאש, אפילו לא מהרעיון להקים מחדש את המחלקה בבית חולים אחר. "צריך להקים אותה בשערי צדק, עם הרופאים שנאלצו לעזוב את הדסה", הוא אומר. "זה מה שצריך לקרות. החום והחיבוק שחווינו בהדסה, כשאתה יודע שהרופא 24/7 בשבילך וברגעים הכי קשים אחת האחיות תשב עם הילדה ותשים לה לק, זה דבר שלא ראיתי בשום מקום בארץ. אפשר לשחזר את זה רק אם מבינים את החשיבות של זה".
אז יש סיכוי שהמאבק יתחדש?
"אנחנו נמצא את שעת הכושר להתניע מהלכים שבאמצעותם נשיג את דרישתנו. אני ריאלי ואני מבין שכדי שזה יקרה - הנסיבות והמציאות צריכות להתאים, ואנחנו גם צריכים למצוא את הדרך הנכונה לעשות זאת. אבל בסוף, למרות כל ההתנגדויות, מספרם של הילדים חולי הסרטן רק עולה, ואין סיבה מדוע לא לפתוח עוד מחלקה לטיפול בהם בעיר. אנחנו לא ויתרנו".
הפועל ירושלים זוכה באליפות ראשונה
"אבא, עשינו את זה"
מתי: 2015
הסיפור במשפט: אחרי זכייה בגביע יול"ב ובכמה גביעי מדינה, הגיע הדבר האמיתי - קבוצת הפועל ירושלים גברה בשני משחקים על הפועל אילת והניפה, לראשונה בתולדותיה, את צלחת האליפות.
מעשה שהיה: הבאזר, שסימל את סיום המשחק ואת ראשיתן של חגיגות האליפות הראשונות בהיסטוריה של הפועל ירושלים, שלח את גיא הראל, מנכ"ל הקבוצה, לחפש אחר אדם אחד – אביו אבי, מי שהיה בעבר מנהל הקבוצה. הוא נתן לה כמעט את כולו וכעת, עם תואר האליפות, הוא סוף־סוף סגר מעגל. התמונה הזו, של הבן בוכה בזרועות אביו, שגם הוא אינו יכול לעצור את הדמעות, הפכה לאחד הסמלים הגדולים של האליפות ההיא והיתה בלי ספק המרגשת מכולן.
"עד היום התמונה תלויה אצלי במשרד", אומר גיא. "זה בעצם הרגע שנגמר המשחק. המון דברים הציפו אותי באותן שניות. גדלתי בבית שהיה לגמרי הפועל. אבא היה מאוד מעורב ועבר הרבה חוויות עם הקבוצה. היא מאוד יקרה לליבו, וכשאני הפכתי למנכ"ל הוא חווה את הכל מחדש דרכי. הרגע הזה של הזכייה, באופן הכי טבעי בעולם, חיבר אותי אל אבא ולמחשבות עליו".
אתה זוכר מה אמרת לו?
"אני חושב שכל מה שהצלחתי להגיד לו זה: 'אבא, עשינו את זה'".
גם עכשיו, כמעט חמש שנים אחרי, קולו של גיא מעט רועד כשהוא משחזר את הרגעים האלה. "יש לי צמרמורת כשאתה מדבר איתי על התמונה הזו", הוא אומר. "זה רגע מיוחד עם אושר עצום. היו שם המון רגשות".
זה היה העשור הכי גדול של הפועל?
"כן. למרות שהקודם היה עם הזכייה ביול"ב ועם שני הגביעים, בעשור הזה קרו כמה דברים מאוד משמעותיים שהפכו אותנו לקבוצה דומיננטית. תראה למשל את המשחק האחרון מול אילת, על פניו משחק ליגה רגיל, אבל הגיעו אליו אלפי אנשים. אם נחזור לתחילת העשור, היינו באולם מלחה ובחלק מהמשחקים, כשהוא לא היה מלא, היו מגיעים בקושי אלפיים איש. מאז גדלנו, המערכת גדלה והפכה להיות שם דבר. פתאום נחת פה שחקן כמו אמרה סטודמאייר, שפעם מי חלם בכלל שיהיה כאן. קרו פה דברים מאוד גדולים. אם צריך לשים את האצבע, אז יש שני דברים משמעותיים בעשור הזה - הכניסה של אורי אלון והזכייה באליפות, שנתנה בעצם את החותמת על לאן הפועל הולכת".
מה יהיה בעשור הבא?
"אנחנו עם הפנים קדימה. אליפות ראשונה כבר לא תהיה, אבל השאיפה היא להמשיך להגדיל את מספר האוהדים, להיות מעורבים בקהילה ולזכות בתארים".
פרשת הצ'צ'נים ושריפת המועדון של בית"ר
"הכל היה מפויח, ירדו לי דמעות"
מתי: תחילת 2013
הסיפור במשפט: בעלי בית"ר דאז, ארקדי גאידמק, החליט להנחית כאן שני שחקנים מוסלמים – זאור סדאייב וג'יבריל קדאייב. המהלך יוצר גל מחאה ענק מצד חלק גדול מאוהדי בית"ר, שיוצאים במחאה אדירה נגד ההנהלה, ששיאה שריפת משרדי המועדון בבית וגן.
מעשה שהיה: כולם ידעו שהמצב נפיץ ושהקיצונים באוהדי בית"ר לא מוכנים לשמוע בכלל על כך ששחקנים מוסלמים משחקים בקבוצה. אך ספק אם מישהו, בחלומות הגרועים ביותר שלו, חשב שכמה מהם יציתו את משרדי המועדון, ובכלל זה לא מעט גביעים ומזכרות שפשוט ירדו לטמיון.
"זה היה בלילה. הייתי בבית ובסביבות ארבע בבוקר התקשר אלי הבן שלי, שהוא כבאי, ואמר לי ששרפו את המועדון של בית"ר", משחזר השבוע מאיר הרוש, איש המשק המיתולוגי של הקבוצה. "קמתי ואמרתי לאשתי שזה בטח בגלל הצ'צ'נים. מה עוד יכול להיות חוץ מזה? היה ברור שזה בגלל זה".
הרוש מיהר להגיע אל מתחם בית וגן, ושם הוא גילה את תוצאות השריפה. "הכל היה שחור ומפויח. ירדו לי דמעות", הוא מגלה. "היו שם מזכרות וגביעים שלא נשאר מהם כלום או כאלה שהתעוותו. היה גביע בגובה של מטר ומשהו שקיבלנו אחרי אחד הנצחונות, והיו גם 70 חולצות שאספתי במשך שנים מכל מיני משחקים ששיחקנו בארץ ובחו"ל. באותו רגע נכנסתי קצת להלם. אבל מהר מאוד התעשתי ואמרתי לעצמי: 'זהו, נשרף, נתחיל לעשות הכל מחדש'".
ובאמת, בבית"ר מיהרו לשפץ את החדר שנשרף ובתוך חודש החזירו אותו כמעט למצבו הקודם. "יש דברים שלא היה אפשר להחזיר", הוא אומר. "אחד הפריטים שניזוקו הם הנעליים של אלי אוחנה, שאותן לקחתי אחרי שהוא פרש. עכשיו הן נמצאות במוזיאון בחולון".
פרשת הצ'צ'נים גררה את בית"ר לתקופה לא טובה. "לקח קצת זמן, אבל הקבוצה התאוששה וחזרה לעצמה", אומר הרוש. "בעיניי בית"ר לא איבדה מהפופולריות שלה. האירוע פגע בתדמית של האוהדים עצמם, לא בבית"ר. אין ספק שזה מעשה קיצוני. אני לא יודע מה עבר לשני האוהדים האלה בראש - לבוא ולשרוף את המועדון שהם כל כך אוהבים".
ירי טילים על ירושלים
"תמיד אמרו 'פה אין טילים – ופתאום נפלו באזור"
מתי: קיץ 2014
הסיפור במשפט: הימים הם ימי מבצע 'צוק איתן', כשהחמאס מרחיב מדי יום את טווח הירי. בפיקוד העורף מחליטים להציב סוללות 'כיפת ברזל' בבירה ובאזור הרי ירושלים – ובתוך זמן קצר גם הטילים מגיעים אל אזור חיוג 02.
מעשה שהיה: פיגועי טרור תמיד היו כאן, אבל טילים הם תופעה פחות מוכרת לירושלמים. אפילו במלחמת המפרץ היעד לא היה עיר הקודש - עד למבצע 'צוק איתן'.
"תמיד אמרו: 'פה אין טילים', 'זה רחוק', 'זה לא יגיע לכאן', ואז פתאום היתה נפילה באזור ירושלים, והיו גם טילים שעברו מעל שמי העיר עצמה והיתה תחושה של אווירת חירום ושגם ירושלים נמצאת במשחק", נזכר השבוע חבר המועצה אריה קינג, מי שבאותה עת החזיק בתיק החירום והביטחון בעירייה. "זה היה משהו חדש, מערכה מסוג אחר, כי כשיש פיגוע בירושלים, אחרי זמן קצר העיר כבר חוזרת לשגרה. בהקשר של ירי הטילים זה כבר סיפור אחר, כי אתה לא יודע מתי זה יגיע ואתה לא יכול להרגיש ביטחון כי יש שוטר עירני או מג"בניקית שיוכלו לעצור את זה".
וכך, תושבי העיר נאלצו להתרגל לתמונות חדשות - הצבת מערכת 'כיפת ברזל' בעיר. "אני זוכר שבשלב מסוים גם פתחו מקלטים", אומר קינג. "למעשה, הסיור הראשון שקיימתי בתפקיד בסוף 2013 היה בעניין של בחינת כשירות המקלטים בירושלים וזמינותם לשימוש, אז כשזה כבר קרה בפועל שנה אחרי היינו מוכנים".
קינג זוכר גם אירועים לא פשוטים. "האזעקות היו לפעמים במקביל להלוויות הרוגים, וזה היה משהו שאנשים לא רגילים אליו, מה גם שבהר הרצל אין חדרי ביטחון - הלוויות של אלפים וההר חשוף לגמרי, וזה הוסיף למורכבות".
מותו של גומא אגאייר
"ואז פתאום הודיעו שהוא נעלם"
מתי: יוני 2012
הסיפור במשפט: אחרי שנכנס לעולמנו ברוח וצלצולים קנה את בית"ר ואת הפועל ירושלים בכדורסל, איש העסקים הברזילאי־אמריקאי־יהודי פתאום נעלם אחרי שיצא לשיט בחופי פלורידה. כשנתיים וחצי לאחר מכן הוכרז מת בידי בית המשפט.
מעשה שהיה: אין אחד שלא נותר בהלם מפרשת היעלמותו של גומא אגייאר, אך נראה כי עבור אשת התיווך רינת סילבסטר ההלם היה גדול מעט יותר. "כמה חודשים לפני שהוא נעלם פנו אלינו כמה גורמים מטעמו וביקשו מאיתנו להכין תוכנית עבודה למכירת כמה נכסים", היא נזכרת. "בדיוק ביום שהוא נעלם היינו אמורים לחתום על בלעדיות למכירת שני נכסים שלו".
סילבסטר, בעלים משותף של משרד התיווך 'חזון נכסים' יחד עם אחיטוב גץ, זוכרת כל שנייה מאותה אירוע. "היינו בערב בלוצ'יאנה והתכוונו להרים כוסית לחיים לקראת החתימה", היא מספרת. "ואז פתאום יצאה הידיעה שגומא נעלם. היינו בהלם מוחלט כמעט רבע שעה. אומנם אישית לא הכרנו את גומא כי היינו בקשר רק עם היועצים שלו, אבל היתה תחושה של אובדן. האמת היא שפחות חשבנו על העסקה שאיבדנו ויותר על המשפחה שלו ועל האובדן שלהם".
אחרי שהוגדר באופן רשמי מת החל הקרב על הירושה שלו, שכללה גם לא מעט נכסים בירושלים. אחד מהם בית במתחם ממילא, שמשתרע על פני 600 מ"ר עם מרפסת הצופה אל העיר העתיקה. "פתאום, בשעת לילה מאוחרת, קיבלתי טלפון מעורך הדין של אלמנתו, והוא אמר לי: 'עשינו בדיקה מקיפה ואנחנו רוצים שתייצגו אותנו במכירת הנכס'", מספרת סילבסטר. "בסופו של דבר מכרנו את הנכס על כל תכולתו ללקוח מניו יורק בכ־43 מיליון שקל. אני זוכרת שהיו בדירה עדיין חולצות של בית"ר והפועל".
הדקירות והרצח במצעד הגאווה
"אנשים מהקהילה ממשיכים להיות מותקפים"
מתי: יולי 2015
הסיפור במשפט: מה שהיה אמור להיות חגיגה גדולה לפלורליזם ולחופש הביטוי הסתיים ברצח נוראי ובמסע דקירות חולני. ישי שליסל, חרדי שכבר ביצע בעבר נסיון תקיפה במצעד גאווה בעיר, דוקר למוות את שירה בנקי ז"ל בת ה־15 ופוצע שישה אחרים.
מעשה שהיה: "הרגשתי כאילו מישהו רץ ונכנס בי. לא נבהלתי ולא הרגשתי כאב בהתחלה. רק אחר כך, כשהסתכלתי על הגוף שלי, ראיתי דם - ובמקביל ראיתי את הפרצוף המבועת של אחת הצועדות ומישהו עם מראה חרדי בורח. רק אז קלטתי", משחזר נעם איל, אחד הפצועים באותו מצעד גאווה שנחרת בזיכרון הקולקטיבי הירושלמי.
איל לא הכיר את שירה בנקי ז"ל. רק במקרה הוא עמד לידה בזמן המצעד ושניהם נפגעו מהסכין של שליסל. "אצלי היתה דקירה עמוקה אבל כזו שלא פגעה באיברים חיוניים", הוא אומר.
לטענתו, הרצח יצר תופעה הפוכה ממה שהרוצח ניסה להשיג. "מאז הרצח של שירה מספר המשתתפים במצעדי הגאווה רק עלה, מ־4,000 ל־20 אלף, וזה השינוי המרכזי", הוא אומר. "מי שהדמוקרטיה חשובה לו חייב לבוא. ישראל, שמתהדרת בסובלנות שלה כלפי הקהילה, לא יכולה להחריג את ירושלים בהקשר הזה".
אחרי שהחלים מהפציעה לקח איל על עצמו משימה. "היה לי חשוב לקדם את המצעד הבא כדי שאירוע כזה לא יעבור ככה סתם", הוא אומר. "וזה בדיוק מה שקרה כי בשנים האחרונות כמויות הצועדים נסקו. החשיבות של המצעד היא שככל שהוא גדל ורואים אותו יותר אז זה נראה פחות חריג".
אתה מרגיש שינוי בגישה מאז הרצח?
"המצעד בירושלים שונה במאפיינים שלו כי יש בו הרבה דתיים, ובחוגים של הציונות הדתית השינוי בולט וחיובי, יש גישה של יותר קבלה וסובלנות. אחרי הרצח היתה גם תמיכה שקטה של חברי מועצה חרדים בארגונים שמזוהים עם הלהט"ב, וזאת בשל סכנות של אובדנות בתוך הקהילה ופתאום יש להם כתובת וזה פיקוח נפש".
אלא שכאן מסתיים החלק האופטימי של איל. "מעבר לכך - אני לא רואה שינוי מהותי בירושלים. אנשים מהקהילה ממשיכים להיות מותקפים וזוג גברים שילכו יד ביד במחנה יהודה יחטפו יריקות. יש מעט אזורים בעיר שאפשר להרגיש נוח בהם".
לסיום, איל אומר כי הוא רואה בעצמו נפגע טרור לכל דבר. "לאנשים שהיו במצעד לקח הרבה זמן להבין מה קרה", הוא משתף. "היו שחוו תסמונת פוסט טראומתית ואחרים שסחבו את זה איתם. גם אני חי את האירוע בדרכים אחרות. זה היה אירוע קיצוני. אף אחד לא דקר אותי כי קוראים לי נעם, זה לא היה אישי נגדי. היתה פה פגיעה בחפים מפשע כדי להשיג מטרה פוליטית. וזה טרור ואני רואה בעצמי נפגע טרור, רק שבהגדרות החוקיות לא מכירים בנו ככאלה".
המרתון והפורמולה מגיעים
"לעשות תצוגה של העיר לקהל הרחב דרך הספורט"
מתי: המרתון הראשון היה ב־2011, אירוע הפורמולה הראשון ב־2013.
הסיפור במשפט: אחרי שנים שבהן רצו כאן רק 21 קילומטר, ראש העירייה דאז ניר ברקת החליט על השקת מרתון ירושלים, שהפך במהרה לסיפור הצלחה מסחרר שמנקז אליו כל שנה כ־30 אלף משתתפים. שנתיים לאחר מכן הוא הצליח להביא לעיר גם את רכבי הפורמולה 1, למופע מרוץ מכוניות מיוחד.
מעשה שהיה: אם הייתם שואלים תיירים לפני יותר מעשור מה זה ירושלים עבורם, סביר להניח שרובם היו מציינים את הכותל, את הר הבית, כנסיית הקבר או כל אחד מהאתרים הקדושים והמפורסמים. בעשור האחרון ייתכן מאוד שהתשובה של רבים מהם השתנתה וכוללת את צמד המילים 'מרתון ירושלים'.
"הצלחנו להביא למצב שכששומעים את המילה ירושלים בארץ ובעולם זה מעלה קונוטציה גם של ספורט ופנאי", מסביר ניר ברקת, ראש העירייה לשעבר, את מהפכת התרבות שהתרחשה כאן בעשור האחרון במהלך הקדנציות שלו בכיכר ספרא. "שניים ממנועי הצמיחה שהגדרתי היו תחומי ההייטק והתיירות, שבהם יש לירושלים קצב צמיחה מהגבוהים בעולם. הבנתי ששילוב התרבות עם התיירות מביא צמיחה מואצת והחלטתי ללכת על דברים גדולים".
ובאמת, מרתון ירושלים הוא הצלחה מסחררת, הן מבחינה ספורטיבית והן מבחינה תיירותית, כשהוא מביא לעיר בכל שנה עשרות אלפי רצים. "אחד מכל עשרה רצים הוא תייר", אומר ברקת, בעצמו חובב ריצה שמשתתף קבוע במרתון. "היו פה אצנים מכ־80 מדינות. המסלול תוכנן בצורה כזאת שיעבור בעיר העתיקה ובאתרים היפים של העיר. זה כמו לעשות תצוגה של העיר לקהל הרחב דרך הספורט".
גם הפורמולה משכה אליה קהל רב, אך גם לא מעט ביקורת, בעיקר סביב השאלה אם מדובר באירוע שמתאים לקהל הירושלמי. "הפורמולה זה אחד מענפי הספורט הפופולריים בעולם", מגן ברקת על הרעיון שלו. "כשמסתכלים מה קורה סביבנו רואים שהערים הגדולות באירופה מובילות את הפורמולה, והחלטתי לצרף גם את ירושלים לרשימת הערים הללו. ירושלים הפכה לעיר אטרקטיבית, כשיש אירועים גדולים מהסוג הזה זה ממתג אותה כעיר מובילה כמו ברלין ופריז. זה ללא ספק מרכיב בהבאת אנשים לכאן.
"להשקיע 1.2 מיליארד שקל בתרבות וספורט זה מתגמל והרווח הוא של כולנו אחר כך. חמישה מיליוני תיירים בשנה שמגיעים לירושלים זה גם חלק מן הסיפור".
איך אתה מגיב לכל אלה שהעבירו ביקורת על הפורמולה?
"אנשים אולי לא מבינים מה זה מיתוג. יש פה השקעה במשהו שיהיה לך החזר ממנו. לגבי העלויות של הפורמולה - אז החלק הגדול הגיע מתרומות ומספונסרים, ורק חלק קטן, כשני מיליון שקל, מתקציב העירייה. האירועים האלה הם חלק מהמדיניות שהובלתי ואני מאמין שהמגמה הזאת תימשך".
הסופה הגדולה בירושלים
"הפנדות האדומות יצאו לשחק בשלג"
מתי: סוף 2013
הסיפור במשפט: אחת הסופות הגדולות שידעה העיר כללה מספר ימים של שלג, תושבים נצורים, מפלסות, מלח והרבה הרבה לבן.
מעשה שהיה: הירושלמים אוהבים שלג, מחכים לו ומתפללים שיירד. אך מה קורה כשהוא לא מפסיק לרדת? אל המציאות הלבנה הזו התעוררו תושבי העיר בסוף שנת 2013, כשסופה אדירה הצליחה לגרור את ירושלים למספר ימים של שיתוק קפוא עבור כולם – כולל בעלי החיים.
"כמו כל ירושלים, גם גן החיות התמלא שלג", מספרת ד"ר נילי אבני־מגן, וטרינרית ראשית בגן החיות התנ"כי בעיר. "במזג אוויר כזה, כמו בחיים, יש בעלי חיים שנהנים יותר ויש כאלה שפחות".
וכך, בעלי החיים הרגישים יותר היו סגורים 'בבתים שלהם' עם חימום. "השימפנזים למשל, ובכלל כל קבוצת הקופים, רגישים יותר לבעיות קור והצטננויות לעומת אוכלוסיות אחרות", מספרת ד"ר אבני־מגן. "גם על הג'ירפות היינו צריכים לשמור בשל הטמפרטורה, אבל גם שלא יחליקו וישברו רגל, אז גם הן היו בתוך מכלאות הלילה שלהן".
הווטרינרית מספרת שבשל המצב היתה היערכות מיוחדת. "דאגנו לתוספת מזון ולחומרי העשרה כדי לחזק את כלל בעלי החיים", היא אומרת. "נתנו אקסטרה מהכל כדי שיעמדו בקור, ודאגנו שיישאר גם במהלך הלילה צוות חירום כי דרכי הגישה היו חסומות".
והיו גם חיות שנהנו מהמצב. "הפנדות האדומות יצאו לשחק בשלג ובשביל הטיגריסים זה היה יום חג", אומרת ד"ר אבני־מגן. "גם הפינגווינים נהנים בשלג, רק שאצלנו יש כאלה מזן דרום אפריקאי שלא צריכים בהכרח את הקור הגדול. וקיימים אלה שחיים במרחב הפתוח ואין להם בתים, כמו כל אוכלוסיית הציפורים והעופות. באופן כללי, אפשר לומר שהתינוקות והמבוגרים הם הרגישים ביותר, ולא משנה מאיזו קבוצת בעלי חיים הם".
היו גם מקרים טרגיים בעקבות הסערה. "אני זוכרת שהיתה נפילת עץ דקל באזור הכניסה לאגם, ובעקבות זאת איבדנו שני פלמינגו", היא מספרת. "היום שאחרי לווה בהרבה חששות כשהלכנו לאמוד את הנזקים. החשש הגדול בשלג הוא בעיקר מהפסקות חשמל מכיוון שיש מדגרות בגן החיות, בעלי חיים שאנחנו מרבים כאן וצריך חשמל בשביל זה".
משה ליאון מנצח בבחירות
"תחושת הבטן אמרה לי שאזכה"
מתי: סוף 2018
הסיפור במשפט: אחרי סיבוב ראשון צמוד משה ליאון מצליח לעשות מהפך של הדקה ה־90, לנצח את עופר ברקוביץ' ולכבוש את הכיסא הבכיר בכיכר ספרא.
מעשה שהיה: מערכת הבחירות לראשות העירייה ב־2018, הכי מותחת שידעה העיר, הסתיימה בצורה הכי דרמטית שאפשר. בסיבוב שני, עם טוויסט של הרגע האחרון בסופו, סיים משה ליאון את המרוץ עם חיוך ענק וטייטל חדש – ראש עיריית ירושלים.
"מאז הרגע שנבחרתי אין לי טיפת זמן לחשוב מה היה ואיך הרגשתי. אנחנו רצים קדימה", אומר ליאון, שנכנס לתפקידו לפני קצת יותר משנה. "זה היה רגע מרגש בחיי, לצד אירועים מרגשים אחרים כמו לידת הילדה הבכורה שלי. זה מסוג הרגעים האלה שאתה מתכונן אליהם בחייך ואתה מאמין שתגיע אליהם, וזו התחושה שהכנתי את עצמי לתפקיד הזה".
כשמסתכלים במבט של עשר שנים, אין ספק שליאון הוא אחת הדמויות הבולטות בפוליטיקה המקומית. זה התחיל עוד במערכת הבחירות הקודמת, אז הפסיד לניר ברקת, המשיך בהחלטה שלו לעבור לגור בעיר ולשמש במשך חמש שנים חבר מועצה, והסתיים עם אותו מהפך דרמטי. "אני לא אשכח זאת. גם אם נדמה היה לרגע שהפסדתי, אז המהפך של השעות האחרונות ביום הבחירות הביא את הניצחון", הוא אומר השבוע. "תחושת הבטן שלי אמרה לי שאני אזכה".
ליאון לא רק שינה את מקום מגוריו כדי לזכות בתפקיד הנחשק, אלא גם עזב קריירה נוחה בעיסוקו הקודם כרואה חשבון מצליח. "אני לא מתגעגע לחיים הקודמים שלי בעסקים", הוא אומר בגילוי. "יש אנשים שבוחרים לעשות משהו אחד כל חייהם ויש כאלה שאוהבים לקחת אתגרים. אני מרגיש שהגעתי למקום הזה בעיתוי הנכון והבאתי גם את הניסיון שלי מהתחום העסקי. הדבר הראשון שעשיתי למחרת היום שבו נבחרתי היה ללכת למשרד האוצר ולסגור את תקציב 2019, וזה היה קריטי".
איך יהיה העשור הבא עבור משה ליאון?
"אני מתכוון להיבחר לקדנציה נוספת ואפילו לעוד כמה קדנציות כראש עירייה. חוץ מזה, ממש לאחרונה חזרתי להתאמן ואני מתכוון להתמיד בזה".
