17 שנים אחרי שננטשה, הגינה הקהילתית של שמרית גינות ז"ל ברחוב חלפתא שבקטמון הישנה, חזרה לחיים. במהלך מלחמת "חרבות ברזל" השכנים אימצו בחום את הגינה ועכשיו הם נהנים מפינה ירוקה שמשמשת אפילו לעריכת אירועים.
"הסיפור התחיל מהשכנה ברוריה", סיפר ל"מיינט ירושלים" ישראל יובל (75), שמתגורר ברחוב ב-3 השנים האחרונות ומגדיר עצמו כ'זקן הקהילה'. לגינה הוא מגיע עם ילדיו ונכדיו והשבוע אף מצאנו אותו בעיצומו של ניכוש עשבים שוטים. "יום אחד ראיתי מהדירה שלי למעלה את ברוריה עושה מסיבת יום הולדת לבן שלה בגינה. הם נטעו כאן עץ לימון, אבל לא היתה מערכת השקייה. אני, ברחמיי ראיתי את העץ מתייבש לאט לאט, אז עשיתי לי הרגל בכל יום שישי לרדת עם עגלה ודלי מים ולהשקות את העץ. בתחילת המלחמה החליטה אסתר, רעייתי, לחדש את הקהילה".
מאמץ משותף
הדיירים החדשים שמעו על שמרית גינות ז"ל, תושבת הרחוב שבאהבתה הגדולה לטבע ולצמחים הקימה במו ידיה גינה יפייפייה ובה שתילים מיוחדים וצבעוניים. ליד כל שתיל שנטעה, הציבה שמרית שלט עם שמו, וילדים ומבוגרים היו מטיילים, נהנים מהנוף היפה ומהפרפרים המיוחדים והצבעוניים שבאו לבקר, ולומדים את שמות הצמחים.
בקיץ 2008 היא נהרגה בתאונת דרכים. למרות ניסיונות השכנים להחיות את הגינה ולטפח אותה, הפרחים נבלו, הפרפרים הצבעוניים נעלמו והגינה הקסומה הפכה לשדה קוצים עזוב. למרות זאת, דמותה של שמרית ז"ל נותרה השראה לפעילות ציבורית למען שטחים פתוחים, טבע עירוני ומעורבות בקהילה.
בינתיים חלו תמורות ברחוב הקטן. שטחה של ישיבת 'פורת יוסף' ששכנה על מחצית מהרחוב נמכר ליזמים, ו-3 בניינים חדשים נבנו שם והביאו עמם שכנים חדשים ממקומות שונים. כחודש לאחר פרוץ המלחמה התאגדו הדיירים, ששמה של שמרית ז"ל הגיע לאזניהם, והגינה המוזנחת הפכה במאמץ משותף לחלקה ירוקה ויפהפיה.
"פנינו לעיריית ירושלים וגילינו שהיא תומכת בנדיבות ביוזמות של גינה קהילתית", סיפר יובל. "הם סיפקו לנו מים חופשי, שתילים, כלי עבודה, זרעים, ייעוץ מקצועי, צינורות השקייה. הופתעתי. מאז אנחנו מגייסים פה עוד ועוד אנשים שבאים. רק לפני שבוע הוקמה פה פינת ישיבה במימון של העירייה. לקראת ט"ו בשבט אנחנו רוצים לחנוך אותה באירוע לזכרה של שמרית. סגן מנהל יד בן צבי, ד"ר אמנון רמון, שכן שהכיר את שמרית ז"ל יספר עליה".
הגינה הראשונה
"זו כנראה היתה הגינה הקהילתית הראשונה שיש בירושלים", מוסיפה בתו של יובל, נעמי יובל נאה (40), היסטוריונית שעוסקת בהיסטוריה של המדע וגם אוצרת באוספי הטבע הלאומיים של האוניברסיטה העברית. נאה, שמתגוררת במרחק של כמה רחובות ספורים, הגיעה עם שניים מילדיה הצעירים שנהנו מהעבודה הססגונית ולא נחו לרגע. "כעת הגינה נקראת 'גינות שמרית' על שם המייסדת המקורית שלה", הזכירה נאה.
קראו גם:
"יש לנו כ-60 חברים שמגיעים יותר או פחות ואנחנו נפגשים בימי שישי ב-13.00 בשעון החורף וב-15.00 בשעון הקיץ. לפעמים אנחנו עושים כאן פעילויות לילדים כמו הצגות. קראנו לגינה גינה לומדת והיא מרחב למידה גם לילדים וגם למבוגרים. הדבר הראשון שבנינו זה כיתת חוץ", היא אומרת.
"קיבלנו מעיריית ירושלים תקציב להקים את פינת הישיבה במסגרת פרויקט 'תעשו מקום', ובשבוע שעבר עשינו אירוע של בנייה קהילתית. הגיע נגר שעובד עם קהילות ולימד אותנו איך לבנות פינת ישיבה מהקרשים, זה היה ממש כיף. הגיעו הרבה משפחות ועשינו את זה ביחד והיה ממש נחמד. בהמשך נבנה מעץ גם פינת מסתור לציפורים ותהיינה פינות של זיהוי צמחים ופרפרים, וגם אדנית שקופה כדי שילדים יוכלו לראות איך צומחים שורשים".
"אני עובד כאן במכוש", מסביר בכובד ראש יאיר גרקו בן ה-6. "אני חופר אדמה יבשה ומוציא אבנים כדי שיוכלו לשתול כאן צמחים".
בגינה כבר צומחים אוסקה - סוג של צנון יפני, בצל ירוק, קולורבי, מנגולד ועוד. לדברי חברי הקהילה מייסדת הגינה שמה דגש על צמחי בר, ובשל כך הם קיבלו תרומה גדולה מהגן הבוטני של צמחי בר. "אנחנו מקווים שבאביב נזכה לראות אותם פורחים", סיכמה נאה.
