מאז החלה המלחמה השתתפה יהודית הרפז ביותר מ־50 לוויות של נרצחי 7 באוקטובר ושל חללי צה"ל בניסיון לסייע למשפחות האבלות. "בתחילת המלחמה פתחנו את המיזם של 'מלווים בלוויות'", היא סיפרה השבוע בהתרגשות. "אנחנו מגיעים ללוויה עם שולחן, מפה, מים, טישו, כיפות, תהילים, מדבקות חיזוק שעליהן כתוב 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה' ועם המון אהבה וחיבוק לאנשים שמגיעים ללוויות".
מה התגובות שאת מקבלת? "בני המשפחות חשים שמישהו מחבק אותם. הם נכנסים לבית העלמין ומישהו מתייחס אליהם, נותן להם בקבוק מים בכניסה והטישו זורם כמו מים. כשצריך כיפה הם מרגישים שמישהו חשב עליהם. לפעמים הם מבקשים חיבוק, ולפעמים יש להם סיפור לספר על הקשר שלהם לאותו חלל".
"החייל בכה עד שהטישו נגמר"
היא מתגוררת במושב בית זית הסמוך לירושלים, בת 65, אם לארבעה וסבתא ל־15. מאז שמחת תורה היא מתמרנת בין העסק שלה לאירוח ביתי, תחביבה כצלמת והתנדבות במגוון גופים, ובהם 'ארגון נאוה', שיש לו ניסיון של 20 שנה במתן תמיכה רגשית וליווי מקצועי למשפחות שכולות מטרור ואסונות.
"בכל בוקר אנחנו מקבלים את ה'הותר לפרסום', ואנחנו משתבצים לפי איך שמתאים לנו. לפעמים אני מגיעה לבד, ולפעמים יש גם שלושה או ארבעה מתנדבים. נסעתי בין השאר שעתיים ורבע דרומה, עד קיבוץ גבולות, להלוויה של יותם חיים ז"ל. הייתי גם ברמת ישי שבעמק יזרעאל, ולמעשה חרשתי את הארץ.
"בתחילת המלחמה היינו בהרבה לוויות אזרחיות, ובאחת מהן חברה של הנרצחת מתקופת הלימודים האקדמיים הראתה לי את ההתכתבות איתה בממ"ד ברגעים האחרונים לחייה. מישהי אחרת סיפרה איך היא ישבה בממ"ד עם שני כלבי רוטוויילר שלא נבחו כל זמן שהיא היתה שם. כל מיני דברים קטנים שאתה לומד על אותו אדם".
יש לוויה שזכורה לך במיוחד? "במזכרת בתיה היתה לוויה תחת גשם זלעפות. עמד לידי חייל שבכה. שמעתי את הבכי שלו ולא הסתכלתי בפניו כדי שלא להביך אותו. הוא הוציא טישו אחרי טישו וניגב את הדמעות, עד שהוא גמר את החפיסה. זה היה מרגש בטירוף".
הרפז, שגם מתעדת את הלוויות במצלמתה, מציינת לחיוב את האנשים הרבים שמסייעים בזמן לוויה. "אנשים עוזרים לסחוב את בקבוקי המים ואת השולחן. אנשים מאוד רוצים לעזור ומאוד משתדלים. בראש העין חניתי עם גלגלים על המדרכה ושני גלגלים על הכביש, הורדתי את הדברים וסידרתי את הדוכן. כשיצאתי החוצה להביא עוד מים קפצו עליי הפקחיות ואמרו: 'התקשרו מהמשטרה איך את חונה?' אמרתי להן שאני רק מורידה מים לדוכן, והן ענו: 'אין בעיה.תחני פה' ומייד עזרו לי. אנשים שבאים לעזור - מלאכים אני קוראת להם. הם מגיעים משום מקום ומסייעים".
מי שעומדת מאחורי המיזם 'מלווים בלוויות' היא חוי ארנפלד, חרדית בת 44, תושבת בית שמש, אם לשלושה בנים שהגדול שבהם (19) משרת בצבא בהנדסה קרבית. לפרנסתה היא מתפעלת מכללה אקדמית לנשים חרדיות בבית שמש, בשאיפה לחבר בין המגזרים השונים בחברה הישראלית. בנוסף היא גם מנטורית לעסקים ומנהלת-שותפה בהתנדבות מלאה ב'ארגון נאוה'.
"במסגרת העמותה יש לנו מספר מיזמים, כמו למשל 'הכיסא הריק' - מאז הפיגוע במלון פארק בנתניה אנחנו עורכים בכל שנה ליל סדר למשפחות שכולות. בשנת הקורונה הקמתי את 'אבנים עם לב אדם' - מיזם סולידריות עם משפחות השכול, שבמסגרתו מניחים על הקברים אבנים עם מסרים של אהבה ותמיכה. רק בשנה האחרונה הנחנו 30,000 אבנים".
בתחילת המלחמה ניסתה ארנפלד לחשוב כיצד היא יכולה לתרום למאמץ הלאומי. "מכיוון שבשנים האחרונות יצא לי ללוות משפחות בלוויות, הבנתי שהולכות להיות המון לוויות מאוד-מאוד קשות. חשבתי 'בואו נהיה המעגל השני'.
"במעגל הראשון המשפחות שמגיעות מפורקות. בואו נהיה המעגל השני שמסייע לאלה שבאים ללוויה וניתן להם את החיבוק הזה. זה היה הג'וק שלי", היא אומרת ומדגישה שגם המתנדבים וגם התרומות של הציוד מגיעים מכל גוני הקשת של החברה הישראלית.
אבל אחרי עשרות לוויות התרומות נגמרות. "אנחנו אומרים למתנדבים שאין לנו תרומות יותר, שאנחנו לא יכולים להמשיך, והם אומרים אנחנו נקנה, אנחנו נביא. לתת מים למשתתפים בלוויה זה כמו לחלק יהלומים. אנחנו אחת העמותות הבודדות שמתמחות במשפחות שכולות, ואנחנו כבר נערכים לליל הסדר ה־21 שלנו. אני עומדת בלוויה ואני אומרת יש סיכוי שהאלמנה הזו תהיה בליל הסדר, וזה שובר אותי. אבל המלחמה הזו נותנת לנו הצצה לראות את הגיבורים ושיש לנו עם מדהים. הלוואי שכולנו נהיה עסוקים בטוב ובעשייה טובה".
- להתנדבות ותרומות למיזם 'מלווים בלוויות' ניתן לפנות בוואטסאפ 054-220-1226.
