אין כמעט חובב ריקודי עם בירושלים שלא הכיר את מלכה מלמד. האישה הצבעונית, שמשנות ה־70 הרקידה את הירושלמים במעגלים ולימדה אותם מתי להסתובב, מתי לדרוך במקום ומתי לעשות סיקול, הלכה לעולמה בגיל 80.5, באופן סמלי בערב יום העצמאות המזוהה כל כך בהווי הישראלי עם הריקוד, שהיה אהבת חייה. "היא היתה כרטיס הביקור של ריקודי העם", מספרת השבוע בתה נורית מלמד.
"בכל מקום שהיא ראתה אנשים יושבים, היא הרימה אותם לריקוד אפילו בשביל 'לא אהבתי די' אחד קטן. רק תזוזו, רק תרגישו את האנרגיה של הריקוד. בהמשך היא עבדה עם בעלי מוגבלות ועיוורים, עם קשישים והגיל השלישי, ואפילו להם היא המציאה תרגילי ריקוד שהם ביצעו תוך כדי ישיבה.
"היא ידעה להרים אנשים על הרגליים בלי להתאמץ בכלל", מוסיפה נורית, בעצמה מדריכת ריקודי עם מפורסמת בעיר. "הרבה מרקידים לא יודעים לעשות את זה. כשאני מגיעה למקום אני לפעמים שוברת את הראש איך להרים אותם, אבל אצלה זה היה קל – בתוך דקה כולם על הרגליים".
אפילו במחיר הנישואים
לריקודי העם הגיעה מלכה די במקרה בשנות ה־70. היא החלה לרקוד כתחביב בחבורה, וכשאחד החברים התקשה עם הצעדים היא הציעה ללמד אותו. "אחר כך היא לימדה עוד ועוד אנשים, וככה התחיל חוג, שבשיאו מנה מאה רוקדים שהגיעו אליה בכל שבוע", מספרת הבת.
הריקוד היה עבורה כל כך משמעותי שבשבילו היא ויתרה אפילו על נישואיה. בעלה לא היה יכול לשאת את ההתמכרות, למרות שגם הוא רקד אצלה, ולימים הם התגרשו. "אבל זה לא היה אכפת לה כי היא הלכה בדרכה", מוסיפה נורית. "היא תמיד לבשה בגדים צבעוניים והיתה שמחה מהלכת. לא שינה לה מה אמרו לה. היא חיה את עצמה בלי לעשות חשבון לאחרים. היא היתה נדירה".
בגרות בריקודי עם
מלמד נחשבה במשך עשרות שנים לסמל של ריקודי העם בירושלים. "היו הרבה מרקידים ויוצרים לפניה, אבל ברגע שזה נגע בה היא ראתה בזה כלי שאפשר לקחת אותו לכל השכבות בישראל", מדגישה מלמד. "מבחינתה זה מייצג את התרבות הארצישראלית, וזה גם מרפא את החברה. היא שלחה מכתבים למשרד החינוך כדי לשכנע אותם להכניס את הנושא לתוכנית הלימודים, אפילו לבגרות. היא טענה שברגע שילד רוקד ומתמלא מהמוזיקה ומהחברותא, הוא גם לא יהיה אלים.
קראו גם:
"היא ראתה בזה פסיכולוג במחיר מוזל. המוטו שלה היה 'הצעד הראשון', כלומר ברגע שאתה מלמד בנאדם את הצעד הראשון, אתה כבר נותן לו את היכולת לרקוד. לא עניין אותה כל כך ללמד את המתקדמים, היא רצתה רק את ההתחלה. הצעד הראשון הוא הכי קשה – צריך בשבילו הרבה סבלנות והרבה חזרות. היתה לה הסבלנות לעשות את זה אינספור פעמים. אם מישהו אחד במעגל היה מתחיל ברגל שמאל, היא היתה עוצרת את כולם ומתחילה מחדש עד שכולם עושים באותה הרגל".
לרקוד עד הרגע האחרון
היא נולדה וגדלה בבגדאד שבעיראק בכ"ט בנובמבר, חמש שנים לפני ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה. בגיל עשר היא עלתה למדינת ישראל הצעירה. האגדה המשפחתית מספרת שכשנולדה, בת שנייה להוריה, המיילדות חששו מתגובת האב, שנחשב לרב מקובל. למראה הפרצופים הנפולים הוא חשש לשלום אשתו, וכשהבין שהסיבה היא מינה של התינוקת הוא דרש לראותה. כשהיא הובאה אליו הוא הניף אותה אל על וקרא: "תראו איך היא יפה, כמו המלכה ויקטוריה". בו במקום הוחלט לקרוא לה מלכה ויקטוריה.
לפני שנה חלתה בסרטן אך בני משפחתה הסתירו זאת ממנה. "במשך שנה היא לא ידעה שיש לה לוקמיה. הכרתי את אמא שלי מספיק טוב כדי שלא לדבר איתה על מחלות, כי מבחינתה אין מחלה. גם לא עניין אותה לדעת איזה סוג מחלה יש לה. הגישה שלה לחיים היתה שהיא מסוגלת להכל והיא תתגבר על הכל. אפילו הרופא שהיה חשוף למדדים שלה היה בהלם מאיך זה יכול להיות שהיא עומדת על הרגליים. זה בגלל שהראש שלה לא ידע שהיא חולה והוא אמר לה רק לשמוח. ככה היא החזיקה מעמד.
"כשהרופא הגיע ואמר שהוא רוצה לספר לה מה יש לה, היא אמרה: 'אל תספר לי כלום, אני לא רוצה לדעת כלום, ובכלל תוציא לי את האינפוזיה הזאת מהיד. אני הולכת הביתה'. כשהיינו קטנים וחולים לא היה דבר כזה להישאר במיטה. מבחינתה, עצם הקימה על הרגליים היא תחילת הריפוי. את ה'חוק' הזה היא יישמה גם על עצמה. למרות המחלה, היא המשיכה להרקיד ממש עד הרגע האחרון. לפני שלושה שבועות היתה הפעם האחרונה, וגם אז היא הפסיקה רק בגלל שנכנסנו לתקופת ספירת העומר ולא נהוג להשמיע מוזיקה ולרקוד בימים אלה".
למות כמו מלכה
לדברי בני משפחתה וחבריה לריקוד, מלמד היתה טיפוס שנוסעת על פיאט 127 מקושטת כשאנשים כבר נסעו על מכוניות חדישות, הולכת ברחוב בסתם יום של חול עם שמלות של נשף שתפרה עבורה תופרת מיוחדת, ואי אפשר היה לתפוס אותה בלי כובע, מטפחת, סרט או זר על הראש. "ליום הולדת 70 עשינו לה הפקה מטורפת בבית הנוער, שריגשה אותה, אבל האמת היא שלא היה צורך בהפקות גדולות", מספרים בני המשפחה. "היא חיה את הרגע כל הזמן. כל יום ריגש אותה. היא שמחה מהדברים הקטנים האלה, שחולפים על פנינו ואנחנו אפילו לא שמים אליהם לב. היה מישהו שאמר שכשא־לוקים ברא אותה היה לו מצב רוח טוב".
בסוף גופה נחלש ווירוס הצליח לחדור למערכת החיסונית שלה ו'לנצח' אותה. "היא שכבה על הספה אצלי בבית ולא הצליחה לקום. כשהזמנו אמבולנס היא לא הסכימה להתפנות, אבל אמרנו לה שאין ברירה. בתוך שמונה שעות היא נפטרה. הרופא שהגיע לנחם אמר שצריך להגיד תודה שזה הסתיים ככה והיא לא הפכה לסיעודית. אנחנו יודעים שכך זה היה צריך להיות, כי מלכה אמיתית צריכה ללכת בראש זקוף".
