בשבעה באוקטובר איבד דורון את אשתו ומאז הוא מגדל את ילדיהם לבדו תוך שהוא מתמודד עם הכאב והאובדן, זהו סיפור המסגרת של הצגה חדשה-ישנה המבוססת על סיפורים אמיתיים, שאת חלקם חווה היוצר והשחקן הראשי, חגי לובר.
"זו הצגה שעשינו באיזושהי בבואה חיוורת שלה לפני 20 שנה", הוא מגלה. "אז היתה אינתיפאדה ורצינו לעשות משהו שייתן תקווה. ישבנו עם חוה דיבון, מי שכתבה אחר כך את הסדרה המצליחה 'סרוגים', והיא כתבה את הטקסט".
מכיוון שזו היתה הצגת יחיד לובר נזקק לנוכחות של ילד. מי שנודב אז היה בנו, יהונתן שהיה ילד קטן. "יהונתן שהיה אז בן 5 הקליט את הקול שלו. הופענו מספר פעמים והורדנו אותה כי הרגשנו שהיא חזקה מדי ולא מספיק מתאימה".
"איך נמשיך לחיות?"
20 שנה חלפו, אחת המלחמות הטראומטיות שישראל חוותה מעודה פרצה, "החלטנו להחזיר את ההצגה לבמה עם שינויים מתבקשים והפעם הרגשנו שהיא כן טובה", הוא מספר. "אמרתי ליהונתן שאנחנו מעלים את זה שוב ושהקול שלו שוב יהדהד על הבמות והוא מאוד שמח. 10 ימים לפני שעמדנו להעלות את המופע הראשון הודיעו לנו שיהונתן שלי נהרג".
יהונתן ז"ל נפל בקרב בעזה כשהוא מותיר אחריו אישה הרה, ילד פעוט, הורים ואחים ואחיות דואבים. לובר החליט שלא להעלות את ההצגה. הוא חשש שלא שיוכל לעמוד בזה. אך ההמונים שהגיעו לנחם בשבעה, שינו את דעתו. "ראיתי שהם בעצמם זקוקים לנחמה והרגשתי שזה כן חשוב שאני אעשה אותה. העלינו אותה במלאת לנפילתו של 30 יהונתן".
בגרסתה המחודשת ההצגה מדברת על אדם שאיבד את אשתו בטבח בעוטף ושהחשש המרכזי שלו הוא שידפקו שוב בדלת ויגידו לו שאחד הילדים שלו נפגע. "כמעט לא נשארו כרטיסים. היו גם הנשיא, שרים וחברי כנסת. אני חושב שכולם הרגישו בחשיבות של ההצגה, בכאב שבה ובעוצמת הנחמה שהיא מכילה והתקווה לעתיד", הוא מוסיף ומדגיש, "הרי איך נמשיך לחיות? זו בעצם הסוגיה שההצגה מתמודדת איתה ומה שכולנו שואלים את עצמנו".
איך היה לך להציג אז? "זה היה קשה, זה עדיין קשה. הפער ביני ובין הדמות הוא פשוט לא קיים ודי שונה מהצגות אחרות שעשיתי. פה זה ממש אני. כשהוא חושש מדפיקה בדלת - זה אני, כשדופקים לו בדלת - זה אני, כשהוא בוכה על היקר לו - זה אני. מצד שני אני חושב שזה גם סוג של של עיסוק נכון בכאב האישי שלי, כי אם הכאב נמתח רק למנגנון השמדה עצמית, זה עיסוק שצריך לברוח ממנו. אם בכל פעם שאתה נזכר בבן שלך אתה תפסיק לחיות ולנשום ולעשות ולהתייחס לילדים האחרים שלך ולנכדים שלך שיש ממנו, אז זה הרסני. אבל אם העיסוק שלך בו זה מתוך הכאב, אז אתה חי. אני חושב שזו אמירה מאוד משמעותית".
פוליטיקה? לא תודה
סמ"ר אלישע יהונתן לובר מיצהר, לוחם בגדוד 8104, עוצבת ראם, נפל בקרב בדרום הרצועה בי"ג בטבת. בן 24 היה בנופלו. אביו חגי, נשוי ואב ל-9 ("8 או 9, תלוי אם את מחשיבה את אלה שבשמים"), תושב בית אל, עורר השראה ברבים כאשר החל להופיע בגפו בהפגנות השמאל, אוחז שלט שבו קרא לא לשרוף את המדינה למרות הכעס.
עד אז הכירו אותו רבים כשחקן, במאי וכמנכ"ל תיאטרון 'אספקלריא' הירושלמי, התיאטרון הדתי הראשון שהוקם בישראל. מאז נפילת בנו מכירים אותו בקהלים שונים בחברה הישראלית.
העובדה שאתה אדם מוכר מקשה עליך להיות חשוף על הבמה בהצגה הזו? "לא, אין לזה שום קשר. הקושי שלי נובע מהצורך להיזכר ולחיות מחדש את כל השלבים. אבל אלה שמכירים אותי, לא מפריע לי להופיע לפניהם או לפני קהל שלא מכיר אותי".
בתום ההצגה נשאר לובר לדבר עם הקהל. בעיקר הוא מתדיין איתם על איך ממשיכים מכאן. "זה תמיד ברקע העובדה שאני אב שכול. בתוך השאלה עומדת הנחת היסוד שממשיכים, השאלה היא רק איך. יש כאלה שמזדהים עם מה שאני אומר, יש כאלה שאולי יש להם תובנות משלהם, זה יותר מבסדר, אבל זו השאלה הכי מרכזית והכי מהדהדת שעליה צריך לתת את הדעת גם במישור המעשי צבאי, כלכלי, אזרחי, חברתי, מדיני, בין מדיני, יחסי חוץ, במישור של יחס לאויבינו ובמישור, להבדיל, של יחס אהובינו".
לובר מביע את דעתו פעם אחר פעם בנוגע לפילוג בחברה הישראלית והצורך באחדות, ולרוב הוא זוכה לאהדה ולתמיכה. למרות זאת, פוליטיקה, כך הוא טוען, אינה בראש מעייניו. "אין לי יומרות להיות בפוליטיקה. אני גם לא חושב שמאז הנפילה של יהונתן התחלתי להביא את דעתי, אני לא חושב שבנפילתו של יהונתן התווספה לי חוכמה. שכול זה לא חוכמה, זה כאב ומשמעות ותמיכה, אבל זה לא שנהייתי יותר חכם, פשוט יותר מקשיבים לי, זה כל ההבדל. אני אומר את דעתי ואני בטוח שאני המון פעמים טועה. אין לי תכנונים להיות בפוליטיקה ואני לא חושב שאנשים שמביעים את דעתם בהכרח צריכים לשבת על ההגה. זה תלוי בשלל כישורים הרבה יותר בסיסיים שאולי קצת שכחנו אותם".
למרות זאת הוא כן מבקש שלא לשקוע באבל ולגדול ולצמוח. "אנחנו צריכים לדבר על מתוך הכאב ולא על לשקוע בכאב, מתוך הזיכרון ולא על שקיעה בזיכרון. ואנחנו צריכים לדבר על מילה אחת שהיא כל כך יהודית, והיא כל כך חסרה בימים האלה, מילה שנקראת נחמה. אני חושב שאנחנו כבר נמצאים ב'שבע דנחמה'. 7 ההפטרות שאחרי ט' באב שנקראים ב-7 שבתות של נחמה. נחמה זה לא במובן של לבטל את הכאב, לשכוח אותו, ואפילו לא במובן של לטשטש את הכאב, להניח אותו בצד או לחיות לצדו. זו נחמה שנותנת כוח להמשיך מתוך הכאב. אני חושב שאם את מקשיבה טוב בבתי קברות צבאיים, את תוכלי לשמוע מילה אחת שהם לוחשים לנו: 'תמשיכו'".
מאיפה הכוחות? "זה הסגנון של אדם הראשון ואברהם אבינו, שהתנסה בעשרה ניסיונות. אני חושב שאנחנו באים לעולם הזה כשיש מאחורינו התנסות של כלל האנושות ושל עם ישראל כמוביל, של צמיחה למרות הכאב. ואנחנו ממשיכים. וגם והשאלה היא לא אם להמשיך לחיות, אלא איך לחיות".
העם עוד זוכר אתכם? "אני חושב שהחיבוק של עם ישראל זה דבר הישראלי ביותר, המופלא ביותר, המשמעותי ביותר והמנחם ביותר שמשפחות שכולות מקבלות. מטבע הדברים ללוויה ולשבעה באים המון ואחרי השבעה פחות, אבל בכל מקום שאנחנו נמצאים ואנשים יודעים שמדובר במשפחה שכולה יש משהו שהוא מאוד ייחודי לישראל ומאוד מחבק ומחזק. זו תעודת כבוד לחברה הישראלית.
"אשתי הלכה למודיעין לקנות עציצים לבית כדי להתעודד", הוא מספר, "הוא כבר סגר ופתח לבקשתה. אפילו הקופה היתה סגורה אז הוא אמר לה: אני לא יכול לפתוח את הקופה, אני אתקשר אליך מחר ותשלמי לי דרך הטלפון. הוא התייחס אליה כל כך בסבלנות, אז היא אמרה לו: אני רוצה להגיד לך משהו, היחס שלך הוא כל כך יפה והוא כל כך חשוב בעת הזאת, כי אתה אף פעם לא יודע מי עומד מולך. מולך עומדת אישה שכולה ששכלה את הבן שלה. הוא הכיר את יהונתן מהתמונות. עד היום הוא לא התקשר כדי שנשלם".
הנכדים הם לא אנדרטה
לסבא חגי יש נחמה בנכדים שהותיר אחריו הבן שנפל - נחמן שהיה בן 10 חודשים כשאביו נפל ואמציה שנולד חודשיים לאחר מותו ולא יזכה להכיר את אביו. "הילדים מדהימים ומתוקים ויפים ואנחנו מתייחסים אליהם כמו אל ילדים מתוקים ויפים ונפלאים", משתף הסבא הגאה. "אנחנו משתדלים, אני חושב גם מצליחים, שהם לא יהיו מצבה ולא אנדרטה ולא זיכרון להנכיח את אביהם שחסר. אנחנו משתדלים לגלות בהם רק שמחה ולא עצב ולהתייחס אליהם ככאלה, כדי שהם יגדלו להיות נורמלים. זה בעיניי הדבר החשוב ביותר. אין לי שום ספק שזאת הצוואה של יהונתן, שלא נגדל אותם כסמל לחיסרון. הם לא יתומים, הם ילדים. יתומים זה פן מסוים באישיות שלהם, כמו שהם ישראלים וכמו מקום מגורים.
"אני מניח ויודע שגם היותם גדלים בלי אבא ביולוגי ישפיע עליהם, אבל זו לא צורת ההתייחסות שאנחנו מתייחסים אליהם. לא זה הצינור שדרכו אנחנו פונים אליהם. הם גדלים בעיקר באהבה. אם יש משהו שהם צריכים זה רק את זה, כמו כל ילד. אהבה וטיפוח וחיבוק וגערה במקום שצריך. הם עוד לא הגיעו לגיל הגערה", הוא מחייך, "אבל הם יגיעו ויקבלו גם את זה ויגדלו להיות לתפארת עצמם. אני חושב שיהונתן ישמח בהם, ואני בטוח שכשהם יגדלו הם גם ישמחו בו".
