בעיצומה של המלחמה כשאבי עטר, מאבטח במרפאה לבריאות הנפש של מאוחדת, עוד חיפש את הנכדים של אחותו שהשתתפו במסיבה בנובה, הוא ואשתו אירחו את אחת המזכירות הצעירות שפחדה להישאר לבד בדירתה.
"בשבת בבוקר הנכדים של אחותי, נועה (27) וגדעון (24) חיאל התקשרו ואמרו לאמא שלהם שיורים עליהם ושהם בדרך החוצה", סיפר אבי ל-mynet ירושלים, "ואז נותק הקשר". במשך תשעה ימים לא ידעה המשפחה מה עלה בגורל הילדים.
"ביום הראשון עוד חשבנו שהם בסדר, מתחבאים בקיבוץ או במקום כלשהו, אבל ככל שעבר הזמן נכנסנו ללחץ. כבר ביום שני בבוקר, כששמעתי על הטבח, זה לא שידר לי טוב. הרגשתי שאו שחטפו אותם או שהם בין ההרוגים".
אבי לא הלך לעבודה ונשאר בבית. "בימים הראשונים לא יכולתי ללכת לעבודה כי חשבתי עליהם כל הזמן, בלילות לא יכולתי להירדם. החבר'ה מהמרפאה כל הזמן התקשרו אלי ודאגו לי, במיוחד המנהלת טל לבנה".
"אחרי יומיים, כשעוד חיפשנו את הילדים, התקשרה אלי אחת המזכירות ואמרה לי 'אבי אני בדרך לממ"ד ואני מפחדת'. היא היתה לבד בבית, ללא השותפה שלה. אמרתי לה שאמנם גם הבן שלי והבת שלי נמצאים כיוון שגם להם אין ממד, אבל 'בואי, יש לנו חדר בשבילך, תהיי כמה שאת רוצה אצלנו, תרגישי בבית'. קניתי לה מיטה והיתה אצלנו במשך שבועיים".
קראו גם:
סגר את העסק כדי לסייע לאשתו
אבי עטר נשוי לאתי ואבא לשלושה ילדים. הוא מתגורר בשכונת ארנונה ועובד כמאבטח במרפאה המחוזית לבריאות הנפש של מאוחדת ברחוב אגריפס, מזה שבע שנים. עד אז היה ובמשך 33 שנים, אבי היה בעלי סופרמרקט ברחוב דרך חברון. אלא שלפני כ-9 שנים חלתה אשתו במחלת הסרטן והוא סגר את העסק. "אמרתי לאשתי, את לא תעברי את הסבל לבד, אני אהיה איתך. סגרתי את העסק, שלחתי את הפועלים הביתה ובאתי להיות איתה. היא עברה שנתיים קשות ואחרי השנתיים האלו, מצאתי את העבודה הזו בחצי משרה".
בעבודה החדשה של אבי, מכנים אותו 'האבא של המרפאה'. "אבי, הוא ה'אבא' של המרפאה שלנו", סיפרה טל לבנה, מנהלת מערך בריאות הנפש של מאוחדת במחוז ירושלים.
כ-11 ימים אחרי המלחמה - זוהו הגופות
כ-10 ימים אחרי השבת הנוראה, זוהתה גופתה של נועה ויום אחר כך זוהתה גופתו של גדעון. "קיבלנו את האסון הזה קשה מאוד", סיפר אבי. "היה לי מאוד קשה לחזור לעבודה, אבל גם להישאר בבית ולחשוב עליהם לא עשה לי טוב". ממש ביום שאבי חזר לעבודה, במדרגות המרפאה, הוא שמע את הבשורה שמצאו את הגופה של נועה. "היה לי קשה. בכיתי. הפסיכולוגים של המרפאה ושאר העובדים יצאו וניסו להרגיע אותי ואני עודדתי אותם. שיהיה הכל בסדר".
איזה זיכרון חזק יש לך מהם?
"זיכרון חזק שעדיין מהדהד לי בראש הוא שחודש וחצי לפני האירוע הנורא נפגשנו בחתונה משפחתית המשפחה המורחבת. מאוד שמחתי לפגוש את נועה באותה חתונה ואני זוכר שהיא ניגשה אליי ואמרה לי שהיא כבר ממש מחכה לרקוד בחתונה של הבן שלי דודו, שאמור להתחתן בחודש אפריל הקרוב. אני זוכר שהיא דיברה איתי על החתונה וכמה שהיא שמחה ומחכה לזה. לצערי היא לא תזכה להיות איתנו פיזית בחתונה אבל אצל כולם בלב היא נמצאת תמיד וכך גם יהיה בחתונה" .
עוד הוסיף אבי: "אני זוכר בתור ילדים קטנים הם היו באים הרבה להורים שלי שהיו גרים בשכונת תלפיות בירושלים והיינו נהנים איתם בכל רגע. הם היו מקפידים להגיע בכל נר ראשון של חנוכה לאזכרה של אחותי ולאחר מכן היינו מדליקים יחד נרות חנוכה כל המשפחה. בשנים האחרונות כל אחד הדליק את הנר הראשון בבית שלו. הם היו מגיעים לאזכרה ותמיד היו מכבדים את כולם. בעוד פחות מחודש יגיע חנוכה והשנה הם לא יהיו איתנו".
"המשפחה המורחבת מאוד מלוכדת. הקשר המשפחתי בין כל האחים והנכדים הוא הדוק. ישנה קבוצת וואטסאפ משפחתית מאוד פעילה של האחים יחד עם הנכדים וכל הזמן מתקשרים דרכה. היינו נפגשים המון באירועים משפחתיים האחרון שבהם היה בערך חודש לפני האסון. הדור הצעיר היום פחות אוהב לדבר בטלפון אלא בעיקר דרך הודעות בוואטסאפ. הקשר שלי עם אחותי יפה שנכדיה נרצחו הוא קשר הדוק מאוד אנחנו מדברים המון על הכול. אנחנו מאוד קרובים ולכן הכאב הוא ענק", הוסיף. אבי, כמו אבא אמיתי, מבקש לסיים במילות עידוד: "לא להרים ידיים. בעזרת השם הזמן יעשה את שלו ואנחנו ננצח".
גדעון ונועה חיאל, זוג אחים בני 24 ו-27 מהיישוב אחוזת ברק, הלכו יחד לפסטיבל המוזיקה שליד קיבוץ רעים. בבוקר הנורא של שבת שלחה נועה הודעה לאמה אביאלה וכרבע שעה אח"כ דיבר גדעון עם בת זוגו אלינה. במשך 11 ימים הוגדרו שני האחים נעדרים עד שגופותיהם זוהו.
יהי זכרם ברוך.
