מחכים למיאה שתחזור: כבר חודש שאת מאות תלמידי התיכון לאומנויות מקבל שלט ענק שתלוי בכניסה: "מחכים לך מיאה תחזרי אלינו". מיאה ליימברג, תלמידת כיתה י"ב, נחטפה יחד עם אמה גבריאלה לפני כחמישה שבועות בשבת שבה אירע הטבח האכזרי שביצע חמאס בתושבי העוטף.
השתיים, שמתגוררות בשכונת תלפיות, הגיעו לבקר קרובת משפחה ונחטפו בידי המחבלים לעזה. מאז מנסים בתיכון לחזור לשגרה לצד הכאב ולקיים לימודים לצד פעילויות בקריאה להחזרתה עם שאר החטופים.
"ישבנו יחד בכיתה בשורה הראשונה, והיום הכיסא שלה ריק. אף אחד לא יושב בו", מספר חברה הקרוב, איתן לורברבוים, ששוחח עם מיאה בשבת ההיא. "זה מרגיש כמו חוק לא כתוב, שלא יושבים מקדימה עד שמיאה תחזור. גם במקום שלי אף אחד לא יושב". ביום חמישי האחרון בשעה 20:00 נפגשו תלמידים, מורים, הורים וצוות בית הספר יחד עם בני משפחתה של מיאה וגבריאלה בבית הספר ל'מפגש שירה וחיבור למען מיאה ליימברג האהובה'.
"אין תלמידים כמוה היום, מתנדבת תמיד, אדיבה, חכמה. כל דבר אצלה צריך להיות מושלם", מספרת המחנכת שלה אורנה פנירי. "אין ילדות כמוה, מנומסת מאוד, מסבירה פנים, אהובה בכיתה, הנוכחות שלה והיופי שלה בולטים לעין. היא מאירה את הכיתה".
איך התלמידים מגיבים לזה שחברה שלהם חטופה בעזה?
"המעגל הקרוב אליה לא רצה בתחילה לבוא לבית הספר. הם גם נורא לחצו לדעת מה קרה לה. הם היו בחרדות, ומי שהרגיע זה האבא המדהים של מיאה, משה, שביקש לפגוש אותם. אחרי שהוא דיבר איתם הם התיישרו. זה כאב שלא נתפס. התלמידים לא בוכים, הם מדברים ביניהם".
איך הכיתה מתנהלת?
"אנחנו מחולקים למגמות. המגמה שאליה היא משויכת היא מגמת מוזיקה. היא זמרת מוכשרת מאוד. גם בכיתה היא חסרה מאוד. מיאה ישבה בשורה הראשונה ליד תלמידה שהיא עולה חדשה שלא מדברת עברית. במהלך השיעורים מיאה היתה יושבת לידה ומתרגמת לה מילה במילה בלי לפספס מילה. כמורה הייתי עומדת בכיתה, התרגום שלה נשמע כמו זמזום שעובר לך באוזן. היא לא פספסה אף מילה, עד כדי כך היא היתה נאמנה לחברים שלה לבית הספר".
"יודע שהיא תחזור"
מנהל התיכון לאומנויות, תומר בליטי דגן, מספר על המציאות שבה מתנהל בית הספר בצל הידיעה שתלמידתם מוחזקת בשבי. "זו מציאות נוראית. מעולם לא דמיינתי שאני אגיע למצב כזה. אנחנו אוספים את עצמנו כל יום מחדש. המפגש עם התלמידים מאוד עוזר. זה משהו שמחזיר תקווה ומחזיק אותנו. זה מאוד קשה".
איך מסייעים לתלמידים?
"עושים שיחות, מפגשי שירה בציבור והתכוונות עם מחשבות ללבבות, מחשבה שתחזור במהרה. משתדלים לייצר שגרה. זה משתנה מילד לילד. חלקם מוצאים מענה בדרכים שונות, חלק פתוחים איתנו יותר, חלק מברכים שיש שגרה ואי אפשר לעסוק בזה חודש יום אחרי יום. גם השגרה עוזרת להתמודד למרות שזה כל הזמן שם וגורם לבכי. אנחנו מתפרקים ואוספים מחדש ומשתדלים לפעול.
"עד לפני שבוע הייתי באנרגיות. אני עצוב ומדוכדך מאוד ולא מרפה בשום שלב, אני באמת לא מדמיין את הסבל שעובר על אבא שלה, עליה שם ועל כל החטופים. גם הסיטואציה במדינה עצובה וקשה מאוד, בפרט הסיטואציה של החטופים ומיאה שלנו. זה לא מרפה. זה איתנו בבית הספר ובבית, בלילה ובבוקר. כל פעולה שאנחנו עושים זה צובע אותה. מציאות נוראית. אנחנו מתפללים ומשהו בתוכי יודע שהיא תחזור. אנחנו מכוונים לשם".
השיחה האחרונה
לורברבוים, בן כיתתה וחברה הקרוב של מיאה, הספיק להסתמס איתה לפני שנחטפה. "שלחתי לה הודעה אם היא שומעת אזעקות, דיברנו קצת על המצב. היא אמרה לי שהיא נמצאת בעוטף בקיבוץ ניר יצחק אצל דודה שלה ושהיא מפחדת. אמרתי לה שאני בטוח שהכל יהיה בסדר.
"בשעה 10:20 התכתבנו בפעם השנייה. היא כתבה לי שהיא שומעת יריות ושלחה תמונה של דלת הממ"ד נעולה בעזרת כיסא. כתבתי לה שזה מצב פסיכי וניסיתי לעודד שהיא תהיה בסדר. היא עוד שאלה אותי אם החברים בסדר כי הם לא עונים לה. אחרי זה ניסיתי להתקשר מספר פעמים וכבר לא היה מענה. שלחתי לה עוד הודעות במהלך היום והיא לא ראתה אותם אפילו, ופה הבנתי שהמצב לא בסדר.
"מיאה היא אדם שלא ניתן להסביר אותו במילים. היא מיוחדת, מצחיקה, אנרגטית, וזאת חוויה להיות איתה", אומר לורברבוים. "מייד כשהגעתי ללמוד בבית הספר היא עמדה לצידי כל הזמן והיתה איתי. היא אדם מאוד אכפתי, יש לה לב ענק, היא מבינה ומכילה כל אדם. "היינו קבוצה של ארבעה תלמידים לפני כן, ועכשיו הקבוצה הצטמצמה לשלושה. בלי מיאה התפצלנו, לא יושבים יחד. כשחזרנו ללימודים ניסיתי לשבת במקום שלי ליד הכיסא שלה, אבל זה לא הרגיש אותו דבר אז עברתי מקום. עכשיו שני המקומות הראשונים צמוד למורה נותרו ריקים".
עוד בחדשות:
אתם מדברים על היום שהיא תחזור? "בשיעור אנחנו לא מדברים על זה, אבל בהפסקות או כשאנחנו לבד קשה שלא. מנסים להישאר חזקים בשבילה. מחכים שתחזור. אני מחכה לתת חיבוק ענק".
