חוזרים ללימודים: הומו תל אביבי, בת של רב, חילוני ששם כיפה ודתל"שית שאבא שלה גם הוא רב ידוע - לא, זו לא התחלה של בדיחה או ליהוק לתוכנית ריאליטי. מדובר בתלמידים בתוכנית 'מיתרים' של מכללת הרצוג, שמשלבת מורים דתיים וחילונים ומלמדת אותם לתת מקום לדעה של כל תלמיד.
"זו תוכנית ייחודית מאוד", מסבירה תהילה דרמון מלכה, ראש התוכנית במכללה. "מצד אחד למורה יש את הזהות שלו והדעה שלו. מצד שני יש תלמידים עם שלל דעות וזהויות. אנחנו לומדים לדבר שיח מורכב, שבו כל אחד יכול להיות מי שהוא ולהביע את דעתו ועדיין לשבת יחד באותה הכיתה".
לדבריה, התקופה האחרונה תפסה אותם עצובים אך מוכנים. "יש המון חילוקי דעות אבל אין מריבות. יש כאלה שיוצאים להפגנות בעד הרפורמה, ויש אחרים שמפגינים נגד המהמפכה, אבל כולם זוכרים ויודעים שבסוף אנחנו נשארים ולומדים ביחד".
ללמוד לחיות יחד
למה הגעתם לתוכנית?
"בגלל שהיא משלבת דתיים וחילונים, כי הסיפור הזה מעניין אותנו", מסבירה הודיה. "מה גם שזו תוכנית שמאפשרת לאנשי חינוך לעסוק בחינוך. כל האנשים שבאים לפה נמצאים בעולמות של החינוך, עם רזומה מאוד מרשים והם רוצים תואר ראשון".
דניאל: "באתי לכאן אחרי שבשירות שלי הייתי ביחידה קרבית הומופובית. כל יום צעקו לי 'הומו' וחוויתי אפליה. רציתי ללמוד בתל אביב במקום שיש בו אנשים כמוני, אבל אחותי, שלמדה פה בהרצוג, לחצה עלי לנסות ולבדוק. הרוב מקבלים ותומכים בי, נותנים לי לבטא את עצמי, וזה גם מה שאני רוצה להביא לכיתה".
קראו גם:
איתי: "כילד בבית ספר חילוני, השיעור היחיד שאהבתי היה מחשבת ישראל. אני חושב שחשוב לשלב אנשים שונים עם דעות שונות ומקצועות שונים. למשל, בעבודה המעשית פה שלחו אותי לשני בתי ספר משלבים".
אורית: "כשחזרתי בשאלה לא רציתי לזרוק הכל. אני לא שומרת הלכה אבל מאוד אוהבת ללמד תנ"ך וגמרא. פה זה שילוב אפשרי. מהתוכנית היה לי ברור שאלמד בבית ספר משלב".
בלי כסף מההורים
מדד ההתרגשות מהשנה החדשה גבוה אצל כולם. "אני בפחד מהדבר הזה", מודה הודיה. "כל אחד אומר לי שהשנים הראשונות הן הכי קשות. אני לא מצליחה להתרגש".
אורית: "מדד ההתרגשות תמיד 10. זה לא ייאמן כמה שהמקצוע הזה נכנס לחיים. הלחץ הוא מהלא נודע, איך יהיו השיעורים שלי, איך יהיו התלמידים שלי, האם אצליח לדבר איתם. איך יהיה הצוות, חוץ מהודיה שבטוח שיהיה כיף איתה. לכבוד השנה החדשה קניתי תיק חדש".
דניאל: "אצלי מד הלחץ על מאה אלף. יש לי הפרעת קשב, וגיליתי אותה רק עכשיו. אני בלחץ כלכלי איך אוכל לסגור את החודש. אני לא רוצה לקחת כסף מההורים שלי".
עם כל הכבוד לתחושת השליחות, נראה שנושא השכר רגיש אצל המורים הטריים.
דניאל: "בסטאז' בברוטו מקבלים 7,000 שקל על משרה מלאה, ואתה לא באמת מסיים את היום ב־4 או 5 - יש טלפונים מההורים, ישיבות, מבחנים, להכין מערכים".
אורית: "אני משתכרת 7 וחצי נטו, ואני כבר לא בסטאז' ועובדת בעוד שתי עבודות".
הודיה: "בן הזוג שלי ואני נהיה מורים השנה, ואנחנו צוחקים שביחד אולי נרוויח כמו שהרווחתי בשנה שעברה, כשעבדתי בתוכנית 'מנהיגות לנוער'".
דניאל: "אני אומר לעצמי, איך אחרי שהתרגלתי לרמת חיים מסוימת אוכל להתרגל לרמת חיים אחרת".
איך התלמידים בדור הזה?
אורית: "אין ספק שזה דור המסכים, ויש לזה המון התייחסות אצלנו. כל תלמיד מביא את המחשב שלו, ומי שאין לו - בית הספר מביא לו. המון מעבודות הכיתה הן דרך המחשב. אותי בתור מורה זה מצער. הרבה פעמים אני מרגישה שהמחשב מרחיק. לפעמים אני מבקשת לסגור את המחשבים ולדבר בלעדיהם".
ומבחינת חוצפה ומשמעת?
"אני לא מרגישה שזה שונה בהרבה מאז שהייתי תלמידה".
איתי: "היית תלמידה חצופה?"
אורית (צוחקת): "מאוד. רוב הזמן לא הייתי בכיתה. אני מרגישה שמשהו טוב קרה. אם תלמיד הוא חצוף מבינים שצריך להביא לו טיפול פרטני".
איתי: "נכון שיש דברים שנראים היום אחרת, אבל אחד מול אחד - לא הרבה השתנה".
הודיה: "זו התמודדות עם אותם דברים בכלים שונים. הצורך הבסיסי שלנו כבני אדם שמישהו יראה אותנו נשאר, ומערכת החינוך יודעת היום לשים על זה דגש. זו לא רק העברת מידע אלא גם הפן החברתי".
דניאל: "אני רואה את הדור הזה עם יותר מצוקות ועם יותר אתגרים".
אורית: "לא יותר אלא אתגרים שונים".
הודיה: "דברים שלא היו בתודעה פעם צפים ועולים, כמו מיניות וחרדה. והיום מטפלים בזה".
דניאל: "מצד אחד הנוער של היום מקבל יותר את הקהילה הגאה. מצד שני יש גם עלייה באלימות נגד הקהילה".
מעמד המורה היום, זה כבר עניין אחר מבחינתם. "מה שעצוב הוא שלא צריך להיות מורה כדי לענות על השאלה הזו", אומר דניאל.
אורית: "בתוך בית הספר מתייחסים אלי מאוד בכבוד. בכיתה, זה תלוי בתלמיד. יש תלמידים שהיו מאוד קשים, במובן הזה של הזלזול, ונתנו תחושה שאת פשוט מיותרת. אבל רוב התלמידים מכבדים ואוהבים".
איך מתמודדים עם התלמידים הקשים?
"באהבה. לגבי הורים, יש שמדברים מאוד לא יפה והופכים עולמות על מה שלא צריך, בלי להקשיב למורה או לילד. יש כאלה שצועקים עלי, ואז אני מפסיקה אותם ומפנה לרכזת השכבה. אני לא יודעת אם זה זלזול כמו התחושה שאפשר לזרוק על המורה עגבניות והוא יכיל את זה".
הודיה: "יש ילדים עם קשיים חברתיים וההורים לא יודעים להתמודד עם זה והם משליכים את זה על בית הספר, ויש הורים שיודעים לעבוד עם בית הספר".
אגב קשיים חברתיים, תופעות החרם וההדרה של תלמידים מטרידות את כולם. "בכיתה י"א יש לנו תוכנית שקוראים לה בית דין", מספרת אורית. "בכל פעם לוקחים מקרה ודנים בו. השנה הנושא הוא חרמות ברשת".
אבל אי אפשר לחכות לכיתה י"א.
"נכון. זו דוגמה קטנה שלא עונה על בעיה גדולה. אנחנו מנסים להיות מאוד ערניים לזה בבית הספר. בשנה שעברה שני תלמידים יצרו תמונה של שתי בנות עם גוף מעורטל כביכול. חוץ משיחות אישיות הפעלנו את המשטרה והיא מטפלת בזה. אני חושבת שיש הרבה מודעות עכשיו וצריך להמשיך לדבר על זה ולהניח את זה על השולחן".
הודיה: "לא כל קושי אפשר לפתור, אבל אנחנו צריכים להיות דמויות נגישות, שהתלמיד ירגיש שאפשר לדבר איתנו".
על פוליטיקה והפגנות
אין זה סוד שכבר חודשים ארוכים המדינה נמצאת בסערה גדולה של הפגנות, התלהמות ושיח מכוער ברשתות, שגולש גם למרחב הציבורי ואפילו לבית הספר.
"אני מאוד מאמינה בחינוך פוליטי", אומרת אורית. "אני משתדלת להיות שקופה עם התלמידים שלי. הם כולם יודעים שאני שמאלנית, וחלקם גם ירדו עלי. אבל כשאני מלמדת על הרפורמה אני משתדלת להיות אובייקטיבית ולהביא את שני הצדדים".
הודיה: "הדבר שהכי מפחיד אותי זו בורות וסיסמאות. יש ילדים שזה לא מעניין אותם וזה הרבה יותר מפחיד אותי. בואו תשמעו על זה, דברו על הנושא ותדעו על זה. אני חושבת שהמחאה היא סביב זה שאנשים חושבים שהסיפור הציוני שלהם מושתק. התפקיד של מערכת החינוך הוא להבין שיש פה יותר מסיפור אחד, ואם לא נדע להכיל את כולם יהיו מי שירגישו שהם לא שייכים. זה סיפור הרבה יותר גדול מימין ושמאל".
איתי: "אני מרגיש שכמה שאנחנו בתקופה מאוד הזויה ומורכבת, נצליח אולי לאהוב אחד את השני ולכבד אחד את השני".
דניאל: "בכל מה שקשור להומופביה והדרת נשים, יש לי אפס סובלנות".
הודיה: "בכיתה אנחנו לא יכולים לפסול דעות כאלה על הסף, בלי להבין מאיפה זה בא ולמה. בעיניי המרחב המשותף הזה הוא פרווה מדי - כולם מסכימים ונחמדים ועדינים, ובעיניי לא כולם כאלה. אנחנו יכולים להיות נחמדים ולהחזיק בדעות קיצוניות יותר".
מה אתם מאחלים לעצמכם לשנה החדשה?
איתי: "שהשנה תמשיך להיות עם הרבה התרגשות ותמימות ושאצליח להגיע לתלמידים".
הודיה: "לא לקחת ללב וגם לקחת ללב. להרגיש את התלמידים ולראות אותם ולגעת בהם".
אורית: "יש לי תחושת שליחות ואני רוצה להצליח במשימה הזו".
דניאל: "בריאות נפשית ושיירד הלחץ. אני מת להיות אחרי השבוע הראשון".
