האובדן הכאב והתקווה: בבית ספר הימלפרב, ששכל ארבעה מבוגריו בקרבות בעזה, אין פינת הנצחה. זה לא כי לא היו זמן או כוחות נפש אלא החלטה מודעת שיש מחשבה מאחוריה. "לצד האובדן יש חיים ובית ספר הוא מקום של חיים, יש אנרגיה של חיים. מגיעים התלמידים, משתוללים ומשחקים כדורגל בגשם. אלה חיים", מסביר המנהל, הרב שלומי דנינו.
"בבית המדרש של בית הספר יש קיר עם לוח זיכרון שעליו שמות 62 בוגרי בית הספר שנפלו. לצערנו כעת נוספו לו ארבעה שמות, אבל בית הספר לא מונע מכוח השכול אלא מכוח של חיים. לראות תלמידים גם אתמול וגם היום משחקים כדורגל וכדורסל יחד, נכנסים לשיעורים ואוכלים בקפיטריה זה החיים עצמם, וזה עצמו גם נותן נחמה. המשותף לכל הבוגרים שלנו שנפלו זה שהם רצו לחיות והיו להם תוכניות ארוכות ברמה של לימודים, זוגיות, עבודה אחרי הצבא. שם הם היו. אולי זאת הנקודה הכי חשובה".
לבחור בחיים
ביום שני השבוע, זמן קצר אחרי שדובר צה"ל פרסם כי בלחימה נפל סמל ראשון דביר ברזני ז"ל, החלל הרביעי מבין בוגרי בית הספר שנפל במלחמת 'חרבות ברזל', התכנס צוות בית הספר. "כינסנו את הצוות להיות יחד. זה אומר שאנחנו נמצאים בפער שבין המקום המתסכל שהוא מלחמה למקום שאנחנו מאמינים באמת שהשגרה נכונה לכולנו. יש לנו עשרות הורים שילדיהם לוחמים עכשיו, הבנים שלהם, האחים שלהם. יש לנו מורות שהילדים שלהן מגויסים. זה הקפיץ שלנו", אומר הרב דנינו ומספר בכאב על שיחות שהתנהלו באותו בוקר.
"דיברנו על המקום שלנו כמבוגרים ועל השכול בבית ספרנו, שתמיד יהיה בו פער שיש תלמידים צעירים וחלקם כבר לא מכירים את הבוגרים אלא אם כן יש אח שלומד איתם. הממשק שיש עם תלמידים בוגרים הוא קטן ואת זה צריך לשמר".
מה אתם עושים כשאתם מתבשרים על נפילה של בוגר?
"מוציאים הודעה רק למורים ולהורי בית הספר. יש חירום ויש לימודים. המורים נמצאים יותר, קשה להם, הם יותר מתוחים ורוצים להחזיק את השגרה, שהיא קריטית לתלמידים, גם לילד בי"ב וגם לילד בכיתה ז'. אנחנו משתדלים לעשות באלאנס. למשל השבוע שכבת י"ב יצאה בשבע בבוקר להתנדבות חקלאית וככה יוצרים חיים. אנחנו אומרים להם: 'חברים, אנחנו לא מוכנים לחנך במקום של שכול. אנחנו רוצים שתחיו'".
קראו גם:
ארבעה נופלים
התיכון התורני הימלפרב בירושלים הוא התיכון הדתי הגדול ובין המבוקשים בירושלים לבנים דתיים בכיתות ז'-י"ב. לומדים בו 900 תלמידים ונתוני הגיוס בו עומדים על 100 אחוז, רבים בתפקידים משמעותיים. כ־25 אחוז מהתלמידים גם יוצאים לקצונה. בין בוגרי בית הספר נמצאים הרמטכ"ל הנוכחי שמוביל את הלחימה בעזה, הרצי הלוי, ומפקד אוגדת איו"ש, תא"ל אבי בלוט.
לדברי הרב דנינו, ארבעת הבוגרים שנפלו שמרו על קשר עם בית הספר גם אחרי שעזבו. את ענר שפירא ז"ל, שהדף בידיים חשופות רימונים שהשליכו מחבלים לתוך מיגונית בקיבוץ רעים עד שנפגע ונהרג, פגשו אנשי התיכון ביום הזיכרון האחרון. "ענר, בוגר מגמת אומנות, היה בסיירת הנח"ל", מספר המנהל דנינו. "ביום הזיכרון האחרון הוא הגיע לבית ספר. היה בינינו שיח שגרתי, שתי דקות לתת חיבוק ולשאול מה עניינים. אחרי חודשיים הוא הגיע אליי ושוחחנו על זוגיות. הוא היה בזוגיות שלוש שנים, ושאלתי אותו אם הוא חושב שהיא יכולה להיות אמא של הילדים שלו. הוא עצר לרגע ואז אמר בחיוך: 'אני חושב שכן'".
נופל נוסף הוא סרן אריאל רייך ז"ל, קצין שריון. "הוא היה דמות מאוד שקטה ויציבה בבית הספר", נזכר דנינו. "הוא היה תלמיד טוב, בוגר מגמת ספרות, שהיא ייחודית כיום, בחור רגיש.
באחת ההערות שלה כתבה לאריאל ראש המגמה תמר ערמוני, בעצמה אם שכולה: "החיים לא עושים לך הנחות'. האמירה כיוונה לכך שאריאל היה יתום מאם. למרות זאת הוא היה בחור שבשקט, בעדינות ובזהירות אסף את השברים ובנה את עצמו. היתה לו זוגיות נפלאה והוא התארס לפני כחודש".
גם סמל ראשון שחר פרידמן, לוחם בצנחנים, למד בבית הספר. "הוא מסוג התלמידים שלא נח לרגע. תמיד היה פועל וזז, רגע פה ורגע שם. גם הוא למד במגמת אומנות. זה מחזה די נדיר של בנים מתבגרים בבית ספר דתי שלומדים אומנות. לצד התזזיתיות הוא היה יצירתי, עם חשיבה עמוקה, מעורבות בכל דבר שעניין אותו. הוא הדריך בבני עקיבא את שבט 'יובל', שבו חניכים עם צרכים מיוחדים, בחור רגיש שאהב את כולם".
את סמל ראשון דביר ברזני, שנפל השבוע, גם הוא לוחם בצנחנים, זוכר דנינו היטב. "הוא למד במגמת קולנוע. הדבר המיוחד בו היה שלא היה מישהו שלא הכיר אותו בבית הספר. דביר היה עושה כושר ברמה מטורפת שלא מכירים בבית הספר. הוא היה בחור חזק פיזית ושקט. הוא היה מגיע אליי ומראה לי את הידיים שלו, שהיו מדממות מרוב תרגילי מתח. בכל פעם הזהרתי אותו שהוא עלול להיפגע פיזית, אבל הוא היה אומר 'יהיה בסדר'. דביר רצה להיות פיזיותרפיסט. הוא אהב את הצבא והתגייס בגאווה גדולה. עם דביר נפגשתי בטקס יום הזיכרון והוא סיפר בהתרגשות 'צנחתי' וזכה לחיבוק גדול".
"לא ינצחו אותנו"
בית הספר הימלפרב נמצא במרחק של 5 דקות הליכה מהר הרצל. "אנחנו לא הופכים את בית הספר לשכול ולא כל בית הספר יוצא להלוויה", אומר הרב דנינו, שבעצמו פקד החודש את ההר כמה וכמה פעמים. "חשוב לנו לומר לתלמידים שיש לצד הנופלים עוד אלפי בוגרים שנלחמים בצפון ובדרום. סיפרתי לתלמידים שלא האמנתי שבימי חיי אשמע סיפורי גבורה מחיילים שהם רגילים לגמרי, כאלה שנפצעו ומספרים את הסיפור של מה שקרה. אלה סיפורים שאתה לא מאמין כשאתה שומע אותם. זו מורשת קרב כמו של יום כיפור ויום העצמאות".
לפני ימים ספורים החליטו בבית הספר לשנות את הצלצול שמבשר על ההפסקות ותחילת השיעורים ובחרו בשירו של יהורם גאון. "הבחירה לשים את השיר הנפלא של יהורם גאון 'לא תנצחו אותי', שמדבר על תלמידים בבית הספר ועל אנשים שהולכים לעבודה שלהם, זו אמירה שהיא משמעותית לנו. למרות הפער הגדול בין המלחמה לבין שגרת החירום, זה בסדר. הניצחון הוא בבחירה להמשיך".
