המתנדב מיחידת 360 (לשעבר זק"א) שהתנדב במלחמה משחזר את השבוע הראשון של המלחמה: אלי מרגלית, נשוי טרי בן 25 משכונת בית וגן, שהה בבני ברק בחג שמחת תורה.
"שמענו אזעקות בבוקר ולא ידענו באמת מה קורה. במוצאי שבת כשפתחנו את הפלאפון היינו בהלם". אלי מתנדב ביחידה 360 (לשעבר זק"א) החליט שהוא רוצה לעזור. "בהתחלה היה בלאגן, כולם היו מבולבלים, כולם היו מפוחדים, אף אחד לא ידע בדיוק מה צריך לעשות ואיך. כשהחלו קצת להירגע והבינו את גודל האסון, התחילו לאסוף את כל החללים, ולהביא את כולם למחנה שורה".
במחנה שורה, ליד רמלה, מזהים את החללים עם טביעות אצבע, בדיקות די אן אן, צילומי שיניים וכל מה שצריך עד שמשחררים אותם לקבורה.
"זה היה שבוע מאוד אגרסיבי, לא רק לי, גם לכל המז"פים שהיו שמה. עבדנו במשמרות, גם בשבת. הגופות הגיעו במשאיות, אנחנו הוצאנו אותם וסידרנו אותם בתוך קונטיינרים של קירור שמיועדים בשביל זה, ואחר כך הוצאנו אחד אחד לבדיקה ביחד עם פיקוד העורף ושוטר של מז"פ.
קראו גם:
איך עובדים בסיטואציה קשה כזו? "זה משהו שהוא בעצם מזעזע. בכל השנים שאני מתנדב בזק"א, בחיים לא נתקלתי בכל כך הרבה גופות. אני מכין את עצמי נפשית למה שאני הולך לראות ואני פשוט מתנתק לגמרי מהרגש ואני עובד רק עם השכל. השכל אומר לי שעכשיו צריך להרים את האלונקה אז אני מרים את האלונקה. אני לא מתייחס למה שהרגש משחק לי בפנים".
למרות זאת ביום הראשון אלי הזדעזע מהמראות: "אמרתי לחבר שם, תראה כמה דם אנחנו רואים, איזה מזעזע זה, תראה איפה אנחנו נמצאים וכמה צריך להתעורר וכנראה מרוב שהרגש נכנס פה לא ידעתי מה לעשות, אז פשוט התחלתי לצחוק וזה התערבב בבכי. עשיתי הפסקה של איזה 10 דקות, כי זה באמת היה קשה".
אלי שהה בהתנדבות במחנה שורה שלוש פעמים מתחילת המלחמה, בכל פעם 8 שעות. "אני רואה בזה זכות שאני נותן ליהודי את הזכות האחרונה שלו בתור יהודי לפני שקוברים אותו. אני נותן לו את היחס הזה של יהודי. שימצאו בעצם את הבדיקות די אן איי שלו, ושיזהו אותו כמה שיותר מהר ושהוא יגיע לקבורה כמה שיותר מהר. כי כשבן אדם שהוא עוד לא מגיע לקבורה, הוא עוד לא מתחיל את התיקון שלו, וברגע שקוברים אותו רק אז הוא מתחיל את התיקון שלו".
