פסק דין יוצא דופן ניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים: אדם אשר אומץ בילדותו זכאי לפיצוי בגובה 430 אלף שקלים בגין מעשי התעללות אותם חווה כילד, מידי אימו המאמצת. את הפיצוי תשלם אימו, יחד עם עיריית ירושלים, שנתבעה אף היא בתיק.
התביעה הוגשה בידי א', תושב ירושלים בן 37, שאומץ כאשר היה בן 7. א' הגיש את התביעה נגד מי שהייתה אימו המאמצת, כמו גם נגד אגף הרווחה בעיריית ירושלים, ונגד השירות למען הילד במשרד הרווחה. יצוין כי בית המשפט דחה את התביעה נגד השירות למען הילד במשרד הרווחה.
בתביעתו טען א' לשורה של מעשים ומחדלים שבוצעו כלפיו בידי אימו המאמצת ואשר לטענתו מהווים מעשי התעללות קשים בו אשר גרמו לו, לנזקים ארוכי טווח ומסוגים שונים, בגינם הוא עותר לפיצוי כספי. לטענת א', עיריית ירושלים, האחראית על שירותי הרווחה בעיר, ידעה באמצעות מערך העובדות הסוציאליות של העירייה על התנהלות פסולה אימו נגדו בזמן אמת אך לא פעלה בנדון. התביעה הוגשה עוד בשנת 2007, אך פסק הדין בה ניתן רק החודש.
א' נולד למשפחה מרובת ילדים, בה סבל התובע מהזנחה, התגורר בבית בו תנאי מחייה קשים, רעב, והעדר היגיינה. בגיל 5 הוצא א' מביתו, ובהיותו בן 7 הגיע א' לביתה של אימו המאמצת ומי שהיה אז בן זוגה. בשנה הראשונה התגורר אצלם א' במסגרת אומנה, ולאחר מכן אומץ על ידם.
כ-3 שנים מאז שהחל א' להתגורר בבית משפחתו המאמצת, החלו להתקבל בלשכת הרווחה דיווחים שונים אודות חיו של הילד במשפחה, בהם דובר בעיקר על שימוש באמצעי ענישה חריגים שהופעלו נגד הילד.
בהיותו בן 12 נדרש א' לאשפוז בבית החולים פסיכיאטרי, כשהוא סובל ממצב נפשי קשה. א' נותר מאושפז בבית החולים הפסיכיאטרי במשך שנתיים, כאשר בתקופה זו היו יחסיו עם אימו המאומצת מעורערים. מפסק הדין עולה כי היא מיעטה לבקרו בבית החולים, סירבה לאפשר לו ללון בביתה במהלך שהייתו שם, אף לא לחופשות קצרות. עוד עולה כי בית החולים יכול היה לשחרר את א' מאשפוז עוד טרם חלוף השנתיים – אלא שאימו המאמצת סירבה לקבלו חזרה לביתה, ולכן הוארך אשפוזו במקום.
כאשר שוחרר לבסוף, נקלט בידי משפחת אומנה אחרת, וחזר לעבור שוב בין מוסדות ובתי אומנה. מאז אותה תקופה, לא חזר להתגורר בבית אימו המאמצת. במהלך תקופה זו, היא הגישה בקשה לבטל את הליך האימוץ, ובהמשך מחקה בקשה זו.
בתביעה שהגיש, טען א' למעשי התעללות והשפלה כלפיו, לצד פגיעות פיזיות ואמצעי ענישה חריגים ואיומים מצד אימו המאמצת. בין היתר, תיאר א' כי אולץ לאכול בניגוד לרצונו עד אשר הקיא את המזון, ואז אולץ לאכול את הקיא; כי סבל מאלימות פיזית, בדגש על מכות, כמעט מדי יום. בתוך כך תיאר כי בחלק מהפעמים הוכה על ידי מחבת, וכי בהזדמנות אחת ניערה אותו עימו המאמצת דרך החלון, ובהמשך החטיפה לו סטירות חזקות.
א' תיאר גם התעללויות שספג בבית. במקרה אחר תיאר א' כי אימו המאמצת הפילה אותו לרצפה, סטרה לו וירקה עליו, ואז אמרה לבעלה לצלם את האירוע בוידאו. באירוע אחר שלחה אותו לבית הספר עם חולצה שבה השרוולים נתפרו, כך שלא יכול היה להוציא את כפות ידיו מחוץ לשרוולי החולצה.
עוד תיאר כי את ארוחת הבוקר שלו קיבל מדי יום בקערה שהונחה על הרצפה, במרווח שבין הדלת החיצונית של הדירה לבין הדלת הפנימית. אם התנהג שלא לשביעות רצונה של אימו המאמצת, קערת האוכל הונחה לגמרי בחוץ, מחוץ לדלת החיצונית.
עוד תיאר א' מקרה אחד בו דחפה אותו אימו המאמצת לעבר דלת זכוכית, שנשברה מעוצמת הדחיפה, כך שאחת הזכוכיות נתקעה בגבו. לדבריו אימו גררה אותו לקומה אחרת בבית, שפכה אלכוהול על גבו וצעקה עליו לשתוק. במקרה אחר שתיאר, בעת שירד שלג בחוץ, כעסה עליו אימו המאמצת על כך שהגיע למטבח כשהוא לבוש בתחתונים, פתחה את הדלת וזרקה אותו אל השלג, בעודו בתחתונים בלבד. רק לאחר ששכנה שאלה את התובע למה הוא מסתובב בלי בגדים בחוץ בשלג, הכניסה אותו לביתה.
לטענת התובע, בשלב מסוים עו"ס מטעם עיריית ירושלים הזהירה את אימו המאמצת ואסרה עליה להמשיך בהתנהלות זאת. לאחר שהוזהרה – היא נעלה את א' בחדר בבית, למשך רוב שעות היום, למשך 4 חודשים, כשהוא מורשה לצאת מן החדר רק לשם אכילה, עשיית צרכים וטיול. מתוך חדר זה יצא לאשפוז בבית החולים איתנים, ובבית החולים חווה נטישה מצידה של אימו המאמצת.
בכתב ההגנה שהגישה אימו המאמצת של א' בלית המשפט טענה כי עשתה כל מאמץ להצליח לטפל ולדאוג לו, על אף התנהגותו הקשה והבלתי צפויה, ועל אף שנותרה לדאוג ולפרנס בגפה אותו, את בנה הקטן, ואת אימה המבוגרת, שהתגוררה אף היא בבית המשפחה.
באשר לטענות על התעללות פיזית ואמצעי חריגה אחרים, טענה האם המאמצת כי "לעיתים נאלצה לרסן את התובע גם תוך הפעלת כוח פיזי, על מנת להרגיעו, אך יש לזכור כי מדובר בעידן תרבותי אחר, שבו מכה חינוכית על הישבן הייתה התנהגות נפוצה וטרם נחשבה כהתנהגות הורית פסולה. מעשי ההתעללות הספציפיים המיוחסים לה, מוכחשים בחלקם, ובחלקם האחר – הוצאו מהקשרם, וכוללים ערבוב מעוות של דמיון מוגזם וחלקי מציאות".
יתרה מכך, במהלך ההליך המשפטי הודתה האם המאמצת במרבית הטענות של א' על מעשי התעללות פיזית נגדו. היא הודתה כי נהגה להגיש לו את ארוחת הבוקר שלו במבואה מחוץ לבית, הודתה כי נהגה להכות אותו על ישבנו, הודתה כי הפעילה כוח על מנת שייקח את תרופתו מדי יום, וכי בעלה צילם אותו משתולל בהזדמנות אחת.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה נגד אימו המאמצת של א' ונגד לשכת הרווחה בעירייה. השופטת מיכל דבירי-רוזנבלט פסקה כי האם "ביצעה את המעשים באופן אקטיבי, ואילו נתבעת 2 התרשלה במחדליה עת היה ביכולתה ומחובתה לבדוק ולברר את הנעשה במשפחה, ולהתערב במצב בהתאם לכלים המקצועיים העומדים לרשותה, באופן שעשוי היה להפסיק את הפגיעה המתמשכת".
השופטת דבירי-רוזנבלט התייחסה לגובה הפיצוי המגיע לא' בגין עוגמת הנפש, הכאב והסבל מהם סבל בזמן שהותו בביתה של אימו המאמצת, וכתבה: "את ייסורי הסבל לא ניתן לשנות. את ההשפלה שחש התובע כשנשלח לבית הספר בשרוולים תפורים אין דרך להשיב. אין כסף שילטף וירפא את הכאב הפיזי והנפשי שסבל מנחת הזרוע לאורך שנים, ושום ממון לא ישיב לתובע את החירות שניטלה ממנו עת ננעל בחדר ביתו למשך ארבעה חודשים, כל זאת בהיותו ילד צעיר, עול ימים, ילד מאומץ, חסר ישע התלוי באופן מוחלט בחסדיה. מעשים שהיו מנת חלקו של התובע לאורך מספר שנים ואשר בסופו של דבר הביאו אותו לכדי "מצב דכאוני עם משאלת מוות".
לבסוף, כשהיא מתייחסת לעובדת כליאתו של א' לבדו בחדר נפרד בבית למשך 4 חודשים בגיל צעיר, ולמספר הרב של מעשי ההתעללות בו במשך שנים, מצאה השופטת דבירי-רוזנבלט לקבוע כי גובה הפיצוי בגין רכיב הסבל והכאב שחווה יהיה בגובה 250,000 שקלים. יחד עם יתר מרכיבי הפיצוי, פסקה השופטת דבירי-רוזנבלט כי א' יקבל פיצוי כולל בגובה 430,000 שקלים, כאשר שני שליש מהסכום ישולמו בידי אימו המאמצת, ושליש נוסף תשלם עיריית ירושלים.
