11 שנים עברו מאז שירושלים הזדעזעה מהפרשה הטרגית שבה לי גבריאלה ותקין ז"ל מצאה את מותה בגיל 16, יחד עם בן הזוג שלה, כתוצאה משימוש בסם מסוג 'מתאדון'. מי שהחליט לתעד את הפרשה המזעזעת בסרט תיעודי מיוחד, הוא טל חרס סטודנט במכללת 'הדסה'. הוא עצמו לא הכיר את הנפטרים, אבל בספטמבר 2010, שלושה חודשים בלבד לאחר המוות הכפול, הוא החל ללמוד בתיכון 'אנקורי' בעיר. בסמוך לכיתה שלו עמד קיר הנצחה, שממנו למד להכיר את הנערה שאיבדה את חייה בנסיבות טרגיות.
"כילד בן 15 היה לי קצת קשה לתפוס את זה שילדה מבית הספר, מתה ממנת יתר", סיפר השבוע חרס, "במיוחד כשמדובר בנערה מחוננת מבית טוב, שמתגלגלת לבית ספר שיש בו כל מיני אנשים שנשרו מבתי ספר אחרים. הסיפור סיקרן אותי כל כך, וכבר בגיל 15 התחלתי ללכת לבית הקברות עם החברים שלה, לחקור לעומק את כל הנושא הזה ולא יכולתי להניח לו.
"באותה התקופה כבר אמרתי לעצמי שיום אחד אעשה משהו עם זה, אבל לא ידעתי מה. כשהגעתי ללמוד ב'הדסה', החלטתי כבר בשנה א' שפרוייקט הגמר שלי יהיה עליה. באמצע שנה ג' פניתי לאמא שלה לראשונה. היא קצת הייתה בהלם ולא הבינה למה מישהו שלא הכיר את בתה, יעשה עליה סרט. עד אז מעולם לא שאלתי את החברות שלה מה קרה שם באמת. צריך לזכור שבמצב שבו לי הייתה, ההורים יודעים עליך מעט מאוד והחברים הרבה יותר. מתוך שיחות עם החברות שלה, הסרט החל להתפתח.
"חשוב לעשות סרט כזה כי מאוד קל לנערים ונערות להתפתות לאלכוהול ולסמים, וזה נושא שצריך לעלות על סדר היום. הפיתוי הזה של השוטטות במרכז העיר הוא עצום ונקז אליו כל מיני ילדים אובדים שמחפשים את עצמם דרך חברים שלפעמים הם לא באמת חברים. במהלך הסרט התחדד לי כמה חשוב להתעניין באנשים סביבך, לשאול אותם מה שלומם. לי לא הייתה לבד, היה סביבה הכל. העשירו אותה בחוגים והעניקו לה כל מה שילד רק חולם עליו, אבל אולי השאלה הפשוטה הזאת היא זו שהייתה חסרה לה".
הזוגיות המסוכנת
לי נולדה ב-1994, ומשפחתה העניקה לה מגיל צעיר כל מה שרצתה - רכיבה על סוסים, נגינה בפסנתר, טיולים, לימודים ובילויים משפחתיים. בכיתה ג' אובחנה כמחוננת, ובמקביל ללימודיה בבתי הספר הטובים בעיר, למדה בתוכניות ייעודיות למחוננים. לאחר בת המצווה הוריה החלו בתהליך גירושים והיא גלשה למדרון חלקלק. להוריה סיפרה שהיא הולכת להיפגש עם חברים במרכז העיר, אלא שהבילוי כלל שתיית אלכוהול, עישון סיגריות, משחק בקלפים ושהייה עם צעירים ב'כיכר הירח' עד השעות הקטנות של הלילה.
"במבחן נוירולוגי שנערך לה בכיתה ט' היא אובחנה כגאונה והמאבחנת הציעה להורים להוציא אותה מתיכון ליד־ה שבו למדה, לבית הספר אנקורי שהיה ממוקם על המדרחוב. בדיעבד התברר כי המעבר העמיקה את ההיכרות שלה עם האזור. "ההתמכרות למרכז העיר", מספרת אמה, פיונה קנטר, "נהייתה חמורה יותר, כי מרגע שהיא נכנסה אל בית הספר, כבר לא הייתה הפרדה בין חייה האישיים לחיים ברחוב. היה מאוד קשה להוציא אותה מהמקום הזה שהיה כמו מגנט לילדים האבודים. ילדים מחוננים הם ילדים סופר חכמים אבל גם סופר רגישים. גם הם נכנסים תחת ההגדרה של 'צרכים מיוחדים', אבל זה מצריך מהמערכת תקציבים כי קשה למערכת הקונבנציונלית לקלוט אותם. אני מאמינה שלי היא לא המחוננת היחידה שלא שרדה במערכת הקונבנציונלית".
בגיל 16 הכירה לי את ראוף־רפי זאיינלוב (21) שעלה מאזרבייג'ן עם אביו וסבתו כשהיה בגיל שש. הוא נדד בין מוסדות ומשפחות אומנה וכונה 'מלך הרחובות' בקרב בני הנוער המשוטטים. בתחילה לי נהגה כמו חבריה, והתחמקה ממנו כיוון שהיה מ"הגדולים". בהמשך השניים הכירו והפכו לזוג. היא רצתה להיות איתו כל הזמן ואני לא הסכמתי לזה", מספרת קנטר, "בהתחלה עוד ניסיתי לקרב אותו אלינו ולאפשר להם לשהות בבית שלי, בתקווה שאוכל לפקוח עין על מערכת היחסים הזו. אבל ראיתי שיש לו יותר מדי בעיות התנהגות שאני לא יכולה לשלוט בהם.
"היו לי בבית עוד ילדים, בני 11 ו-13, ולא יכולתי להרשות לעצמי שהוא יגיע אלינו כשהוא מסומם ושיכור, ומדבר לא יפה. בהמלצה של גורם שעבד עם נוער בסיכון, בעלי לשעבר נתן להם דירה בנחלאות. הייתי מאוד לא רגועה, והלכתי למשטרה כדי לקבל עזרה - להוציא צו מניעה כנגד הבחור. הרגשתי שהוא יפיל אותה. ניסיתי לקבל עזרה מעו"ד שהכרתי, אבל זה לא עניין אותו. לא ויתרתי ופניתי אל 'החטיבה לקידום נוער וצעירים' ברשות המקומית, כפעילה חברתית שעבדה רבות עם העירייה, אבל גם שם לא קיבלתי שום מענה לזעקה שלי. אולי זה בגלל שהיא המשיכה להיות ללמוד לבגרויות, ייתכן שזה היה הגורם לכך שהם חשבו שאין בעיה ושאני סתם היסטרית".
כשבועיים לאחר שלי וראוף עברו לגור בנחלאות, חברם ציגאן ליטבין, מצא תיק ובו בקבוקי מתאדון. מדובר בסם מלאכותי שנועד לסייע למי שמנסים להיגמל משימוש בהרואין. הוא העביר את התוכן של כל הבקבוקים לתוך בקבוק אחד, במטרה למכור אותו ולהרוויח מאות שקלים מנרקומנים. ראוף ביקש וקיבל את הבקבוק עם החומר המסוכן, ועוד באותו ערב, מספר צעירים, ובהם גם הוא עצמו ולי, לגמו מהנוזל המסוכן. רובם הקיאו לאחר השתייה, ומ', נער בן גילם שגם הוא שתה ונפגע מהחומר, פונה לבית חולים ועבר שטיפת קיבה. לי וראוף המשיכו בשתיית המתאדון, ביום שלמחרת, אביה של לי מצא אותם בדירה, ללא רוח חיים.
מלחמה למען צדק
"עברו כבר 11 שנה ויש לי משפט תלוי ועומד", אומרת קנטר בלהט, "אני מתנגדת לטיוח וחוסר האחריות שבולטים בסיפור הזה. לקח לבעלי לשעבר שנתיים תמימות לשכנע את המשטרה שעל פי הדו"ח של אבו כביר, הילדה שלי בכלל לא הייתה מסוממת והיא נפטרה מהרעלה. לא היה לה בגוף שום חומר אחר אחר חוץ מהמתאדון. ארבע שנים אחרי מותה קיבלתי מכתב ממשרד הבריאות שמעדכן כי באבו כביר לא שלחו את כל הדגימות שלה לקבורה. נאלצתי בערב סוכות 2014 לפתוח את הקבר שלה עם מנוף וזק"א לצידי, כדי להכניס את הדגימות שלה לקבר.
(בשבילי. עבודתו של טל חרס)
"בנוסף, רק שמונה שנים אחרי האירוע, בית המשפט הרשיע את ליטבין בגרימת מוות ברשלנות והספקת סם מסוכן. שבועיים אחר גזר הדין, קיבלנו טלפון מהצעיר מ', שידענו שהיה שם באותו הערב, שתה איתם, נסע ל"ביקור חולים" ועבר שטיפת קיבה. במקום לחקור אותו או לשלוח אמבולנס למקום בו נמצאים החברים שלו, הורו לו בבית החולים לומר לאנשים שאיתם שתה להגיע לבית החולים לעבור שטיפת קיבה, ושחררו אותו הביתה. מ' סיפר לנו שהוא התקשר אל לי וראוף באופן אישי ואמר להם להגיע לבית החולים. ראוף אמר לו שהם לא מעוניינים להתפנות לבית החולים, והם עייפים ורוצים לישון.
"לאחר שקיבלנו את המידע הזה, פתחנו תיק נוסף ב-2018 ובו אנחנו תובעים את מדינת ישראל, המשטרה, הפרקליטות, משרד הבריאות ושערי צדק שכיום לוקחים אחריות על 'ביקור חולים'. אני כל כך מאוכזבת מהמערכות שאמורות להגן עלינו וכל מה שהן עושות זה להגן על עצמן ועל הרשלנות שלהן. בעקבות התביעה שלי, משרד הבריאות מסכים להגיע לגישור, גם המשטרה והפרקליטות. רק שערי צדק מסרבים.
"מה שאני נלחמת עליו כעת הוא לוודא שהנהלים נשמרים בבית החולים. הנוהל אומר שאם מישהו מגיע לבית החולים והוא נזקק לשטיפת קיבה, הם חייבים להושיב את הבנאדם מול קב"ט לחקירה. אבל הם לא עשו זאת, ואני רוצה לוודא שהנוהל הזה נשמר, שהבנאדם יהיה חייב לגלות עם מי הוא היה ולשלוח לשם עזרה רפואית. אם היו שולחים אמבולנס לנחלאות, אפילו באופן אנונימי, הבת שלי הייתה היום בחיים. 11 שנה וחודשיים ואין מענה לדרישה הזאת שלי. אף אחד לא לוקח אחריות על המוות שלה. אני לא אומרת שהבת שלי היא טלית שכולה תכלת, ללא ספק היה לה את המרד שלה, אבל לא הגיע לה למות. לא בגלל רשלנות. היא נהרגה שמישהו שם בתוך בקבוק תחליף של סם שעשוי להיות קטלני.
" אם כל אחד מהגופים היו עושים את תפקידם, מישהו היה יכול להציל את החיים שלה. 11 שנה אני סוחבת את האחריות לרשלנות שלהם ואני עדיין נלחמת בבית המשפט כדי שסיפור כזה לא יחזור על עצמו. לא ייאמן שאני עדיין צריכה לסחוב את זה. בשנים האחרונות אני מוזמנת לבתי ספר כדי לדבר עם תיכוניסטים. אני חושפת את עצמי ואת הכאב שלי. לוקחת את האחריות שלי על כך שלא יכולתי להציל את הבת שלי. מה לא הייתי עושה היום כדי להציל אותה, אבל לא הצלחתי. אני ועוד איך לוקחת אחריות על המוות שלה. אבל מול מערכות הרבה יותר גדולות ממני? איך אני יכולה? אולי זה נשמע נאיבי, אבל אני בסך הכל מבקשת לקיחת אחריות והפקת לקחים כדי שמקרה כמו שקרה לבת שלו לא יקרה שוב לבן או בת של מישהו אחר".
מהמשטרה נמסר: "אנו משתתפים בצער המשפחה. בימים אלו ההליך המשפטי בעניין זה עודנו מתנהל ולכן לא נפרט אודותיו בשלב זה".
מ'שערי צדק' נמסר: "אנו משתתפים בצערה העמוק של המשפחה, אולם אין לביקור חולים כל קשר למקרה, בית המשפט ציין זאת מפורשות והמליץ לתובעת לבחון את התביעה כנגד ביקור חולים מחדש".
לעדכונים נוספים – חדשות ירושלים
