העדים לפיגוע הנורא בסבארו, כך מתברר מהסיפור הבא – נפגעו גם שנים לאחר הפיצוץ עצמו. כיומרס מלכאן ורעייתו הם סוחרים ותיקים ברחוב יפו. את הפיגוע בשנת 2001 הוא זוכר היטב. את הצלקות המגלידות עדיין נושא בקרבו, אבל עבור רעייתו זה היה יותר מדי. שלוש שנים לאחר הפיגוע בסבארו מירי נטלה את חייה. לדברי מלכאן, הסיבה לכך הייתה שלא יכלה לשאת יותר את החרדות מהפיגוע ברחוב יפו ומאלו שבאו אחריו.
"ריח של בית מטבחיים"
"זה היה בשיא תקופת התיירות. עמדתי בחוץ בפתח חנות הבגדים שלי ושל אשתי מירי שהייתה במרחק של כ-20 מטר במורד הרחוב", הוא מספר השבוע, "אז היו עוד עוברים מכוניות בכביש. עוד לא הייתה הרכבת. פתאום שמעתי בום חזק מאוד ומיד אחר כך ראיתי כדור עשן לבן יוצא מהחלון הגדול של סבארו. שניות אחר כך ראיתי אנשים שעפים מתוך המסעדה ונוחתים על הכביש. אני ממש ראיתי את הנחיתה שלהם על הרצפה, ובכל פעם ממקום אחר. מהשמיים נוחתים לך אנשים, על הכביש של יפו. בגלל שזו הייתה תקופה של פיגועים היינו מורגלים בזה לצערנו, ואחרי כמה שניות התעשתי. רצתי ישר פנימה, הייתי מבין הראשונים שנכנסו, הרבה לפני כוחות הביטחון".
מלכאן עוצר לרגע, כאילו מבקש אישור האם לתאר את מה שראה, חושש לפגוע בנפשם של שומעיו. לאחר אישור הוא ממשיך, שופך החוצה את הזוועה. "ראיתי בפנים אנשים שעדיין בערו, שהגוף שלהם שרוע על השולחן. היו כאלו שנשרפו. גופות מפויחות עד כדי כך שאתה שואל את עצמך האם אלו בני אדם?. ריח של בית מטבחיים אפף את כל המסעדה. בשלב הזה אתה מתחיל לעשות חשבון את מי אתה מוציא. אתה רואה בנאדם בוער אבל הראש אומר לך לעזוב אותו ולפנות למישהו שהסיכויים שלו גבוהים יותר.
"לפתע ראיתי מישהי שזזה ומחפשת עזרה, גם ראיתי שהיא פחות או יותר שלמה. מיד ניגשתי אליה והוצאתי אותה. היא הייתה בהלם. גם אני הייתי, אבל פחות ממנה. אחרי שהוצאתי אותה אל הרחוב, פניתי לחזור וראיתי מולי איש בן 60-65 עם חולצה לבנה מסתכל עלי ומתקדם לעברי. הוא התנדנד כמו שיכור. התקרב, ולפני שהגיע אלי, נחת על הרצפה. הגיעו שני חיילים לבדוק אותו והתחילו לעשות לו החייאה. ברגע שלחצו לו על החזה כל החולצה שלו התמלאה בדם.
"בינתיים נכנסו המון אנשים לתוך המסעדה, כוחות הביטחון, סקרנים, המון אנשים. כבר לא נכנסתי שוב. מה שראיתי מנע ממני להיכנס שוב. ממש פחדתי להיכנס עוד פעם. זה לא פשוט. היום שם דברים שהמוח לא היה מסוגל לתרגם את מה הוא רואה".
שלוש שנים של סבל
אלא שהפיגוע בסבארו עלה, כך הסתבר מאוחר יותר - עלה למלכאן במחיר אישי כבד אף יותר מהטראומה שחווה. "איבדתי את אשתי בגלל כל הפיגועים שהיו פה, והפיגוע הקשה מכל בסבארו. התקופה הזאת השפיעה עליה מאוד והכניסה אותה לחרדות. מירי הייתה בטיפולים ולקחה כדורים אבל זה לא עזר. שלוש שנים אחר כך, ב-7.7.2004, היא התאבדה. פשוט יום אחד קפצה מהקומה השביעית ממרכז כלל. אמא לשלושה ילדים בגיל 30 בלבד. היא השאירה מכתב אחריה שאינה מסוגלת יותר וקשה לה. אשתי זה קורבן שאף אחד לא סופר בכלל. זה כמו הירושימה – פיצצו פצצת אטום, מתו אנשים במיידי, ואותם סופרים. אבל מה עם כל אלה שמתו אחר כך?
"אנשים עדיין סוחבים צלקות מהתקופה ההיא. זה היה שדה קרב במרכז העיר, וגם היה באינטנסיביות: פיגוע בקו 18, פיגוע בקו 14 ליד מרכז כלל, אישה בהריון שנרצחה במעבר חציה. זה היה יום יום. כבר פיתחנו את המומחיות לקבוע האם הרעש ששומעים הוא בום על-קולי או סתם מטוס שעובר מעליך. ברמזורים הייתי עומד מאחורי עמודי חשמל בשביל שחס וחלילה... היית צריך להיות ברזל כדי לעבור את התקופה הזאת. חלק מאיתנו עברו וחלק לא.
"יש הרבה סוחרים מהאזור שהם על כדורים ונזקקים לטיפולים. יש הרבה כאלה שעד היום הם בטראומות. שהתאשפזו בבתי חולים פסיכיאטרים וביטוח לאומי אף מכיר בהם"
"אנשים מדברים על הלומי קרב ומלחמות, אני לא בטוח שאפילו החייל הכי קרבי שהיה כאן – ראה מראות זוועה שכאלו. אם תקלפי את כל מי שהיה פה אז, תגלי המון פצעים שהגלידו. אני מצדיע לכל הסוחרים ששרדו את זה".
לפני כעשר שנים, העביר מלכאן את החנות שלו למיקום מפתיע – ממש על צומת האיקסים, בדיוק מול מסעדת סבארו לשעבר (כיום סניף של מאפיית נאמן). "אני מדחיק, אין לי ברירה. אני לא חושב על הפיגוע שהיה ממש כאן, למרות שהזיכרון תמיד מלווה אותך. לדוגמא הריח שהיה בתוך המסעדה – אם אני נכנס לאטליז הריח ישר זורק אותי לשם. זה בדיוק אותו הריח. אבל אתה לומד להתגבר – אתה מאלץ את עצמך לחשוב שאתה חזק. יש הרבה סוחרים מהאזור שהם על כדורים ונזקקים לטיפולים. יש הרבה כאלה שעד היום הם בטראומות. שהתאשפזו בבתי חולים פסיכיאטרים וביטוח לאומי אף מכיר בהם".
"הניצחון זה הבנות שלי"
למרות המחיר הכבד ששילם, מלכאן לא מחפש הכרה או נחמה. את הנחמה הוא שואב מהתבוננות בבנותיו שגידל 17 שנים לבד. "הייתה פה מלחמה בין מדינה לארגון טרור. יכול להיות שהם רצחו אנשים ופגעו בהם, אבל הניצחון שלי על הטרור זה שלוש בנות שעשו שירות צבאי מלא, שלומדות עכשיו באקדמיה ועוד יש להן מה לעשות ולהגיד. הן שלוש לביאות, למרות המחיר ששילמו ועדיין משלמות. זה חלק מלהיות ישראלי בכלל וירושלמי בפרט. למרות הכל, אני לא מחליף את ירושלים באף מקום, ואף אחד לא יזיז אותי מפה. אנחנו פה, הילדים שלנו יהיו פה, אנחנו נולדנו ונמות פה. גם כסוחרים אנחנו לא מפקירים את רחוב יפו".
