המסלול המהיר לעוני בירושלים: ד' ואשתו מקריית יובל הם בסוף שנות ה-20 ולהם שתי בנות, הבכורה בת 4 והקטנה בת שנה וחודש. אלא שמצב בריאותי קשה של אב המשפחה הביא אותם לעוני חמור, עד כדי רעב.
כמי שהיו רגילים להנות מהכנסה של כ-20 אלף שקל בחודש, הם מסתפקים בכשלושת אלפים בלבד. בעוד כחודש, יעבור ד' ניתוח להחלפת שני מסתמים בלב, וייתכן שבעקבות כך יוכר כזכאי לקצבת נכות. עד אז, בני הזוג נאבקים כדי לשרוד, ומתחננים בפני התושבים שיסייעו להם להכניס לחם הביתה.
הנפילה
("אין כסף אפילו לסנדוויץ')
"בעבר חיינו ברמה גבוהה, כיום אני לא מסוגל לשלוח את הבת שלי עם סנדוויץ' לגן", מספר ד' בכאב, "לפני שהתדרדר מצבי הרפואי, עבדתי בתחום האבטחה והבריאות. הועסקתי בבית אבות בירושלים בכל התקופה של הקורונה שהייתה מאוד בעייתית בשל ההדבקות ההמוניות, בתקופה הזאת, בהתפרצות הראשונה של הקורונה בבית האבות, נדבקתי גם אני. אחרי זה נדבקתי עוד כמה פעמים, מה שהביא להתדרדרות במצבי הרפואי עד כדי בעיה בספיקת הלב. כבר שנתיים שאיבדתי את כושר העבודה".
ארבע פעמים נדבק ד' בקורונה: "אחרי שהתחסנתי חליתי גם בדלקת שריר הלב. המשכתי לעבוד כרגיל וחוויתי המון הפסקות נשימה פתאומיות והתקפי אסתמה בלתי פוסקים. למרות מצבי הרפואי, המשכתי לעבוד תקופה של ארבעה חודשים. הזנחתי את מצבי עד שפתאום במהלך העבודה חטפתי התקף של הפסקת נשימה ברמה שהפכתי לסגול.
קראו גם:
"בבית החולים עשו לי בדיקות מקיפות ושם הבינו שזו דלקת שריר הלב והתחלתי טיפול אנטיביוטי. בסוף הבנתי שזה לא היה רק זה, אלא צירוף של מספר בעיות רפואיות שהביאו אותי למצב שבו אני נמצא היום".
העיקולים
("אני מפחד לפתוח מכתבים")
הממצאים הרפואיים אילצו את ד' לעזוב את העבודה. אשתו עובדת, אך השכר אינו מספיק, ויש עוד מכה קשה - עיקולים על החובות שנצברו במשך שנתיים.
"רעייתי עובדת בסופר בקריית יובל", מספר האב. הבעיה שמהמשכורת הלא גבוהה שהיא מרוויחה מעקלים לנו כ-20% מהשכר. יש לנו חובות מלפני שנתיים – צ'קים שנתנו, הוראות קבע שחזרו, הלוואה שלא עמדנו בה. אחרי שהפסקתי לעבוד התחלנו לצבור חובות: לבנק לאומי, לחברות הסלולר, חברות האשראי, מקומות שרכשנו בהם דברים. יש לי גם חוב של שנתיים לשכירות. אני מפחד לפתוח מכתבים כדי שלא לראות את הסכומים שאני חייב. יש לנו חובות שעומדים על כ-400 אלף שקל".
עמותות סיוע לנזקקים:
הוויתורים
("אני ואשתי הולכים לישון רעבים")
"ברור לכולם שאי אפשר להסתדר עם 3,000 שקל בחודש. אנחנו נאלצים לוותר לא רק על לבוש, אלא גם על מזון, ששבוע לאחר תחילת החודש פשוט נגמר לנו – המקרר ריק", אומר האב. אלא שכאן לא נגמרים הצרות. הילדה הקטנה סובלת מריפלוקס ולפיכך חייבת אוכל מיוחד.
וכך מספר האב: "אני יוצא 3-4 ימים בשבוע בשביל לנסות להשיג 120 שקל עבור אוכל מיוחד לתינוקת. לצערי, את הילדה בת הארבע אני כבר קרוב לחודשיים שולח לגן בלי סנדוויץ'. הלחם שאנחנו קונים נגמר מאוד מהר, כי אנחנו ארבעה ומספיק שלוקחים סנדוויץ' לעבודה, ואוכלים עוד משהו בערב, וזה נגמר. בכל לילה אשתי ואני הולכים לישון רעבים ועם המשפט 'אמא, אבא, אני רעבה'. שעה לפני שהיא הולכת לישון הילדה הגדולה אומרת לנו שהיא רעבה ואין לנו מה לתת לה. אין.
"אני מחזיק עכשיו בכיס שלי 30 שקל שנתן לי הצלם שלכם ואני מפחד להשתמש בהם כי אני לא יודע לבחור מה דחוף יותר. אני מחושב על האגורה. אני צריך להתייעץ עם אשתי מה לעשות עם ה-30 שקל הללו. אני באמת לא יודע איך לחלק את זה, כי אם אני קונה לחם, צריך גם משהו כדי לשים בו. עוד שקית חלב בצד ונגמרים להם שלושים שקל בקלות.
החששות
("אני מפחד שיוציאו את הילדה מהגן")
עקב המצב, גם כאשר יש כבר כסף לאוכל לילדה לגן היא מסתפקת בלחם עם ריבה. לשלוח את "הילדה הגדולה שלי מבינה. היא בכלל לא מפונקת, אבל היא רואה את הילדים שיש איתה בגן ומספרת לנו – היום דנה הביאה סנדוויץ' עם שוקולד, היום היא הביאה חביתה. אבל אין לי לתת לה את הדברים האלה.
"הילדה, אגב, נמצאת בגן פרטי כחודשיים כי לא הייתה לנו אפשרות אחרת. אני כבר חייב לגננת 2,800 שקל והחוב יגדל היום (יום ו'). אני מתבייש להראות את הפרצוף שלי בבוקר כשאני מוריד את הילדה בגן. הגננת עושה איתי חסד, היא לא חייבת לי כלום. הסברתי לה את המצב, והיא אמרה לי שלא תוכל להמשיך לעשות את זה לאורך זמן. אמרתי לה שאני מקווה שהדברים יסתדרו בקרוב ואני מפחד שיוצאו אותה מהגן".
